סוף דצמבר, תמונת מצב

בשבוע שעבר נגמרה חופשת הלידה הרשמית שלי.
ארבעה עשר שבועות עברו מהר יחסית, אני עדיין לא מוכנה בכלל לאפשרות של לחזור לעבוד, אבל זה יגיע בעוד חודש וחצי, כך שיש לי זמן להתרגל.
שיר גדלה. עכשיו, בגיל שלושה וחצי חודשים היא ילדה חייכנית וקשקשנית, מאד פעילה ונראה שמתקדמת לגילה. בגיל שלושה חודשים היא התהפכה מהבטן לגב, ואפילו הספקנו לתעד את זה בוידאו לפני שהיא הפסיקה :(
http://www.youtube.com/watch?v=ar91BvTxoqw&feature=channel

למה היא הפסיקה להתהפך? אולי בגלל שהיא שיר, ועושה בדיוק מה שבראש שלה, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות.
יש לי תחושה שההיפוך נבע מכך שיד שמאל שלה יותר חלשה מאשר יד ימין, ולכן התהפכה כשיד שמאל נקלעה מתחת לחזה והראש גרר את המשקל הצידה. עכשיו אני נותנת לה תרגילים לחיזוק יד שמאל, ואולי זה מה שהפסיק את ההיפוכים. יש לנו זמן.
שיר גם עורכת נסיונות ראשונים בהתהפכות מהגב לבטן, בינתיים מגיעה רק עד קו האמצע של לשכב על הצד, זה גם מקום מעניין שנותן לה אפשרות להציץ למה שקורה מאחורי הראש.
הילדה מכורה לטלביזיה. כשיש משהו על המסך, ולא משנה אם זה סרט או תמונות רצות, היא מסתכלת. נותן לך פרופורציה של עד כמה קשה להמנע מזה. באופן יזום אנחנו צופים איתה מעט מאד. מסתכלים על סרטים מוזיקליים כמו פטר והזאב או פנטזיה, פעם בשבוע בערך.
מבחינת תקשורת, היא הרבה יותר מתקדמת ממה שאני זוכרת את האחים שלה. היא מקשקשת כבר יותר מחודש, ואפילו משפטים ארוכים מאד. בר ושיר שוכבים אחד ליד השני על השטיח ומקשקשים יחד, נורא כיף לראות ולשמוע אותם.
קראתי לפני כמעט חודש על שפת התינוקות של דנסטן, ואני מנסה לממש. מכל המלים שמזוהות שם, הצלחנו לראות אצל שיר את נה, שזו המלה לרעב, ואת המלה לגזים בבטן שזה בכי כואב שלא ניתן להתעלם ממנו. וקורה שאת המלה לרעב היא אומרת גם כשהיא מחפשת את הנחמה של הפטמה: אחרי שהייתה על הבטן, או כשהיא עייפה. אז הרעיון נחמד, היישום שלו פחות מציאותי.
הצד הפחות חיובי של החיים עם השיר הוא שהיא בלתי צפויה עדיין. זמן השינה שלה יכול לנוע בין תשע וחצי לבין חצות וחצי. ההפרשים בין ארוחות יכולים להיות שעה וחצי, ולפעמים גם ארבע שעות. ההנקה סובלת מתנודות חריפות בביקוש, ואני נעה בין גודש לבין חוסר.
ואני?
השדים מתחילים להרים ראש, למרות שאני מדכאת אותם עד כה.
הצורך להיות כבולה לבית, להיות כבולה לשיר ולשגעונות שלה, קשה. העובדה שהיא לא צפויה, ולכן קשה לי להתרחק כי יתכן שהיא תרצה לינוק בחצי שעה הקרובה, ממש מקשה. חסר לי זמן לעצמי, ואני מוצאת אותו בלילות, מה שהופך את היום/לילה שלי, וזה לא טוב.
מצד שני, נורא כיף לי לחוות אותה. לראות את הדברים שהיא עושה בפעם הראשונה, לשמוח איתה כשהיא מצליחה לקחת דברים בידיים, לדבר איתה ולשיר לה.

השבוע הצלחתי ללכת לשחות, פעם ראשונה מזה חמישה חודשים. השיער שלי מאד התארך בחמשת החודשים האלה. התחושה שונה.
זה היה מאד חשוב לשחות, והגיע אחרי כעס נורא גדול על דני. השחיה עוזרת לי בהמון מישורים, גם בפריקת אגרסיות, גם בכושר גופני, גם ביציאה מהבית.
היום התחלתי באילוף שיר לסדר יום מובנה, כך שתלך לישון בתשע וחצי, ולא בחצות.
זה יאפשר לי לשחות, וזמן לעצמי.
זה יאפשר לנו לעשות דברים כזוג.
והסדר יום יאפשר לי לצפות מה הולך לקרות, ולהתארגן.
זה יקל מאד, והיא כבר מספיק גדולה לעמוד בזה.

על טקסים ואילוף

בספר הנסיך הקטן מדבר השועל על האילוף: על כך שדרושים טקסים, סדר וחזרה על מנת לאלף.
וזה בדיוק מה שקורה לנו.
אילוף הדדי.
בעצם להכיר את הילדה החדשה שלך משמעו לאלף אותה לדעת שאנחנו מגיבים לצרכים שלה ברגע שאנחנו מבינים אותם, והיא גם מאלפת אותנו: מה יותר נעים לה, למה היא מתכוונת בכל צליל בכי, ועוד ועוד. ככל שהאילוף הזה מתקדם, נהיה יותר שקט ונעים בבית, כי היא יודעת שאפשר לסמוך עלינו, ואנחנו מבינים יותר מהר מה היא מבקשת מאיתנו.
אחד הדברים שעברו אילוף הוא השדיים שלי. כשאני שומעת בכי מתחיל חלב לזרום לכיוון הפטמה כדי להתכונן, וזה בעצם בסדר גמור. הבעייה היא שהחלב מתחיל לזרום לפעמים גם כשאין סיבה מוצדקת. לדוגמה מישהו דיבר על דבר כלשהו שאולי מזכיר צבע לבן, או זרימה, או בעצם ללא סיבה כלל. זה מצחיק מוזר ולפעמים כואב ומעצבן.
זה מזכיר לי את הטיעונים של גברים לגבי "לזין יש חיים משלו". אנלוגיה שהולכת קצת יותר רחוק, גם מבחינת ההזדקרות והנוקשות, וגם מבחינת צבע הנוזל המתפרץ, אבל אני אעצור את זה כאן, כי גם לי יש גבולות...
טקס של אמבטיה. בהתחלה היה ממש קשה עם האמבטיה, צרחות נוראיות בזמן ההפשטה וגם תוך כדי הרחצה, מורו בלתי פוסק. היום היא יודעת שהפשטה זה נחמד, והיא מדברת עם התמונות שליד השידה תוך כדי הפשטה. באמבטיה אני שרה לה, מספרת כמה שהמים נעימים והיא מרוצה מהתחושה של המים על העור. אחר כך יוצאים, מתנגבים, יונקים, ועושים עיסוי. אחרי ארבע או חמש אמבטיות היא כבר למדה מספיק את הטקס כדי לדעת שאחרי הניגוב מגיעה יניקה, וסימנה בצורה מאד ברורה שזה מה שהיא רוצה. כפי שאמרתי, אילוף.

