תמונת מצב

שבועיים וחצי עברו מאז ששיר נולדה.
היא השתנה המון בזמן הזה: התמלאה, התארכה (ממש אפשר להרגיש את ההבדל באורך). היא כבר מוכנה שיפשיטו אותה בלי שהעולם יתפרק מצרחות (אבל אמבטיה עדיין רועשת מאד), ומוכנה לשבת בטרמפולינה שלה מול הצעצועים בעניין רב. בלילות ההפרשים בין הארוחות הם בערך ארבע שעות, במשך היום ההפרשים קטנים בהרבה. אני מרשה לה, זה לא שווה את המאבק הקולני לנסות לשכנע אותה לחכות, וגם במזג אויר חם ההנקה מספקת לה נוזלים ולא רק אוכל. בטח אחטוף על הראש שהיא עלתה יותר מדי במשקל כשאגיע לטיפת חלב בגיל חודש, אבל זה באמת ובתמים על הזין שלי.
אחרי כיפור נכנס למסלול, ודני יחזור לעבוד. אני מאמינה שיהיה בסדר, פשוט נתרגל לסדר יום מתאים.

דברים שנחמד לי איתם:
אפשר להתחבק חזק וצמוד, בלי שבטן תפריע באמצע.
אפשר להתכופף ולסבן את כפות הרגליים.
לפגוש את בר כל יום לארוחת צהרים, כשהוא חוזר מבית הספר.
להסתכל בעיניים של שיר שמסתכלת בעיניים שלי כשהיא יונקת.
לשיר לשיר.

דברים מבאסים:
הדימום הזה, שעדיין נמשך, שבועיים וחצי, בכל פעם מבטיח להגמר וממשיך וחוזר שנית. מתחיל להדאיג.
הבטן, ושאר השרירים הרופסים. מסת השרירים שלי נמוכה היום להחריד, ושיקום הכוח יקח המון זמן וסבלנות, כדי לא לפגוע ברצפת האגן, שאינה במצב טוב.
כשמקיאים עלי חלב שעבדתי מאד קשה כדי לייצר.
ששיר נרגעת יותר טוב על הידיים של דני מאשר עלי, כי אצלי היא מחפשת דבר אחד בעיקר.
שאני עדיין לא מצליחה לייצר מספיק זמן לבד עם שלו.

היום ערב יום כיפור.
הפעם ללא צום.
מחשבות על אנשים שפגעתי בהם השנה. לא בקשת סליחה, אני לא מספיק מאורגנת כדי לעשות את זה, אבל כן חשבון נפש. הייתי מאד אגוצנטרית בשנה האחרונה. אני עדיין אגוצנטרית מאד, או שאפשר לקרוא לזה שיר-צנטרית, כי הזמן שהוא ממש מוקדש לאגו קטן להחריד. זה בא על חשבון אנשים אחרים, גם במשפחה, גם חברים, גם בעבודה. אני מניחה שזה ישתנה מתישהו בהמשך, כרגע כשאני עדיין מאד בתוך התהוות הילדה, אז כל העולם שסביבי מתגמד בחשיבותו, ואני אפילו לא מצליחה לחוש יסורי מצפון, אלא מקבלת אותי ואת העולם כפי שמתאפשר.
חתימה טובה, לכל אלו שסביבי.