סוף דצמבר, תמונת מצב

בשבוע שעבר נגמרה חופשת הלידה הרשמית שלי.
ארבעה עשר שבועות עברו מהר יחסית, אני עדיין לא מוכנה בכלל לאפשרות של לחזור לעבוד, אבל זה יגיע בעוד חודש וחצי, כך שיש לי זמן להתרגל.
שיר גדלה. עכשיו, בגיל שלושה וחצי חודשים היא ילדה חייכנית וקשקשנית, מאד פעילה ונראה שמתקדמת לגילה. בגיל שלושה חודשים היא התהפכה מהבטן לגב, ואפילו הספקנו לתעד את זה בוידאו לפני שהיא הפסיקה :(
http://www.youtube.com/watch?v=ar91BvTxoqw&feature=channel

למה היא הפסיקה להתהפך? אולי בגלל שהיא שיר, ועושה בדיוק מה שבראש שלה, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות.
יש לי תחושה שההיפוך נבע מכך שיד שמאל שלה יותר חלשה מאשר יד ימין, ולכן התהפכה כשיד שמאל נקלעה מתחת לחזה והראש גרר את המשקל הצידה. עכשיו אני נותנת לה תרגילים לחיזוק יד שמאל, ואולי זה מה שהפסיק את ההיפוכים. יש לנו זמן.
שיר גם עורכת נסיונות ראשונים בהתהפכות מהגב לבטן, בינתיים מגיעה רק עד קו האמצע של לשכב על הצד, זה גם מקום מעניין שנותן לה אפשרות להציץ למה שקורה מאחורי הראש.
הילדה מכורה לטלביזיה. כשיש משהו על המסך, ולא משנה אם זה סרט או תמונות רצות, היא מסתכלת. נותן לך פרופורציה של עד כמה קשה להמנע מזה. באופן יזום אנחנו צופים איתה מעט מאד. מסתכלים על סרטים מוזיקליים כמו פטר והזאב או פנטזיה, פעם בשבוע בערך.
מבחינת תקשורת, היא הרבה יותר מתקדמת ממה שאני זוכרת את האחים שלה. היא מקשקשת כבר יותר מחודש, ואפילו משפטים ארוכים מאד. בר ושיר שוכבים אחד ליד השני על השטיח ומקשקשים יחד, נורא כיף לראות ולשמוע אותם.
קראתי לפני כמעט חודש על שפת התינוקות של דנסטן, ואני מנסה לממש. מכל המלים שמזוהות שם, הצלחנו לראות אצל שיר את נה, שזו המלה לרעב, ואת המלה לגזים בבטן שזה בכי כואב שלא ניתן להתעלם ממנו. וקורה שאת המלה לרעב היא אומרת גם כשהיא מחפשת את הנחמה של הפטמה: אחרי שהייתה על הבטן, או כשהיא עייפה. אז הרעיון נחמד, היישום שלו פחות מציאותי.
הצד הפחות חיובי של החיים עם השיר הוא שהיא בלתי צפויה עדיין. זמן השינה שלה יכול לנוע בין תשע וחצי לבין חצות וחצי. ההפרשים בין ארוחות יכולים להיות שעה וחצי, ולפעמים גם ארבע שעות. ההנקה סובלת מתנודות חריפות בביקוש, ואני נעה בין גודש לבין חוסר.
ואני?
השדים מתחילים להרים ראש, למרות שאני מדכאת אותם עד כה.
הצורך להיות כבולה לבית, להיות כבולה לשיר ולשגעונות שלה, קשה. העובדה שהיא לא צפויה, ולכן קשה לי להתרחק כי יתכן שהיא תרצה לינוק בחצי שעה הקרובה, ממש מקשה. חסר לי זמן לעצמי, ואני מוצאת אותו בלילות, מה שהופך את היום/לילה שלי, וזה לא טוב.
מצד שני, נורא כיף לי לחוות אותה. לראות את הדברים שהיא עושה בפעם הראשונה, לשמוח איתה כשהיא מצליחה לקחת דברים בידיים, לדבר איתה ולשיר לה.

השבוע הצלחתי ללכת לשחות, פעם ראשונה מזה חמישה חודשים. השיער שלי מאד התארך בחמשת החודשים האלה. התחושה שונה.
זה היה מאד חשוב לשחות, והגיע אחרי כעס נורא גדול על דני. השחיה עוזרת לי בהמון מישורים, גם בפריקת אגרסיות, גם בכושר גופני, גם ביציאה מהבית.
היום התחלתי באילוף שיר לסדר יום מובנה, כך שתלך לישון בתשע וחצי, ולא בחצות.
זה יאפשר לי לשחות, וזמן לעצמי.
זה יאפשר לנו לעשות דברים כזוג.
והסדר יום יאפשר לי לצפות מה הולך לקרות, ולהתארגן.
זה יקל מאד, והיא כבר מספיק גדולה לעמוד בזה.