לאט לאט רשימת המטלות העודפות (לא יומיומיות כמו כביסה כלים וכדומה, אלא גדולות וחד פעמיות) מצטמצמת. זה אומר שאני מתחילה לחשוב על זמן שיגיע בקרוב שבו אוכל אולי להתחיל לשחות. זה יהיה משמח. בינתים הכושר מתבטא בעיקר בסחיבת שירים ממקום למקום, תרגילי בטן ורצפת אגן, ותו לא.
בקרוב.

סדרי עדיפויות

חודש אחרי לידה, אנחנו מכירות קצת יותר טוב, אני והילדה שהבאתי לעולם.
יותר קל להבין איך היא בוכה כשהיא רעבה, ואיך היא בוכה כשהבטן כואבת או שיש לה אוירונים שצריך להוציא.
בהתאם, יותר קל למלא את הרצונות שלה, כך שבימים האחרונים היא מתחילה להיות ממש רגועה ונחמדה.
אבל עדיין, שיר נרדמה, וכעת יש בין שתי דקות לשעה וחצי עד שהיא תתעורר. אז מה עושים?
תינוקת גורמת לך לחשוב היטב על סדר העדיפות שלך, האם את מעדיפה
לישון איתה (מי יודע מתי תהיה לך שוב הזדמנות)
לאכול משהו (שהגוף שלך יתאושש ויוכל ליצר עוד חלב)
לשטוף כלים (שיהיה במה לאכול)
לחרבן (כי, נו, צריך גם להוציא את זה מתישהו)
להתקלח (אחרי כל מה שהשפריצו עלי מכל פתחי הגוף)
לכבס (אחרת לא תוכלי להחליף לה בגדים)
לתקן את הפנצ'ר של שלו (כי אפחד אחר לא יעשה את זה)
לשבת לבר ולשלו על הראש עם השיעורים שלהם, או כלי הנגינה שלהם (כי צריך)
לשחק איתם (ולהקל במשהו על יסורי המצפון שאני מזניחה אותם)
למלא את הטופס למועצה (זה שווה המון כסף לחסוך את הקנס)
לקרוא מיילים

צריך איכשהו לבצע את הכל, ולקדם במשהו את הכל.
זה אומר שזמן ה"אני" שלי מצומצם עד מאד מאד.
לא שלא ידעתי את זה, אבל שכחתי עד כמה מצומצם.

מציק שדני מרחם על עצמו. מציק שהוא מטיל עלי משימות "כי יש לך יותר רוחב סרט".
אולי זה בגלל שאני מנסה להקל עליו במשימות של הבית.
אבל זה מרגיז אותי נורא, שהוא יוצא לטוס או לפעילויות מצנח אחרות, חוזר עייף נורא, ואז ישן המון זמן "כי קמתי מוקדם".
זו תחושה חזקה של חוסר הגינות.
וברור שהוא לוקח אחריות, גם על ההרגעה שלה, גם על משחק עם הילדים. אבל העובדה שלי אין זמן שחר, בעוד שנדמה שהוא לא ויתר כלל על זמן דני, או שזו לא עובדה אלא רק תחושה. זו עובדה שזו התחושה שלי :)

מה שאני באמת צריכה, זה למצוא דרך לפנות לעצמי זמן משלי, ואז לא יהיה לי אכפת שיש לו זמן שלו.
ואני חושבת שזה ניתן, אחרי שנתארגן טיפה יותר טוב על איך אנחנו מבינים אותה, ומה סדר היום שלנו.
פעמיים בשבוע של שחייה יעשו לי את הדם רגוע בהרבה.

תמונת מצב

שבועיים וחצי עברו מאז ששיר נולדה.
היא השתנה המון בזמן הזה: התמלאה, התארכה (ממש אפשר להרגיש את ההבדל באורך). היא כבר מוכנה שיפשיטו אותה בלי שהעולם יתפרק מצרחות (אבל אמבטיה עדיין רועשת מאד), ומוכנה לשבת בטרמפולינה שלה מול הצעצועים בעניין רב. בלילות ההפרשים בין הארוחות הם בערך ארבע שעות, במשך היום ההפרשים קטנים בהרבה. אני מרשה לה, זה לא שווה את המאבק הקולני לנסות לשכנע אותה לחכות, וגם במזג אויר חם ההנקה מספקת לה נוזלים ולא רק אוכל. בטח אחטוף על הראש שהיא עלתה יותר מדי במשקל כשאגיע לטיפת חלב בגיל חודש, אבל זה באמת ובתמים על הזין שלי.
אחרי כיפור נכנס למסלול, ודני יחזור לעבוד. אני מאמינה שיהיה בסדר, פשוט נתרגל לסדר יום מתאים.

דברים שנחמד לי איתם:
אפשר להתחבק חזק וצמוד, בלי שבטן תפריע באמצע.
אפשר להתכופף ולסבן את כפות הרגליים.
לפגוש את בר כל יום לארוחת צהרים, כשהוא חוזר מבית הספר.
להסתכל בעיניים של שיר שמסתכלת בעיניים שלי כשהיא יונקת.
לשיר לשיר.

דברים מבאסים:
הדימום הזה, שעדיין נמשך, שבועיים וחצי, בכל פעם מבטיח להגמר וממשיך וחוזר שנית. מתחיל להדאיג.
הבטן, ושאר השרירים הרופסים. מסת השרירים שלי נמוכה היום להחריד, ושיקום הכוח יקח המון זמן וסבלנות, כדי לא לפגוע ברצפת האגן, שאינה במצב טוב.
כשמקיאים עלי חלב שעבדתי מאד קשה כדי לייצר.
ששיר נרגעת יותר טוב על הידיים של דני מאשר עלי, כי אצלי היא מחפשת דבר אחד בעיקר.
שאני עדיין לא מצליחה לייצר מספיק זמן לבד עם שלו.

היום ערב יום כיפור.
הפעם ללא צום.
מחשבות על אנשים שפגעתי בהם השנה. לא בקשת סליחה, אני לא מספיק מאורגנת כדי לעשות את זה, אבל כן חשבון נפש. הייתי מאד אגוצנטרית בשנה האחרונה. אני עדיין אגוצנטרית מאד, או שאפשר לקרוא לזה שיר-צנטרית, כי הזמן שהוא ממש מוקדש לאגו קטן להחריד. זה בא על חשבון אנשים אחרים, גם במשפחה, גם חברים, גם בעבודה. אני מניחה שזה ישתנה מתישהו בהמשך, כרגע כשאני עדיין מאד בתוך התהוות הילדה, אז כל העולם שסביבי מתגמד בחשיבותו, ואני אפילו לא מצליחה לחוש יסורי מצפון, אלא מקבלת אותי ואת העולם כפי שמתאפשר.
חתימה טובה, לכל אלו שסביבי.

