בסביבות השבוע ה 35 הלכנו לקורס הכנה ללידה, ומאז היינו מוכנים שזה יקרה.
הנסיון הקודם שלנו היה עם לידות מוקדמות יחסית, בשבוע 37 ובשבוע 38. וצירים התחילו באופן די שגרתי החל מהתחלת החודש התשיעי.
במרפאה להריון בסיכון גבוה אמרתי להם שלדעתי כבר לא יראו אותי יותר מדי פעמים.
בשבוע 38 הצירים התחילו להיות סדירים, וכשהגיעו לתדירות של פעם בשלוש דקות אמרתי לדני שנוסעים לבית החולים. אמרנו שהיא מאד מתחשבת בנו, כי זו הייתה שעת בוקר, אחרי שנת לילה טובה, ובשעת בוקר שבה כבר אין פקקים. כשהגענו לבית החולים כבר היו צירים פעם בשתי דקות. עשינו הכרה עם האחראית במיון נשים, מירי, והיא השכיבה אותי על מיטה וחיברה אותי למוניטור. בשניה שהיא חיברה אותי למוניטור הצירים הפסיקו לחלוטין. היא בדקה פתיחה ואמרה שאין כלום, והכל בראש שלי. נשארנו שם עוד שעתיים כדי לוודא שאכן זו התראת שווא, ואז חזרנו בבושת פנים הביתה.
זה היה שיעור די חשוב בהשפלה עצמית. באמת באמת חשבתי שאני הולכת ללדת. ומהנסיון הקודם שלי, חשבתי שהלידות שלי זריזות, ושלא כדאי להתעכב יותר מדי כדי לא ללדת בדרך, וצירים כל שלוש דקות נראו כמו אינדיקציה מספיק טובה. הטיול המיותר הזה לבית החולים בהחלט פגע בבטחון העצמי שלי לגבי מתי אדע שזו אכן לידה.
בשבוע השלושים ותשע הגעתי למרפאה להריון בסיכון גבוה, וכמובן שצחקו עלי שעדיין לא ילדתי, עם כל ההבטחות שלי. הרופא שלי התחיל להגיד שאם לא אלד עד השבוע הארבעים הוא יתחיל לחשוב ברצינות על זרוז. ניסיתי להבין למה, כי מי אמר שחייבים בדיוק על התאריך המתוכנן, ובינתיים אין שום תקלות, אבל הוא אמר שנחליט בשבוע הארבעים. במרפאה לסיכון גבוה אמרו לי שמבחינתם המעקב הסתיים עם השבוע הארבעים, ואני צריכה להגיע למיון נשים פעמיים בשבוע, ויכולה לבחור בין מיום נשים בלין לבין מיון נשים ברוטשילד.
בסוף השבוע הלכתי לראול, רופא סיני, שלימד אותנו סדרה של לחיצות ועיסויים שמזרזים לידה, וגם עשה לי טיפול דיקור באופן נקודות. קניתי גם תה עלי פטל והתחלתי לשתות אותו, הלכתי לבריכה ושחיתי קילומטר וחצי, וביום למחרת עשינו טיול ברגל לקניון, הכל כדי לנסות לגרום לזה לקרות באופן טבעי. השבוע השלושים ותשע עבר, והגיע השבוע הארבעים. העדפתי להגיע ללין, כי הנחתי ששם אסיים יותר מהר.
הגעתי, עשו לי מוניטור ואולטרה סאונד, ואז הגעתי לרופאה האחראית על המיון. היא קיבלה ממני מידע על ההריונות הקודמים שלי, והתחילה להחוויר. היא שלחה אותי למיון של רוטשילד. ניסיתי להבין למה. היא אמרה שההריונות הקודמים שלי שהיו עם אחוזי הצלחה נמוכים, ואחד מהם עם חשד לרעלת הריון ואחד עם סכרת הריונית, והנוכחי שכבר הגיע לשבוע הארבעים, ובאולטרה סאונד רואים ריבוי קל של מי שפיר, ותינוקת ששקלה 3600 בשבוע השלושים ותשע עלולים להצביע על סכרת הריון לא מאובחנת. בקיצור, מדובר על אוסף של גורמים, שכל אחד מהם לא מכריע בפני עצמו, אבל כולם יחד יכולים להגיד זרוז. דני קרא לזה תסמונת "לא במשמרת שלי". די נשברתי ממנה, התחלתי לבכות לדני בטלפון, ממש לא יכולתי להתמודד. הרעיון של זירוז לידה הפחיד אותי נורא. נסעתי לעבודה, דיברתי עם דני, והחלטנו שניסע למיון כמו שהרופאה ביקשה, אבל נעשה את זה ביום למחרת, עם ראש נקי.
