על טקסים ואילוף

בספר הנסיך הקטן מדבר השועל על האילוף: על כך שדרושים טקסים, סדר וחזרה על מנת לאלף.
וזה בדיוק מה שקורה לנו.
אילוף הדדי.
בעצם להכיר את הילדה החדשה שלך משמעו לאלף אותה לדעת שאנחנו מגיבים לצרכים שלה ברגע שאנחנו מבינים אותם, והיא גם מאלפת אותנו: מה יותר נעים לה, למה היא מתכוונת בכל צליל בכי, ועוד ועוד. ככל שהאילוף הזה מתקדם, נהיה יותר שקט ונעים בבית, כי היא יודעת שאפשר לסמוך עלינו, ואנחנו מבינים יותר מהר מה היא מבקשת מאיתנו.
אחד הדברים שעברו אילוף הוא השדיים שלי. כשאני שומעת בכי מתחיל חלב לזרום לכיוון הפטמה כדי להתכונן, וזה בעצם בסדר גמור. הבעייה היא שהחלב מתחיל לזרום לפעמים גם כשאין סיבה מוצדקת. לדוגמה מישהו דיבר על דבר כלשהו שאולי מזכיר צבע לבן, או זרימה, או בעצם ללא סיבה כלל. זה מצחיק מוזר ולפעמים כואב ומעצבן.
זה מזכיר לי את הטיעונים של גברים לגבי "לזין יש חיים משלו". אנלוגיה שהולכת קצת יותר רחוק, גם מבחינת ההזדקרות והנוקשות, וגם מבחינת צבע הנוזל המתפרץ, אבל אני אעצור את זה כאן, כי גם לי יש גבולות...
טקס של אמבטיה. בהתחלה היה ממש קשה עם האמבטיה, צרחות נוראיות בזמן ההפשטה וגם תוך כדי הרחצה, מורו בלתי פוסק. היום היא יודעת שהפשטה זה נחמד, והיא מדברת עם התמונות שליד השידה תוך כדי הפשטה. באמבטיה אני שרה לה, מספרת כמה שהמים נעימים והיא מרוצה מהתחושה של המים על העור. אחר כך יוצאים, מתנגבים, יונקים, ועושים עיסוי. אחרי ארבע או חמש אמבטיות היא כבר למדה מספיק את הטקס כדי לדעת שאחרי הניגוב מגיעה יניקה, וסימנה בצורה מאד ברורה שזה מה שהיא רוצה. כפי שאמרתי, אילוף.

לאט לאט רשימת המטלות העודפות (לא יומיומיות כמו כביסה כלים וכדומה, אלא גדולות וחד פעמיות) מצטמצמת. זה אומר שאני מתחילה לחשוב על זמן שיגיע בקרוב שבו אוכל אולי להתחיל לשחות. זה יהיה משמח. בינתים הכושר מתבטא בעיקר בסחיבת שירים ממקום למקום, תרגילי בטן ורצפת אגן, ותו לא.
בקרוב.