שיר לידה - סיפור הלידה של שיר

בסביבות השבוע ה 35 הלכנו לקורס הכנה ללידה, ומאז היינו מוכנים שזה יקרה.
הנסיון הקודם שלנו היה עם לידות מוקדמות יחסית, בשבוע 37 ובשבוע 38. וצירים התחילו באופן די שגרתי החל מהתחלת החודש התשיעי.
במרפאה להריון בסיכון גבוה אמרתי להם שלדעתי כבר לא יראו אותי יותר מדי פעמים.
בשבוע 38 הצירים התחילו להיות סדירים, וכשהגיעו לתדירות של פעם בשלוש דקות אמרתי לדני שנוסעים לבית החולים. אמרנו שהיא מאד מתחשבת בנו, כי זו הייתה שעת בוקר, אחרי שנת לילה טובה, ובשעת בוקר שבה כבר אין פקקים. כשהגענו לבית החולים כבר היו צירים פעם בשתי דקות. עשינו הכרה עם האחראית במיון נשים, מירי, והיא השכיבה אותי על מיטה וחיברה אותי למוניטור. בשניה שהיא חיברה אותי למוניטור הצירים הפסיקו לחלוטין. היא בדקה פתיחה ואמרה שאין כלום, והכל בראש שלי. נשארנו שם עוד שעתיים כדי לוודא שאכן זו התראת שווא, ואז חזרנו בבושת פנים הביתה.
זה היה שיעור די חשוב בהשפלה עצמית. באמת באמת חשבתי שאני הולכת ללדת. ומהנסיון הקודם שלי, חשבתי שהלידות שלי זריזות, ושלא כדאי להתעכב יותר מדי כדי לא ללדת בדרך, וצירים כל שלוש דקות נראו כמו אינדיקציה מספיק טובה. הטיול המיותר הזה לבית החולים בהחלט פגע בבטחון העצמי שלי לגבי מתי אדע שזו אכן לידה.
בשבוע השלושים ותשע הגעתי למרפאה להריון בסיכון גבוה, וכמובן שצחקו עלי שעדיין לא ילדתי, עם כל ההבטחות שלי. הרופא שלי התחיל להגיד שאם לא אלד עד השבוע הארבעים הוא יתחיל לחשוב ברצינות על זרוז. ניסיתי להבין למה, כי מי אמר שחייבים בדיוק על התאריך המתוכנן, ובינתיים אין שום תקלות, אבל הוא אמר שנחליט בשבוע הארבעים. במרפאה לסיכון גבוה אמרו לי שמבחינתם המעקב הסתיים עם השבוע הארבעים, ואני צריכה להגיע למיון נשים פעמיים בשבוע, ויכולה לבחור בין מיום נשים בלין לבין מיון נשים ברוטשילד.
בסוף השבוע הלכתי לראול, רופא סיני, שלימד אותנו סדרה של לחיצות ועיסויים שמזרזים לידה, וגם עשה לי טיפול דיקור באופן נקודות. קניתי גם תה עלי פטל והתחלתי לשתות אותו, הלכתי לבריכה ושחיתי קילומטר וחצי, וביום למחרת עשינו טיול ברגל לקניון, הכל כדי לנסות לגרום לזה לקרות באופן טבעי. השבוע השלושים ותשע עבר, והגיע השבוע הארבעים. העדפתי להגיע ללין, כי הנחתי ששם אסיים יותר מהר.
הגעתי, עשו לי מוניטור ואולטרה סאונד, ואז הגעתי לרופאה האחראית על המיון. היא קיבלה ממני מידע על ההריונות הקודמים שלי, והתחילה להחוויר. היא שלחה אותי למיון של רוטשילד. ניסיתי להבין למה. היא אמרה שההריונות הקודמים שלי שהיו עם אחוזי הצלחה נמוכים, ואחד מהם עם חשד לרעלת הריון ואחד עם סכרת הריונית, והנוכחי שכבר הגיע לשבוע הארבעים, ובאולטרה סאונד רואים ריבוי קל של מי שפיר, ותינוקת ששקלה 3600 בשבוע השלושים ותשע עלולים להצביע על סכרת הריון לא מאובחנת. בקיצור, מדובר על אוסף של גורמים, שכל אחד מהם לא מכריע בפני עצמו, אבל כולם יחד יכולים להגיד זרוז. דני קרא לזה תסמונת "לא במשמרת שלי". די נשברתי ממנה, התחלתי לבכות לדני בטלפון, ממש לא יכולתי להתמודד. הרעיון של זירוז לידה הפחיד אותי נורא. נסעתי לעבודה, דיברתי עם דני, והחלטנו שניסע למיון כמו שהרופאה ביקשה, אבל נעשה את זה ביום למחרת, עם ראש נקי.
וכך הגענו לרוטשילד בפעם השניה, לצורך מעקב הריון עודף. קיבלה את פנינו מירי, אותה אחות שכבר קיבלה את פנינו בפעם הראשונה. עשו לי מוניטור שוב, ושוב אולטרה סאונד להערכת משקל. הצוות היה מאד רגוע, ומרגיע. אמרו שהכל תקין לגמרי, שאני אחזור ביום שישי למעקב הריון עודף נוסף, וביום ראשון שהוא כבר שבוע ארבעים ואחת, ישקלו השראת לידה.
חזרנו הביתה, וטיפלנו בקנייה של המכונית המשומשת שתהיה לנו לאחר הלידה, וסגרנו את העיסקה, את המכונית עצמה ניקח רק ביום רביעי, אמרנו להם, ובתנאי שלא נלד עד אז.
ביום רביעי התעוררתי בשלוש בלילה, והחלטתי לנסות לבקש. הייתי פעם בסדנה שידבר על שפע, שאם מבקשים, ומבקשים נכון, אז הוא מגיע. ביקשתי ללדת, ושזה יהיה היום. דיברתי גם עם הילדה, ואמרתי לה שהיום הוא היום, שתתכונן. צירים התחילו בבוקר, אבל לא סדירים.
אמרתי לדני שאני מתכוונת ללדת היום, והוא התחיל להגיד שהיום יום לא טוב, כי צריך לקחת את המכונית שלנו המשומשת, אז אמרתי לו שישתוק ולא יקלקל לי, כי את המכונית לוקחים בבוקר אז יש את כל היום. לקחנו את המכונית ונסענו לעבוד. במשך היום הצירים המשיכו אבל רק בסביבות ארבע התחילו להיות סדירים, כל שבע דקות. נסעתי הביתה מהעבודה, ואמרתי לדני שיכין לי תה פטל. כשהגעתי הביתה דני לקח את שלו לחוג ג'ודו, ואני נשארתי בבית ומדדתי זמן בין הצירים. ניסיתי לזרום עם הציר, כמו שאמרנו בקורס הכנה ללידה, שהכאב הזה הוא טוב ואני רוצה אותו ולא מתנגדת לו. הזמן התקצר, והעוצמה של הצירים התחזקה. הכנתי ארוחת ערב, שתהיה מוכנה כבר כשיחזרו מהג'ודו. כשחזרו מהג'ודו הצירים היו כל חמש דקות, דני אכל ארוחת ערב מהירה, ועוד ניסה להתחבט אם נחכה עד שיהיו צירים פעם בשלוש דקות לפני שניסע, אבל אמרתי שצריך לזוז.
עד שהגענו לבית החולים הצירים היו בתדירות של פעם בשלוש דקות. הגענו ברבע לשמונה, קיבלנו מדבקות, וקיבלה אותנו שוב מירי, כבר הפעם השלישית. היא השכיבה אותה על המיטה, ולרגע התחלתי לשחזר את הסיטואציה שהייתה לנו שבועיים מוקדם יותר, חששתי ששוב הלידה תעצר. אבל מירי הודיעה לי שיש פתיחה של חמש אצבעות, והכניסה אותנו לחדר לידה.
בשמונה נכנסנו לחדר לידה, שם חיברה אותנו למוניטור. דני היה עסוק בכל מיני דברים, לנסות לשים לנו מוסיקה, הדיסקים שלנו לא היו תקינים, אז שמענו את הדיסק של בית החולים. לצלם אותי, כשהוא ביקש שאחייך די רציתי להכות אותו, ובלהניח את היד שלו על הגב שלי, דבר שעזר מאד ותמך מאד. התכוונתי לבקש גז צחוק כשיגמרו עם המוניטור, זה כאב.
כשכמעט עברה חצי השעה של החיבור למוניטור אמרתי לדני שיקרא דחוף למיילדת, כי אני חושבת שמתחילים לי צירי לחץ. הגיעה מיילדת, הציגה את עצמה, רינת אני חושבת, ומדדה לי שמונה אצבעות פתיחה. היא אמרה לי שהיא רוצה לפקוע את מי השפיר, שזה ילך יותר מהר, אמרתי שאני לא ממהרת לשום מקום, שאם הגעתי מחמש אצבעות לשמונה אצבעות בתוך עשרים וחמש דקות, סימן שזה ילך מהר בין כך ובין כך. היא אמרה היא רוצה לפקוע, כדי לדעת אם יש מים מקוניאליים ואז אנחנו צריכים רופא ילדים. אז הסכמתי.
היא פקעה את המים, ותוך דקה בערך הגעתי כבר לפתיחה מלאה והראש היה בפלוס אחד. היא אמרה לי לחכות, עדיין לא היו לה כפפות על הידיים, והיה לי מאד קשה לחכות כי כבר היו צירי לחץ ברורים. היא הזכירה לי לנשום מהיר ושטוח, ואז הצלחתי לשתף איתה פעולה. היו שם שתי מיילדות, השכיבו אותי על הגב והשעינו את כפות הרגליים שלי על הבטן שלהן. דני ניסה להגיד שאני לא רוצה ללדת על הגב בגלל שיש לי בעייה במפרק של הירך, אבל בשלב הזה כבר באמת לא היה אכפת לי מכלום, בטח לא מהתנוחה.
היא אמרה ללחוץ לחיצה קצרה ולעצור, ואז כנראה עזרה לראש להסתובב מעט, כי עצרנו בדיוק כשהראש בפתח, זה כאב נורא נורא, ולא יכולתי לחשוב על כלום בגלל הכאב. הן אמרו לי ללחוץ ואמרתי שאין ציר, ואין ציר ואין ציר, ואז הגיעה התחלה של ציר שיכולתי ללכת איתו, ובלחיצה אחת הראש וגם הגוף היו בחוץ. התרוממתי לישיבה וראיתי אותן מחזיקות אותה. אחר כך הניחו אותה על הבטן שלי, כולה לבנה מורניקס. זה היה מהיר כל כך, לא קלטתי שזה כבר עבר. מרגע שנכנסנו לחדר הלידה ועד שהניחו אותה על הבטן שלי עברו חמישים דקות, עוד לא הספקתי להפנים שאני יולדת, לא הספקנו לעשות שום תרגילי נשימה, לא הספקנו לקבל שום אלחוש נגד כאבים, זה כבר נגמר. רק כשעטפו אותה קצת והניחו אותה על דני הבנתי שהיא הגיעה ושהיא איתנו, ואז התחלתי לצחוק צחוק היסטרי.
מה אפשר להגיד על ילדה שנולדת בתשיעי לתשיעי 2009, בשעה (כמעט) תשע בערב, חוץ מאשר להגיד שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ומשיגה את זה?