וכך הגענו לרוטשילד בפעם השניה, לצורך מעקב הריון עודף. קיבלה את פנינו מירי, אותה אחות שכבר קיבלה את פנינו בפעם הראשונה. עשו לי מוניטור שוב, ושוב אולטרה סאונד להערכת משקל. הצוות היה מאד רגוע, ומרגיע. אמרו שהכל תקין לגמרי, שאני אחזור ביום שישי למעקב הריון עודף נוסף, וביום ראשון שהוא כבר שבוע ארבעים ואחת, ישקלו השראת לידה.
חזרנו הביתה, וטיפלנו בקנייה של המכונית המשומשת שתהיה לנו לאחר הלידה, וסגרנו את העיסקה, את המכונית עצמה ניקח רק ביום רביעי, אמרנו להם, ובתנאי שלא נלד עד אז.
ביום רביעי התעוררתי בשלוש בלילה, והחלטתי לנסות לבקש. הייתי פעם בסדנה שידבר על שפע, שאם מבקשים, ומבקשים נכון, אז הוא מגיע. ביקשתי ללדת, ושזה יהיה היום. דיברתי גם עם הילדה, ואמרתי לה שהיום הוא היום, שתתכונן. צירים התחילו בבוקר, אבל לא סדירים.
אמרתי לדני שאני מתכוונת ללדת היום, והוא התחיל להגיד שהיום יום לא טוב, כי צריך לקחת את המכונית שלנו המשומשת, אז אמרתי לו שישתוק ולא יקלקל לי, כי את המכונית לוקחים בבוקר אז יש את כל היום. לקחנו את המכונית ונסענו לעבוד. במשך היום הצירים המשיכו אבל רק בסביבות ארבע התחילו להיות סדירים, כל שבע דקות. נסעתי הביתה מהעבודה, ואמרתי לדני שיכין לי תה פטל. כשהגעתי הביתה דני לקח את שלו לחוג ג'ודו, ואני נשארתי בבית ומדדתי זמן בין הצירים. ניסיתי לזרום עם הציר, כמו שאמרנו בקורס הכנה ללידה, שהכאב הזה הוא טוב ואני רוצה אותו ולא מתנגדת לו. הזמן התקצר, והעוצמה של הצירים התחזקה. הכנתי ארוחת ערב, שתהיה מוכנה כבר כשיחזרו מהג'ודו. כשחזרו מהג'ודו הצירים היו כל חמש דקות, דני אכל ארוחת ערב מהירה, ועוד ניסה להתחבט אם נחכה עד שיהיו צירים פעם בשלוש דקות לפני שניסע, אבל אמרתי שצריך לזוז.
עד שהגענו לבית החולים הצירים היו בתדירות של פעם בשלוש דקות. הגענו ברבע לשמונה, קיבלנו מדבקות, וקיבלה אותנו שוב מירי, כבר הפעם השלישית. היא השכיבה אותה על המיטה, ולרגע התחלתי לשחזר את הסיטואציה שהייתה לנו שבועיים מוקדם יותר, חששתי ששוב הלידה תעצר. אבל מירי הודיעה לי שיש פתיחה של חמש אצבעות, והכניסה אותנו לחדר לידה.
בשמונה נכנסנו לחדר לידה, שם חיברה אותנו למוניטור. דני היה עסוק בכל מיני דברים, לנסות לשים לנו מוסיקה, הדיסקים שלנו לא היו תקינים, אז שמענו את הדיסק של בית החולים. לצלם אותי, כשהוא ביקש שאחייך די רציתי להכות אותו, ובלהניח את היד שלו על הגב שלי, דבר שעזר מאד ותמך מאד. התכוונתי לבקש גז צחוק כשיגמרו עם המוניטור, זה כאב.
כשכמעט עברה חצי השעה של החיבור למוניטור אמרתי לדני שיקרא דחוף למיילדת, כי אני חושבת שמתחילים לי צירי לחץ. הגיעה מיילדת, הציגה את עצמה, רינת אני חושבת, ומדדה לי שמונה אצבעות פתיחה. היא אמרה לי שהיא רוצה לפקוע את מי השפיר, שזה ילך יותר מהר, אמרתי שאני לא ממהרת לשום מקום, שאם הגעתי מחמש אצבעות לשמונה אצבעות בתוך עשרים וחמש דקות, סימן שזה ילך מהר בין כך ובין כך. היא אמרה היא רוצה לפקוע, כדי לדעת אם יש מים מקוניאליים ואז אנחנו צריכים רופא ילדים. אז הסכמתי.
