סדרי עדיפויות

חודש אחרי לידה, אנחנו מכירות קצת יותר טוב, אני והילדה שהבאתי לעולם.
יותר קל להבין איך היא בוכה כשהיא רעבה, ואיך היא בוכה כשהבטן כואבת או שיש לה אוירונים שצריך להוציא.
בהתאם, יותר קל למלא את הרצונות שלה, כך שבימים האחרונים היא מתחילה להיות ממש רגועה ונחמדה.
אבל עדיין, שיר נרדמה, וכעת יש בין שתי דקות לשעה וחצי עד שהיא תתעורר. אז מה עושים?
תינוקת גורמת לך לחשוב היטב על סדר העדיפות שלך, האם את מעדיפה
לישון איתה (מי יודע מתי תהיה לך שוב הזדמנות)
לאכול משהו (שהגוף שלך יתאושש ויוכל ליצר עוד חלב)
לשטוף כלים (שיהיה במה לאכול)
לחרבן (כי, נו, צריך גם להוציא את זה מתישהו)
להתקלח (אחרי כל מה שהשפריצו עלי מכל פתחי הגוף)
לכבס (אחרת לא תוכלי להחליף לה בגדים)
לתקן את הפנצ'ר של שלו (כי אפחד אחר לא יעשה את זה)
לשבת לבר ולשלו על הראש עם השיעורים שלהם, או כלי הנגינה שלהם (כי צריך)
לשחק איתם (ולהקל במשהו על יסורי המצפון שאני מזניחה אותם)
למלא את הטופס למועצה (זה שווה המון כסף לחסוך את הקנס)
לקרוא מיילים

צריך איכשהו לבצע את הכל, ולקדם במשהו את הכל.
זה אומר שזמן ה"אני" שלי מצומצם עד מאד מאד.
לא שלא ידעתי את זה, אבל שכחתי עד כמה מצומצם.

מציק שדני מרחם על עצמו. מציק שהוא מטיל עלי משימות "כי יש לך יותר רוחב סרט".
אולי זה בגלל שאני מנסה להקל עליו במשימות של הבית.
אבל זה מרגיז אותי נורא, שהוא יוצא לטוס או לפעילויות מצנח אחרות, חוזר עייף נורא, ואז ישן המון זמן "כי קמתי מוקדם".
זו תחושה חזקה של חוסר הגינות.
וברור שהוא לוקח אחריות, גם על ההרגעה שלה, גם על משחק עם הילדים. אבל העובדה שלי אין זמן שחר, בעוד שנדמה שהוא לא ויתר כלל על זמן דני, או שזו לא עובדה אלא רק תחושה. זו עובדה שזו התחושה שלי :)

מה שאני באמת צריכה, זה למצוא דרך לפנות לעצמי זמן משלי, ואז לא יהיה לי אכפת שיש לו זמן שלו.
ואני חושבת שזה ניתן, אחרי שנתארגן טיפה יותר טוב על איך אנחנו מבינים אותה, ומה סדר היום שלנו.
פעמיים בשבוע של שחייה יעשו לי את הדם רגוע בהרבה.