תמונת מצב

תמונת מצב, סוף שבוע שמיני.


מצב החומר:
עייפות שנעה בין עייפות נוראית וטוטאלית לבין סתם עייפות אינסופית, ולא משנה כמה שעות שינה מאחורי.
עור רגיש למגע, בפטמות, בקרקפת ובכלל רגישות גבוהה מהרגיל.
בחילות, בעיקר בשעות אחר הצהרים והערב, נפתרות אחרי אכילה כלשהי.
רגישות קיצונית לריח: קפה ותפוז הם האספקטים הטובים, בשר ושמן מטוגן מהאספקטים הבעיתיים. יזכר לדראון עולם זיהוי זעתר על הטוסטים במרחב, ממרחק של עשרים מטר מחוץ למרחב.
מערכת החיסון שלי מחורבנת, אחרי אנטיביוטיקה ישר קפצתי להצטננות נוראית. קר ועייף לי כל הזמן.

מצב הרוח:
מצב רוח שפוף למדי רוב הזמן, שנע בין כעסים לדכאונות. מנסה לא לחשוב מה ההסתברות להצלחת ההריון הזה. מנסה לחזור לישון כל פעם שאני מתעוררת בלילה מיוזעת. האביב יגיע בעוד כמה חודשים, ועד אז כבר הכל יהיה יותר ברור, זה פשוט לקחת עוד קצת מרווח לנשימה, ולהתאזר בסבלנות.
חברה שלי אמרה פעם, שאחד הדברים שנשים מחוייבות ללמוד הוא המתנה, כי לפעמים אין פתרון אחר חוץ מאשר לחכות למשהו שיגיע, וכל פתרון אקטיבי הוא לא אפשרי. אז אני לומדת המתנה.
השחייה עוזרת, היא נותנת למחשבות כיוון לינארי. מונוטוני בהתאם לתנועות, אבל זה מתקדם. הבעייה היא שהשחיה מתאימה רק כשאני מרגישה סביר, או לפחות לא קפואה, וזו מגבלה רצינית לאחרונה. הג'ודו גם קצת קשה בימינו, בעיקר בגלל העייפות והמחלות, נראה כמה עוד אוכל להמשיך איתו. אני גרוטאה.

השבוע הייתי לראשונה אצל רופאת נשים, שאיתרה דופק באולטרסאונד ואמרה שעד כאן נראה בסדר, ומיהרה להפנות אותי למרפאת הריון בסיכון. אני לא סומכת עליה, ומרוצה מזה שאהיה בהשגחה בלין, זה טוב לי, ומרגיש הרבה יותר בטוח.

בדיקות האולטרסאונד הן הצצות לבדוק שהדברים מתקדמים כראוי. אני מנסה לחשוב אם גם בהריון של שלו הייתי כל כך לחוצה לפני בדיקות כאלו, כאילו שאנחנו במבחן. אני זוכרת איזו הקלה הייתה בחודש החמישי, כשהתחלתי לחוש את התנועות שלו, והיה לי מוניטור משל עצמי שלא תלוי במישהו חיצוני כמו אלטרסאונד.
אני משננת לעצמי מנטרה שבחרתי לי: אני בן אדם טוב למדי, ומגיע לי שיהיו לי חיים טובים למדי. זה עוזר לפעמים להרגיע את הדופק והפחדים בלילה. הפחדים הרי לא יעזרו. להיפך.

לשחק באש

זה היה בחנוכה. מיקי והילדים באו לבקר ולהדליק נרות. היה נעים. הבית היה חם וריחני, הדלקנו נרות בשלוש חנוכיות, וטיפטפנו טיפטופים צבעוניים בקערה של מים. הוצאתי את סלסלת הסביבונים, והתחרינו מי יכול לסובב יותר סביבונים למשך יותר זמן. שרנו המון שירים, אפילו שתינו מעט יין. הילדים הסתדרו בזוגות, כרגיל, ואחר כך בני הדודים נשארו לישון יחד עם החברה' שלי, כרגיל. היה חופש למחרת, ולא היתה סיבה טובה להפריד ביניהם. ידעתי שאני עובדת, והגדולות יוכלו לספק תעסוקה אחת לשניה. משהו לרכל עליו, משהו לצחוק עליו, משהו לפחד ממנו, משהו לבכות ממנו. לכי תזכרי איך חושבות בנות שש עשרה.