היא פקעה את המים, ותוך דקה בערך הגעתי כבר לפתיחה מלאה והראש היה בפלוס אחד. היא אמרה לי לחכות, עדיין לא היו לה כפפות על הידיים, והיה לי מאד קשה לחכות כי כבר היו צירי לחץ ברורים. היא הזכירה לי לנשום מהיר ושטוח, ואז הצלחתי לשתף איתה פעולה. היו שם שתי מיילדות, השכיבו אותי על הגב והשעינו את כפות הרגליים שלי על הבטן שלהן. דני ניסה להגיד שאני לא רוצה ללדת על הגב בגלל שיש לי בעייה במפרק של הירך, אבל בשלב הזה כבר באמת לא היה אכפת לי מכלום, בטח לא מהתנוחה.
היא אמרה ללחוץ לחיצה קצרה ולעצור, ואז כנראה עזרה לראש להסתובב מעט, כי עצרנו בדיוק כשהראש בפתח, זה כאב נורא נורא, ולא יכולתי לחשוב על כלום בגלל הכאב. הן אמרו לי ללחוץ ואמרתי שאין ציר, ואין ציר ואין ציר, ואז הגיעה התחלה של ציר שיכולתי ללכת איתו, ובלחיצה אחת הראש וגם הגוף היו בחוץ. התרוממתי לישיבה וראיתי אותן מחזיקות אותה. אחר כך הניחו אותה על הבטן שלי, כולה לבנה מורניקס. זה היה מהיר כל כך, לא קלטתי שזה כבר עבר. מרגע שנכנסנו לחדר הלידה ועד שהניחו אותה על הבטן שלי עברו חמישים דקות, עוד לא הספקתי להפנים שאני יולדת, לא הספקנו לעשות שום תרגילי נשימה, לא הספקנו לקבל שום אלחוש נגד כאבים, זה כבר נגמר. רק כשעטפו אותה קצת והניחו אותה על דני הבנתי שהיא הגיעה ושהיא איתנו, ואז התחלתי לצחוק צחוק היסטרי.
מה אפשר להגיד על ילדה שנולדת בתשיעי לתשיעי 2009, בשעה (כמעט) תשע בערב, חוץ מאשר להגיד שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ומשיגה את זה?
הנסיון הקודם שלנו היה עם לידות מוקדמות יחסית, בשבוע 37 ובשבוע 38. וצירים התחילו באופן די שגרתי החל מהתחלת החודש התשיעי.
במרפאה להריון בסיכון גבוה אמרתי להם שלדעתי כבר לא יראו אותי יותר מדי פעמים.
בשבוע 38 הצירים התחילו להיות סדירים, וכשהגיעו לתדירות של פעם בשלוש דקות אמרתי לדני שנוסעים לבית החולים. אמרנו שהיא מאד מתחשבת בנו, כי זו הייתה שעת בוקר, אחרי שנת לילה טובה, ובשעת בוקר שבה כבר אין פקקים. כשהגענו לבית החולים כבר היו צירים פעם בשתי דקות. עשינו הכרה עם האחראית במיון נשים, מירי, והיא השכיבה אותי על מיטה וחיברה אותי למוניטור. בשניה שהיא חיברה אותי למוניטור הצירים הפסיקו לחלוטין. היא בדקה פתיחה ואמרה שאין כלום, והכל בראש שלי. נשארנו שם עוד שעתיים כדי לוודא שאכן זו התראת שווא, ואז חזרנו בבושת פנים הביתה.
זה היה שיעור די חשוב בהשפלה עצמית. באמת באמת חשבתי שאני הולכת ללדת. ומהנסיון הקודם שלי, חשבתי שהלידות שלי זריזות, ושלא כדאי להתעכב יותר מדי כדי לא ללדת בדרך, וצירים כל שלוש דקות נראו כמו אינדיקציה מספיק טובה. הטיול המיותר הזה לבית החולים בהחלט פגע בבטחון העצמי שלי לגבי מתי אדע שזו אכן לידה.
בשבוע השלושים ותשע הגעתי למרפאה להריון בסיכון גבוה, וכמובן שצחקו עלי שעדיין לא ילדתי, עם כל ההבטחות שלי. הרופא שלי התחיל להגיד שאם לא אלד עד השבוע הארבעים הוא יתחיל לחשוב ברצינות על זרוז. ניסיתי להבין למה, כי מי אמר שחייבים בדיוק על התאריך המתוכנן, ובינתיים אין שום תקלות, אבל הוא אמר שנחליט בשבוע הארבעים. במרפאה לסיכון גבוה אמרו לי שמבחינתם המעקב הסתיים עם השבוע הארבעים, ואני צריכה להגיע למיון נשים פעמיים בשבוע, ויכולה לבחור בין מיום נשים בלין לבין מיון נשים ברוטשילד.