שלחתי אותן לישון ביחידת האירוח, חשבתי שככה הקטנים יוכלו ללכת לישון בשעה מוקדמת ומקובלת, ושהן יוכלו להשאר לישון בבוקר עד שעה מאוחרת, בלי שהקטנים יעירו אותן מוקדם מדי.

שיר מספרת שבהתחלה הכל היה בסדר. הן הדליקו עשרות נרות, פיזרו אותם סביב לחדר, הצטנפו מתחת לשמיכה של המיטה הזוגית, וקישקשו על כל העולם ועוד יותר על אשתו. "כרגיל, ממש כמו תמיד."

"ואז, ואז היא התחילה להתגרות בי. וניסיתי וניסיתי, אבל כבר לא יכולתי להתאפק יותר. את מבינה?" היא ממשיכה.

ממה שהצלחתי לדלות משיר, זו לא נשמעת כמו קריאת תיגר. אבל, שוב, לכי תזכרי איך חושבות בנות שש עשרה. אושר אמרה שהיא תוכל להבחין בין הנרות הלבנים לבין אלו הצבעוניים, גם כשעיניה עצומות. שיר פשטה את החולצה הארוכה מעליה, והשתמשה בה כדי לכסות את עיניה של אושר, ואז החלה להגיש לה לחילופין נר כזה ונר אחר. אבל האבחנה הייתה פשוטה וקלה מדי, הנרות הצבעוניים היו נרות חנוכה דקים וארוכים, וגם הריח שלהם היה שונה מנרות השבת הלבנים שהיו ביחידת האירוח.

"היא אמרה שהיא תוכל להבדיל גם בלי להסניף את הריח, ועם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב. והיא צחקה. פשוט צחקה עלי. אז קשרתי לה את הידיים עם החולצה הארוכה שלה. ואז, את מבינה. היא עמדה שם מולי, והידיים שלה היו קשורות, והעיניים שלה היו קשורות, והיא עדיין בכל זאת המשיכה להתגרות בי, ולא יכולתי לתת לה להמשיך להתגרות בי ככה. היא אמרה שהיא תצליח להבדיל, בגלל שהשעווה של נר צבעוני יותר כואבת על העור. ולא רציתי להכאיב לה, אבל היא התגרתה בי."

"אז הורדתי לה את החולצה הקצרה. הייתה לה מלמטה חזיה שחורה, יפה. והציצים שלה היו נורא יפים בתוך החזייה וגם בקטע שהם יצאו ממנה. אף פעם לא שמתי לב כמה שהם יפים, היא בת דודה שלי, מה פתאום שאני אסתכל עליה, ובטח לא ככה. אבל פתאום הסתכלתי, וקינאתי בה, נורא. על החזייה היפה, ועל הציצים, ועל השפתיים שלה שנשארו ככה פתוחות. ואז, אז פתאום כן רציתי להכאיב לה."

שיר סיפרה שהיא התחילה לטפטף חלב על אושר. בהתחלה על מקומות מחוספסים יחסית וגסים, כמו כפות הידיים והברכיים. רק יותר מאוחר היא הגיעה לאזור הבטן, ובשלב הזה כבר לא כל כך שינה לה אם היא מטפטפת חלב צבעוני או לבן.

"כי, את מבינה, להכאיב לה היה כמו להכאיב לי. החלב טפטף רק עליה, על הגוף שלה, אבל כל פעם שטיפה נגעה בה והיא קפצה מהמקום שלה ועשתה קשת עם הגב, יכולתי להרגיש את הכאב הזה אצלי, על הגוף שלי. כאילו משהו באושר הפך להיות מחובר לגוף שלי ולנשמה שלי. וזה הרגיז אותי נורא, זה עיצבן אותי עוד יותר, ורציתי עוד יותר להכאיב לה, כי לא רציתי להרגיש את מה שהיא מרגישה, לא רציתי להיות כאילו אותו גוף ביחד איתה. התחרפנתי מזה."

שיר התחילה לנשוך את אושר, בבטן, בשדיים, בצוואר, באוזניים. וכל פעם שאושר התפתלה, שיר הכאיבה יותר, במעין מעגל קסמים. עד שאושר השתחררה מהחולצות שכבלו את עיניה ואת ידיה, הפכה את שיר על גבה, והתחילה לנשק אותה. נשיקות מבעירות, נשיקות צמודות, נשיקות שאין מהן דרך חזרה.

"היא הכניסה את הלשון לפה שלי. בעומק, קצת כמו כשאת מוצצת קרטיב, אבל הייתה לזה תחושה נורא שונה. כי קרטיב לא גורם לך להרגיש כמו ג'לי מבפנים, ולנפנף בידיים כמו קרמיט מהחבובות כדי לכבות את האש. ואז היא הכניסה את היד שלה למכנסיים שלי, לתוך התחתונים שלי. והיא נגעה שם. וכל הזמן שהיא נישקה אותי היא המשיכה לגעת בי שם, ולא יכולתי בכלל לחשוב, כי הראש שלי בער והפנים שלי בערו, והעיניים שלי לא ראו כלום. אני בכלל לא מבינה איך האצבעות שלי הגיעו אליה, לתוך הבפנים שלה, היא בטח הביאה אותם לשם, אבל הרגשתי שהאצבעות שלי רטובות, וחמות. הגוף שלה התחיל לזוז על הגוף שלי, כמו שיפשוף בטנים כזה, ושתי הידיים שלנו זזו ביחד איתו, למרות שהלשונות לא, הם נשארו צמודות. וכל פעם שנגעתי בה יכולתי להרגיש כמה טוב אני עושה לה, כי הגופים שלנו היו מחוברים בתחושות, וגם אני הרגשתי את זה, עלי, בתוך הגוף שלי, חזק יותר ויותר ויותר, עד שהאושר נשפך לי בין האצבעות."

הן נשארו זמן מה בחדר ההוא, שהנרות בערו בו והתקצרו. אני מניחה ששתיהן נרדמו. שיר התעוררה ראשונה, והלכה לשתות מים מהברז במטבחון. כשחזרה, עמדה מול החדר שכבר היה חשוך כמעט לחלוטין, רק בדלי נרות אחרונים עוד היבהבו בו, והאירו את אושר שהייתה שרועה על המיטה.

מה את עושה ברגע הראשון שבו את מבינה שפתחת תיבת פנדורה? כועסת על עצמך. ואז, מה את עושה אז? האם את מנסה להחזיר את השדים לתוך התיבה, או שאת מקווה שאם תתעלמי מהם ולא תקראי להם בשם הם יעלמו? או שאת רודפת אחריהם, מנסה להלחם בהם ולהשמיד אותם? או שאת בורחת במהירות הכי גבוהה שאת יכולה, תוך שאת שורפת את כל הגשרים מאחוריך?