בסוף השבוע הלכתי לראול, רופא סיני, שלימד אותנו סדרה של לחיצות ועיסויים שמזרזים לידה, וגם עשה לי טיפול דיקור באופן נקודות. קניתי גם תה עלי פטל והתחלתי לשתות אותו, הלכתי לבריכה ושחיתי קילומטר וחצי, וביום למחרת עשינו טיול ברגל לקניון, הכל כדי לנסות לגרום לזה לקרות באופן טבעי. השבוע השלושים ותשע עבר, והגיע השבוע הארבעים. העדפתי להגיע ללין, כי הנחתי ששם אסיים יותר מהר.
הגעתי, עשו לי מוניטור ואולטרה סאונד, ואז הגעתי לרופאה האחראית על המיון. היא קיבלה ממני מידע על ההריונות הקודמים שלי, והתחילה להחוויר. היא שלחה אותי למיון של רוטשילד. ניסיתי להבין למה. היא אמרה שההריונות הקודמים שלי שהיו עם אחוזי הצלחה נמוכים, ואחד מהם עם חשד לרעלת הריון ואחד עם סכרת הריונית, והנוכחי שכבר הגיע לשבוע הארבעים, ובאולטרה סאונד רואים ריבוי קל של מי שפיר, ותינוקת ששקלה 3600 בשבוע השלושים ותשע עלולים להצביע על סכרת הריון לא מאובחנת. בקיצור, מדובר על אוסף של גורמים, שכל אחד מהם לא מכריע בפני עצמו, אבל כולם יחד יכולים להגיד זרוז. דני קרא לזה תסמונת "לא במשמרת שלי". די נשברתי ממנה, התחלתי לבכות לדני בטלפון, ממש לא יכולתי להתמודד. הרעיון של זירוז לידה הפחיד אותי נורא. נסעתי לעבודה, דיברתי עם דני, והחלטנו שניסע למיון כמו שהרופאה ביקשה, אבל נעשה את זה ביום למחרת, עם ראש נקי.
וכך הגענו לרוטשילד בפעם השניה, לצורך מעקב הריון עודף. קיבלה את פנינו מירי, אותה אחות שכבר קיבלה את פנינו בפעם הראשונה. עשו לי מוניטור שוב, ושוב אולטרה סאונד להערכת משקל. הצוות היה מאד רגוע, ומרגיע. אמרו שהכל תקין לגמרי, שאני אחזור ביום שישי למעקב הריון עודף נוסף, וביום ראשון שהוא כבר שבוע ארבעים ואחת, ישקלו השראת לידה.
חזרנו הביתה, וטיפלנו בקנייה של המכונית המשומשת שתהיה לנו לאחר הלידה, וסגרנו את העיסקה, את המכונית עצמה ניקח רק ביום רביעי, אמרנו להם, ובתנאי שלא נלד עד אז.
ביום רביעי התעוררתי בשלוש בלילה, והחלטתי לנסות לבקש. הייתי פעם בסדנה שידבר על שפע, שאם מבקשים, ומבקשים נכון, אז הוא מגיע. ביקשתי ללדת, ושזה יהיה היום. דיברתי גם עם הילדה, ואמרתי לה שהיום הוא היום, שתתכונן. צירים התחילו בבוקר, אבל לא סדירים.
אמרתי לדני שאני מתכוונת ללדת היום, והוא התחיל להגיד שהיום יום לא טוב, כי צריך לקחת את המכונית שלנו המשומשת, אז אמרתי לו שישתוק ולא יקלקל לי, כי את המכונית לוקחים בבוקר אז יש את כל היום. לקחנו את המכונית ונסענו לעבוד. במשך היום הצירים המשיכו אבל רק בסביבות ארבע התחילו להיות סדירים, כל שבע דקות. נסעתי הביתה מהעבודה, ואמרתי לדני שיכין לי תה פטל. כשהגעתי הביתה דני לקח את שלו לחוג ג'ודו, ואני נשארתי בבית ומדדתי זמן בין הצירים. ניסיתי לזרום עם הציר, כמו שאמרנו בקורס הכנה ללידה, שהכאב הזה הוא טוב ואני רוצה אותו ולא מתנגדת לו. הזמן התקצר, והעוצמה של הצירים התחזקה. הכנתי ארוחת ערב, שתהיה מוכנה כבר כשיחזרו מהג'ודו. כשחזרו מהג'ודו הצירים היו כל חמש דקות, דני אכל ארוחת ערב מהירה, ועוד ניסה להתחבט אם נחכה עד שיהיו צירים פעם בשלוש דקות לפני שניסע, אבל אמרתי שצריך לזוז.