שיר אמרה שהיא ראתה את הנר נופל על השטיח. אני בוחרת להאמין לה, שהנר באמת נפל. פשוט טעות, הסתברות מקרית נוראית שהתממשה. לא זדון מיד מכוונת. שיר ראתה, אבל לא הבינה מה קורה. זה היה אמצע הלילה, היא בדיוק התעוררה משינה, הראש שלה היה כל כך מלא בלולאות, שלא היה בו מקום אפילו למחשבה רציונלית אחת. כשהיא ראתה את האש מבעירה את השטיח גבוה בלהבות כתומות רוחשות, ויוצרת חומה בינה לבין אושר, היא התעשתה, והתחילה לצרוח: "אושר תקומי כבר, אושר תקומי מהר". אבל כבר לא היה לה אומץ לחצות את הגבול שנוצר ביניהן, כדי לטלטל את אושר מתרדמתה.

זה היה הרגע שבו שיר יצאה מיחידת האירוח ורצה בחזרה אל הבית, להזעיק עזרה. ברגע הראשון לא הבנתי מה קורה ומי מעיר אותי. וברגע השני הייתי עסוקה בלהבין למה שיר מסתובבת בלי חולצה בלילה קר שכזה, ורק עוד שני רגעים אחר כך הצלחתי להבין מהבכי שלה מה קורה, ועוד הרבה רגעים אחר כך עד שמכבי האש הגיעו, בערך באותו הזמן שבו הגיעו גם ההורים של אושר, מיקי והאיש שלה, ואז כבר לא נותר עוד דבר שניתן היה לעשות.

לפעמים אני חושבת, האם ניתן היה למנוע, לעצור את הנפילה, האם הכל היה צפוי, ורק אני הייתי עיוורת וסכלה. היה לי כל כך כיף לראות אותן גדלות יחד, שיר ואושר, כמו שתי פיות, כמו התגשמות של משאלה.

אני מתגעגעת לאושר. אני רואה את שיר יושבת לבד על הכורסה שבה היו מצטופפות יחד ומסתודדות, וזה מכה בי, כמו מוט ברזל מלובן שתקוע לי עמוק בגרון וחונק, ומכווץ את איזור החזה והבטן, עד לחור הענק שקדוח לי בבטן. אני כל כך מתגעגעת אליה. זה חור שלא יכול להתמלא, ולא משנה כמה בכי וצער וחיבוקים ינסו למלא אותו. לבי יוצא אל מיקי, ואי אפשר לנחם אותה, העונש שהיא קיבלה הוא יותר ממה שמותר לצפות מבן אנוש. וזה היה כל כך נמנע, כל כך מיותר. אילו הייתי יותר ערנית. אילו רק מנעתי מהן לשחק באש.

לא סיפרתי לה, למיקי, מה ששיר סיפרה לי. אני מאמינה שלעולם לא אספר. מיקי היא אחותי, ואני אוהבת אותה בכל ליבי. אבל שיר היא הבת שלי. ושום דבר כבר לא יחזיר את אושר.

אני עורף חלש

היום נפלו קטיושות בגליל המערבי, אחרי שנתיים של שקט, ורמת החרדות שלי גוברת.
עולות לי מאחורי העיניים התמונות של מלחמת לבנון השניה.
הנסיעות היומיומיות בכביש החוף, בידיעה שאני חשופה לחלוטין, ולכן נסיעה במהירות מטורפת.
העבודה מתוך המקלטים באינטל, ההתקבצות סביב המחשבים בכל פעם שיש אזעקה, לקרוא בווי-נט איפה נחתו הפעם. חוסר הריכוז, חוסר המיקוד, התחושה שאין הסבר טוב למה אני בעבודה ולא בבית מחבקת את הילדים.
השהות בבית החולים כרמל מול הדלת של מחלקת טיפול נמרץ. לדעת שאבא שלי שוכב שם, ואין לי שום דרך לסייע לו לצאת מהקומה. לשמוע את האזעקות ואת השריקות של הנפילות, ולדעת שאם אחת הקטיושות מתקרבת לבית החולים, אז אני בקאנטים, כי המחלקה מוקפת זכוכיות מכל העברים.
להיות בערב בבית עם הילדים, לתרגל אותם בירידה לממ"ד, עם הסרט של במבי. להפגין נחישות ואומץ ורגיעה, כי מישהו צריך להיות החזק.

אני עורף חלש.
מאד חלש.
לא יכולה לעמוד במתח.
לא יכולה לשאת את המחשבה שמשפחות שלמות נהרגות בעזה.
לא יכולה לשאת את השמות של החיילים ההרוגים שמטפטפים מעזה.
לא יכולה להתרכז בעבודה שלי ובשגרה כשהמלחמה בפתח.
לא מבינה איך יכולות משפחות בשדרות ובנהריה לחיות ככה שנים, בצל של התקפות בלתי צפויות, לדעת שמתישהו המוות יגיע בשריקה.

ההורים שלי חיו ככה פעם. על גבול רצועת עזה, לפני מלחמת ששת הימים, כשידעת שאתה יוצא לחרוש בשדה, ולא ידעת אם תחזור. כשמסתננים מדיר אל בלח היו עניין יומיומי שבשגרה.
הם היו עורף חזק.
אני לא.

מוזיקת רקע

כשאני חושבת על המקום המרכזי שמוזיקה ממלאת בחיים שלי, אולי זה לא כל כך מפתיע שכמעט לכל מאורע מכונן בחיים שלי אני יכולה להתאים מנגינה. קצת כמו הלחנה של סרט.

יש שירים שהם ברמה לאומית, מערכתית: כמו "לא קלה דרכנו" שתמיד מזכיר לי את מלחמת לבנון השניה.

אבל מאורעות ברמה מאד אישית.

לצלילי לה טראויאטה עברתי את המיזמוז הראשון הרציני שלי, ואחרכך גם את הפעם הראשונה (והיחידה) שבה ניסיתי לפתות מישהו ולא הצליח לי.

"אייכה" של שולי רנד, שתמיד יזכיר לי את הנסיעות לבית החולים לשרגא, ואת הימים של השבעה.

"כשאבריא אמריא" של קורין אלאל, השיר שאיתו נסעתי ללא הפסקה למחלקה האורטופדית כשאמא שלי התנודדה בין כאן לשם, אחרי הניתוח בירך.

התקליט של וירצברג וגלבץ, שלעולם יזכיר לי את יפתי. בחיוך, בגעגועים, אבל תמיד יזכיר.

"שיר לשירה" שתמיד מזכיר לי את השאלות של ילדי כחולי העיניים לגבי המלים, "עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא" שאיתו עירסלתי אותם לשינה.
מיליון וחצי שירים שמאייתים לי דני, או אהבה, כל אחד בסיטואציה קצת אחרת.

ועכשיו צריך לצרף לרשימה דיסק נוסף.

כי את מאמא מיה אני לעולם לא אוכל לשמוע מבלי לחשוב מחשבות על גבולות, ואיפה נכון לעצור, וכמה המון יש להפסיד, וכמה סחטנות רגשית יש במלים האלו:

I was cheated by you and I think you know when,

So I made up my mind, it must come to an end

Look at me now, will I ever learn?

I don't know how but I suddenly lose control

There's a fire within my soul

Just one look and I can hear a bell ring

One more look and I forget everything, Wo-oh

Mamma mia, here I go again

My my, how can I resist you?

Mamma mia, does it show again?

My my, just how much I've missed you

Yes, I've been brokenhearted

Blue since the day we parted

Why, why did I ever let you go?

Mamma mia, now I really know,

My my, I should have not let you go.

I've was angry and sad when I knew we were through

I can't count all the times that I've cried over you

Look at me now, will I ever learn?

I don't know how but I suddenly lose control

There's a fire within my soul

Just one look and I can hear a bell ring

One more look and I forget everything,

Wo-oh

Mamma mia, here I go again

My my, how can I resist you?

Mamma mia, does it show again?

My my, just how much I've missed you

Yes, I've been brokenhearted

Blue since the day we parted

Why, why did I ever let you go?

Mamma mia, here I go again

My my, how can I resist you?

Mamma mia, does it show again?

My my, just how much I've missed you

Mamma mia, here I go again

My my, how can I resist you?

Mamma mia, does it show again?

My my, just how much I've missed you

Yes, I've been brokenhearted

Blue since the day we parted

Why, why did I ever let you go

Mamma mia, now I really know

My my, I should not have let you go

פחדים

לפעמים נדמה לי שההתנהגות שלי מונעת יותר מפחדים מאשר מכל דבר אחר.
פחד יכול לגרום לי לפעול בצורה מסויימת, פחד יכול להרגיז אותי ולגרום לי לפעול בצורה הפוכה כדי להוכיח לעצמי שהפחד לא שולט בי, ופחד יכול לגרום לי להכנס ללולאות אינסופיות של מחשבה שמונעות כל פעולה שהיא.
גם המנעות מפעולה היא עשייה, ולא בהכרח הפתרון הטוב יותר.

עכשיו לדוגמה,
אני מפחדת מהתוצאות של ההריון.
אני מפחדת מהדברים שהתבררו לי בראש, בעקבות השבוע שעבר.
אני מפחדת מהגוש שיש לי בצוואר, ומהכאב שהוא גורם.
אני מפחדת מהמלחמה בדרום, ומהמשמעות שלה לגבי מה שקורה בארץ.

הבעייה העיקרית היא שהמטרה של פחד היא לחדד את הערנות כדי לשפר את ההשרדות שלנו, וכאן רוב הפחדים האלו לא יכולים לשפר שום כלום בהשרדות שלי, כי או שמדובר במצבים שאין לי שום שליטה עליהם, או שיש לי שליטה אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם השאלה בכלל ולכן אני בורחת ממנה כמו מאש.
כך שהפחד בעיקר מדכא.

גבולות

בשיפולי הבטן, מצד שמאל, יש בעור של רקפת אזור בהיר יותר. אני עוברת עם כרית האצבע על הגבול שבו העור הופך מכהה לבהיר. יש בתנועה הזו אלמנט מהפנט, כאילו האצבע שלי לא עוקבת אחרי הקו, אלא היא זו שבוראת את האבחנה שבין כהה לבהיר.

"זה כתם לידה?" אני שואלת אותה, כבדרך אגב. זו הפעם הראשונה שאני רואה חלקים כל כך נרחבים מהעור שלה חשופים. עד היום בעיקר יצאנו לשתות קפה, ופעם אחת היה מעורב גם אלכוהול בעניין. רק היום, אחרי שנהגה כמו פסיכית מושלמת וסיכנה את החיים של שתינו על הכביש, הצעתי שתראה לי את סימני ההיכר לפיהם אצטרך לזהות אותה באבו כביר, וכך ראיתי את הבטן שלה לראשונה.

"כןןןן". רקפת עונה, והמלה נלחשת ארוכה, נמרחת, והקול שלה עמוק. אני בודקת עם גב כף היד את החלק הבהיר והכהה, מנסה לבדוק אם יש הבדל במרקמים. כשאני מניחה את כל האצבעות על כתם הלידה אני יכולה לחוש את העור של רקפת נמתח ומפרפר מתחת לאצבעות שלי, כאילו הנשימות שלה מהירות מאד.

הראש שלי מתהפך מבפנים החוצה, וכל המחשבות בו נזרקות כמו בגדים במכונת כביסה. אני בולעת רוק. צריך להיות מאד זהירים כאן. רקפת היא המורה של הבן שלי, והקשר בינינו נוצר אחרי שהזמנתי אותה להצטרף לחוג הג'ודו למבוגרים. יש בינינו קשר של קפה, ושיחות על נערים בגיל ההתבגרות, לא נכנסנו לעומק ולא סיפרתי לה עד היום דבר לגבי ההעדפות שלי, למרות שהן לא סוד.

"זה נעים לך?" אני שואלת, ומיד קמה מהתנוחה בה כרעתי לרגליה, ומשנה את הנושא, כדי לא לתת לה הזדמנות לחשוב על תשובה. "את נראית לו כמו אחת שיש לה גם קעקועים. נכון? זה גם אמצעי זיהוי מצויין בשביל אבו כביר, אם את כבר בקטע של תאונות דרכים."

אני עומדת לצידה. היא טיפה גבוהה ממני, והגוף שלה דק בהרבה משלי. השיער שלה שחור גלי וקצר למדי, אבל כדי להראות לי את הכתף היא צריכה להסיט אותו הצידה, והעורף שלה נחשף, יחד עם האוזן השמאלית.

אני מוצאת שהנשימה שלי נעצרה, ושואפת באופן אקטיבי, במודעות. רקפת מושכת לאחור ולמטה את החולצה, וחושפת זוג דובדבנים על כתף שמאל. אני מניחה את האצבעות שלי על אמרת החולצה, והן כמעט נוגעות בעור של השכמה, אני יכולה לחוש את החום שבוקע מהעור שלה. איך הסתבכתי ככה? ועוד מעט אני עומדת להסתבך עוד הרבה יותר, זה עומד לי על קצה הלשון. אני מנסה לעצור בעצמי, אבל השאלה גולשת.

"את יודעת מה המשמעות של הציור הזה?" אני עדיין עומדת מאחוריה, והעורף החשוף שלה קורא לי בקול הולך וגובר. יותר מדי זמן לא הייתי עם אשה והיכולת שלי להגיד 'לא' פוחתת והולכת, ככל שהצורך גובר. במאמץ גדול אני מצליחה לנתק את האצבעות שלי מהחולצה שלה, ואת העיניים מהעורף שלה.
אני מפנה את העיניים אל העיניים שלה. יש בהן חיוך, וקמטים קטנים שמלווים אותו לצדי העיניים.

"מה את חושבת שהמשמעות שלו?" רקפת עונה לי בשאלה, והחיוך מתרחב עד שהוא מגיע גם לגומות בלחייה. אני מסתכלת לה בעיניים, משפילה את המבט לשפתיים ורואה שהיא מלקקת אותן בתנועה מהירה כמו התייבשו לרגע, ואז מביטה בנקודת הדופק בצוואר.

"זו לא המשמעות היחידה." אני מסייגת, יודעת שיש הרבה נשים שפשוט לא מודעות לנקודה, שהציור יכול היה להבחר מטעמים אסטטים בלבד. "אבל עד כמה שלי ידוע, אז יכול להיות שיתכן, שאולי בנסיבות מסויימות, המשמעות שלו היא" אני עוצרת ונושמת נשימה עמוקה כדי לנסות להשתיק את חוסר הבטחון ולהגיד כבר את המלים "הוא מבטא דומיניות אצל אשה. בי סקסואליות." אני נושמת שוב עמוק, ומקללת את עצמי על חוסר היכולת שלי להתבטא.

היא נשואה. גם אני. היא גם מורה של הבן שלי. ואני גם נפגשת איתה כל שבוע בחוג. ולפעמים בעוד ערב נוסף, לקפה אצלי או אצלה, סתם בשביל הכיף. וגם הבטחתי לעצמי מזמן, שאני לא מתחילה עם חברים וחברות שלי, כדי לא להרוס חברויות. טעות כאן תהיה פטאלית.

"מעניין." היא אומרת, וממשיכה הלאה, משאירה אותי בחוסר וודאות. "את רוצה לראות גם את שאר הקעקועים שלי?" רקפת שואלת.

אני מהנהנת, בכלל לא בטוחה שזו התשובה הנכונה או האמיתית, והיא מסתובבת ימינה ושמאלה, ואז ניגשת אל התריס, וסוגרת אותו. כשהיא פותחת את הכפתור במכנסי הג'ינס, אני מבינה למה סגרה את התריס. רקפת מפנה אלי את הגב שלה, ומשפילה את המכנסיים עד לאמצע הירך. יש לה תחתונים שחורים בגזרת משולשת, שחושפים חלק ניכר מהישבן שלה.

"אני לא רואה קעקוע." אני לוחשת לה. היא מושכת בכתפים בלי להגיד כלום, ואז מגלגלת מעט את החלק העליון של התחתונים, עד לחשיפה של חלקו העליון של חריץ התחת. כמעט סנטימטר מעליו אני יכולה לראות קעקוע של ציפור. היא מצויירת מהחזית, המקור שלה מצביע לכיוון התחת, והכנפיים שלה פרושות ימינה ושמאלה, מגינות בסימטריה על הישבנים.

אני לא יכולה לעצור את עצמי, ושוב כורעת מולה. רקפת מכווצת את שרירי הישבן, וכנפי הנשר, או העיט, נרעדות למולי. האצבעות שלי נשלחות לגעת בקו המתאר של הכנף, בגבול הציור. הנוצות משורטטות במעשה אמן, בהקפדה על הפרטים. "הוא ממש יפהפה הנשר הזה." אני אומרת לה, והאצבע שלי עוקבת עד לקצה המקור של הנשר, ויורדת מעט יותר, נוגעת בעצם הזנב ונשארת שם למשך מספר שניות.

הידיים של רקפת נשלחות אל התחתונים, ומרימות אותם מעלה, הופכות אותה שוב מהוגנת ומוגנת. "זה לא נשר, זה חיוויאי. את יודעת מה זה חיוויאי?" היא מסתובבת אלי, וכשהחזית שלה מופנית אלי אני מתקשה להתרכז. התחתונים שהיו מהוגנים למדי מאחור, מתבררים כחושפניים מאד בחלק הקדמי שלהם, והגוף שלי קרוב מדי, הרבה יותר מדי קרוב מכדי לאפשר לראש להתרכז.

"חיוויאי זה עוף שיודע לצוד נחשים, לא?" אני מנסה לענות, ולהתרומם בחזרה כדי להתרחק מאיזור הסכנה.

"לא, אל תקומי." היא מבקשת, והיד שלה מונחת על הקודקוד שלי, לוחצת עליו קלות כדי שישאר במקומו. "קעקוע אחרון ודי. אנחנו לא רוצים שתיכשלי בזיהוי שלי, כשיגיע רגע האמת, נכון?"

רקפת נותנת למכנסיים ליפול מהירכיים לחלוטין, והן נוחתות על הרצפה. הידיים שלה מונחות רפויות, אחת על הקודקוד שלי, והשניה על הירך שלה. מתחת לאצבעות היד אני יכולה לראות ציור צבוע באדום, זה הקעקוע האחרון, אבל היא עדיין לא מראה לי אותו.

" חיוויאי אוכל נחשים. יפה מאד." היא מחמיאה לי "ואת יודעת מה מסמל הנחש אצל ההודים?". בעיני רוחי מתחילה להצטייר תמונה של אלה יושבת בשיכול רגליים, ונחש קוברה מתפתל סביב עמוד השדרה שלה, זנבו בולט מתוך איבר המין שלה, וראשו מאחורי ראשה. אני מנענעת בראשי כדי לגרש את התמונה, זו בטוח לא הכוונה שלה.

"קונדליני?" אני מחליטה לנסות למרות הכל.

"טוב מאד. יפה." היד שלה מלטפת את השיער שלי, והיד השניה שלה מפשקת את האצבעות, ואז עוזבת לאט לאט את הירך. על הירך הימנית שלה, קרוב מאד לקצה העליון שלה, אני רואה עכשיו את מה שהסתירה היד. קעקוע של שפתיים בגודל טבעי, מפושקות מעט, אדומות מאד, עגולות מאד.

הפנים שלי קרובות מאד אל הירך שלה, והן מתקרבות עוד יותר. אני מנסה לעצור, לתת לי ולה הזדמנות נוספת לוודא שזה באמת מה שאנחנו רוצות, אבל הלשון שלי מוכרחה לצאת ולבדוק את השפתיים האלו, הן קוראות לה ומפתות אותה.

אני אוחזת בירכיים של רקפת בשתי הידיים שלי, ונוגעת בקצה הלשון בשפתיים המשורטטות על הירך שלה. הלשון שלי נמתחת, מלקקת לאורך השפתיים, בוחנת את המרקם של הקעקוע, האם הוא מחוספס יותר, חם יותר, מתוק יותר. ואז, לרגע אחד, הלשון יוצאת מגבול הציור, גולשת מעלה לכיוון מפגש הירכיים, שקורא לי בחום שבוקע ממנו, בלחישה שאני ממש מסוגלת לשמוע, וממש לא מסוגלת לסרב לה.

היד של רקפת הודפת את הראש שלי ממנה והלאה, ולרגע הוא שוב מתערבל כמו במכונת כביסה, אבל לצד השני בדיוק. מה עשיתי כאן, ואיפה היתה המודעות העצמית שלי בדקות האחרונות. חציתי פה כמה גבולות בצורה בלתי הפיכה, ואני מרגישה איך הפנים שלי לוהטות ואדומות. אני מתרחקת מרקפת, משפילה את הפנים לכיוון הרצפה כדי לא לראות אף חלק ממנה, ומנסה למלמל התנצלויות בלשון מסובכת ומבולבלת.
רקפת מרימה את הראש שלי מהסנטר, ומניחה אצבע על השפתיים שלי, ואני שותקת מיד. בזוית העין אני יכולה לראות שהמכנסיים שלה חזרו אל המותנים, והם כבר רכוסים.

"שלום חמוד." היא אומרת בקול רם, והאצבע שלה עדיין מונחת על השפתיים שלי. "איך היה החוג שלך?" אני יכולה לשמוע רעשים של חפץ כבד נזרק, וקול של נער מתבגר ששואל מה יש לאכול בבית הזה.

"אני כבר באה מתוק, רק נפרדת מחברה שלי." רקפת אומרת, והקול שלה חזק ויציב. היא מסתכלת לי בעיניים, ולא אומרת כלום, ואז מניחה את האצבע שלה על השפתיים שלי, והפעם אין תחושה שהיא מנסה להסות אותי, כי האצבע מלטפת את קו השפתיים. כשאני מלקקת את השפתיים להרטיב אותן זה נעים, כמעט כמו נשיקה. רקפת מחייכת, חיוך קטן, ואז מסתובבת והולכת אל הבן שלה, משאירה אותי למצוא את הדרך החוצה לבד.