עד שהגענו לבית החולים הצירים היו בתדירות של פעם בשלוש דקות. הגענו ברבע לשמונה, קיבלנו מדבקות, וקיבלה אותנו שוב מירי, כבר הפעם השלישית. היא השכיבה אותה על המיטה, ולרגע התחלתי לשחזר את הסיטואציה שהייתה לנו שבועיים מוקדם יותר, חששתי ששוב הלידה תעצר. אבל מירי הודיעה לי שיש פתיחה של חמש אצבעות, והכניסה אותנו לחדר לידה.
בשמונה נכנסנו לחדר לידה, שם חיברה אותנו למוניטור. דני היה עסוק בכל מיני דברים, לנסות לשים לנו מוסיקה, הדיסקים שלנו לא היו תקינים, אז שמענו את הדיסק של בית החולים. לצלם אותי, כשהוא ביקש שאחייך די רציתי להכות אותו, ובלהניח את היד שלו על הגב שלי, דבר שעזר מאד ותמך מאד. התכוונתי לבקש גז צחוק כשיגמרו עם המוניטור, זה כאב.
כשכמעט עברה חצי השעה של החיבור למוניטור אמרתי לדני שיקרא דחוף למיילדת, כי אני חושבת שמתחילים לי צירי לחץ. הגיעה מיילדת, הציגה את עצמה, רינת אני חושבת, ומדדה לי שמונה אצבעות פתיחה. היא אמרה לי שהיא רוצה לפקוע את מי השפיר, שזה ילך יותר מהר, אמרתי שאני לא ממהרת לשום מקום, שאם הגעתי מחמש אצבעות לשמונה אצבעות בתוך עשרים וחמש דקות, סימן שזה ילך מהר בין כך ובין כך. היא אמרה היא רוצה לפקוע, כדי לדעת אם יש מים מקוניאליים ואז אנחנו צריכים רופא ילדים. אז הסכמתי.
היא פקעה את המים, ותוך דקה בערך הגעתי כבר לפתיחה מלאה והראש היה בפלוס אחד. היא אמרה לי לחכות, עדיין לא היו לה כפפות על הידיים, והיה לי מאד קשה לחכות כי כבר היו צירי לחץ ברורים. היא הזכירה לי לנשום מהיר ושטוח, ואז הצלחתי לשתף איתה פעולה. היו שם שתי מיילדות, השכיבו אותי על הגב והשעינו את כפות הרגליים שלי על הבטן שלהן. דני ניסה להגיד שאני לא רוצה ללדת על הגב בגלל שיש לי בעייה במפרק של הירך, אבל בשלב הזה כבר באמת לא היה אכפת לי מכלום, בטח לא מהתנוחה.
היא אמרה ללחוץ לחיצה קצרה ולעצור, ואז כנראה עזרה לראש להסתובב מעט, כי עצרנו בדיוק כשהראש בפתח, זה כאב נורא נורא, ולא יכולתי לחשוב על כלום בגלל הכאב. הן אמרו לי ללחוץ ואמרתי שאין ציר, ואין ציר ואין ציר, ואז הגיעה התחלה של ציר שיכולתי ללכת איתו, ובלחיצה אחת הראש וגם הגוף היו בחוץ. התרוממתי לישיבה וראיתי אותן מחזיקות אותה. אחר כך הניחו אותה על הבטן שלי, כולה לבנה מורניקס. זה היה מהיר כל כך, לא קלטתי שזה כבר עבר. מרגע שנכנסנו לחדר הלידה ועד שהניחו אותה על הבטן שלי עברו חמישים דקות, עוד לא הספקתי להפנים שאני יולדת, לא הספקנו לעשות שום תרגילי נשימה, לא הספקנו לקבל שום אלחוש נגד כאבים, זה כבר נגמר. רק כשעטפו אותה קצת והניחו אותה על דני הבנתי שהיא הגיעה ושהיא איתנו, ואז התחלתי לצחוק צחוק היסטרי.
מה אפשר להגיד על ילדה שנולדת בתשיעי לתשיעי 2009, בשעה (כמעט) תשע בערב, חוץ מאשר להגיד שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ומשיגה את זה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה