זה היה בחנוכה. מיקי והילדים באו לבקר ולהדליק נרות. היה נעים. הבית היה חם וריחני, הדלקנו נרות בשלוש חנוכיות, וטיפטפנו טיפטופים צבעוניים בקערה של מים. הוצאתי את סלסלת הסביבונים, והתחרינו מי יכול לסובב יותר סביבונים למשך יותר זמן. שרנו המון שירים, אפילו שתינו מעט יין. הילדים הסתדרו בזוגות, כרגיל, ואחר כך בני הדודים נשארו לישון יחד עם החברה' שלי, כרגיל. היה חופש למחרת, ולא היתה סיבה טובה להפריד ביניהם. ידעתי שאני עובדת, והגדולות יוכלו לספק תעסוקה אחת לשניה. משהו לרכל עליו, משהו לצחוק עליו, משהו לפחד ממנו, משהו לבכות ממנו. לכי תזכרי איך חושבות בנות שש עשרה.
שלחתי אותן לישון ביחידת האירוח, חשבתי שככה הקטנים יוכלו ללכת לישון בשעה מוקדמת ומקובלת, ושהן יוכלו להשאר לישון בבוקר עד שעה מאוחרת, בלי שהקטנים יעירו אותן מוקדם מדי.
שיר מספרת שבהתחלה הכל היה בסדר. הן הדליקו עשרות נרות, פיזרו אותם סביב לחדר, הצטנפו מתחת לשמיכה של המיטה הזוגית, וקישקשו על כל העולם ועוד יותר על אשתו. "כרגיל, ממש כמו תמיד."
"ואז, ואז היא התחילה להתגרות בי. וניסיתי וניסיתי, אבל כבר לא יכולתי להתאפק יותר. את מבינה?" היא ממשיכה.
ממה שהצלחתי לדלות משיר, זו לא נשמעת כמו קריאת תיגר. אבל, שוב, לכי תזכרי איך חושבות בנות שש עשרה. אושר אמרה שהיא תוכל להבחין בין הנרות הלבנים לבין אלו הצבעוניים, גם כשעיניה עצומות. שיר פשטה את החולצה הארוכה מעליה, והשתמשה בה כדי לכסות את עיניה של אושר, ואז החלה להגיש לה לחילופין נר כזה ונר אחר. אבל האבחנה הייתה פשוטה וקלה מדי, הנרות הצבעוניים היו נרות חנוכה דקים וארוכים, וגם הריח שלהם היה שונה מנרות השבת הלבנים שהיו ביחידת האירוח.
"היא אמרה שהיא תוכל להבדיל גם בלי להסניף את הריח, ועם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב. והיא צחקה. פשוט צחקה עלי. אז קשרתי לה את הידיים עם החולצה הארוכה שלה. ואז, את מבינה. היא עמדה שם מולי, והידיים שלה היו קשורות, והעיניים שלה היו קשורות, והיא עדיין בכל זאת המשיכה להתגרות בי, ולא יכולתי לתת לה להמשיך להתגרות בי ככה. היא אמרה שהיא תצליח להבדיל, בגלל שהשעווה של נר צבעוני יותר כואבת על העור. ולא רציתי להכאיב לה, אבל היא התגרתה בי."
"אז הורדתי לה את החולצה הקצרה. הייתה לה מלמטה חזיה שחורה, יפה. והציצים שלה היו נורא יפים בתוך החזייה וגם בקטע שהם יצאו ממנה. אף פעם לא שמתי לב כמה שהם יפים, היא בת דודה שלי, מה פתאום שאני אסתכל עליה, ובטח לא ככה. אבל פתאום הסתכלתי, וקינאתי בה, נורא. על החזייה היפה, ועל הציצים, ועל השפתיים שלה שנשארו ככה פתוחות. ואז, אז פתאום כן רציתי להכאיב לה."
שיר סיפרה שהיא התחילה לטפטף חלב על אושר. בהתחלה על מקומות מחוספסים יחסית וגסים, כמו כפות הידיים והברכיים. רק יותר מאוחר היא הגיעה לאזור הבטן, ובשלב הזה כבר לא כל כך שינה לה אם היא מטפטפת חלב צבעוני או לבן.
"כי, את מבינה, להכאיב לה היה כמו להכאיב לי. החלב טפטף רק עליה, על הגוף שלה, אבל כל פעם שטיפה נגעה בה והיא קפצה מהמקום שלה ועשתה קשת עם הגב, יכולתי להרגיש את הכאב הזה אצלי, על הגוף שלי. כאילו משהו באושר הפך להיות מחובר לגוף שלי ולנשמה שלי. וזה הרגיז אותי נורא, זה עיצבן אותי עוד יותר, ורציתי עוד יותר להכאיב לה, כי לא רציתי להרגיש את מה שהיא מרגישה, לא רציתי להיות כאילו אותו גוף ביחד איתה. התחרפנתי מזה."
שיר התחילה לנשוך את אושר, בבטן, בשדיים, בצוואר, באוזניים. וכל פעם שאושר התפתלה, שיר הכאיבה יותר, במעין מעגל קסמים. עד שאושר השתחררה מהחולצות שכבלו את עיניה ואת ידיה, הפכה את שיר על גבה, והתחילה לנשק אותה. נשיקות מבעירות, נשיקות צמודות, נשיקות שאין מהן דרך חזרה.
"היא הכניסה את הלשון לפה שלי. בעומק, קצת כמו כשאת מוצצת קרטיב, אבל הייתה לזה תחושה נורא שונה. כי קרטיב לא גורם לך להרגיש כמו ג'לי מבפנים, ולנפנף בידיים כמו קרמיט מהחבובות כדי לכבות את האש. ואז היא הכניסה את היד שלה למכנסיים שלי, לתוך התחתונים שלי. והיא נגעה שם. וכל הזמן שהיא נישקה אותי היא המשיכה לגעת בי שם, ולא יכולתי בכלל לחשוב, כי הראש שלי בער והפנים שלי בערו, והעיניים שלי לא ראו כלום. אני בכלל לא מבינה איך האצבעות שלי הגיעו אליה, לתוך הבפנים שלה, היא בטח הביאה אותם לשם, אבל הרגשתי שהאצבעות שלי רטובות, וחמות. הגוף שלה התחיל לזוז על הגוף שלי, כמו שיפשוף בטנים כזה, ושתי הידיים שלנו זזו ביחד איתו, למרות שהלשונות לא, הם נשארו צמודות. וכל פעם שנגעתי בה יכולתי להרגיש כמה טוב אני עושה לה, כי הגופים שלנו היו מחוברים בתחושות, וגם אני הרגשתי את זה, עלי, בתוך הגוף שלי, חזק יותר ויותר ויותר, עד שהאושר נשפך לי בין האצבעות."
הן נשארו זמן מה בחדר ההוא, שהנרות בערו בו והתקצרו. אני מניחה ששתיהן נרדמו. שיר התעוררה ראשונה, והלכה לשתות מים מהברז במטבחון. כשחזרה, עמדה מול החדר שכבר היה חשוך כמעט לחלוטין, רק בדלי נרות אחרונים עוד היבהבו בו, והאירו את אושר שהייתה שרועה על המיטה.
מה את עושה ברגע הראשון שבו את מבינה שפתחת תיבת פנדורה? כועסת על עצמך. ואז, מה את עושה אז? האם את מנסה להחזיר את השדים לתוך התיבה, או שאת מקווה שאם תתעלמי מהם ולא תקראי להם בשם הם יעלמו? או שאת רודפת אחריהם, מנסה להלחם בהם ולהשמיד אותם? או שאת בורחת במהירות הכי גבוהה שאת יכולה, תוך שאת שורפת את כל הגשרים מאחוריך?
שיר אמרה שהיא ראתה את הנר נופל על השטיח. אני בוחרת להאמין לה, שהנר באמת נפל. פשוט טעות, הסתברות מקרית נוראית שהתממשה. לא זדון מיד מכוונת. שיר ראתה, אבל לא הבינה מה קורה. זה היה אמצע הלילה, היא בדיוק התעוררה משינה, הראש שלה היה כל כך מלא בלולאות, שלא היה בו מקום אפילו למחשבה רציונלית אחת. כשהיא ראתה את האש מבעירה את השטיח גבוה בלהבות כתומות רוחשות, ויוצרת חומה בינה לבין אושר, היא התעשתה, והתחילה לצרוח: "אושר תקומי כבר, אושר תקומי מהר". אבל כבר לא היה לה אומץ לחצות את הגבול שנוצר ביניהן, כדי לטלטל את אושר מתרדמתה.
זה היה הרגע שבו שיר יצאה מיחידת האירוח ורצה בחזרה אל הבית, להזעיק עזרה. ברגע הראשון לא הבנתי מה קורה ומי מעיר אותי. וברגע השני הייתי עסוקה בלהבין למה שיר מסתובבת בלי חולצה בלילה קר שכזה, ורק עוד שני רגעים אחר כך הצלחתי להבין מהבכי שלה מה קורה, ועוד הרבה רגעים אחר כך עד שמכבי האש הגיעו, בערך באותו הזמן שבו הגיעו גם ההורים של אושר, מיקי והאיש שלה, ואז כבר לא נותר עוד דבר שניתן היה לעשות.
לפעמים אני חושבת, האם ניתן היה למנוע, לעצור את הנפילה, האם הכל היה צפוי, ורק אני הייתי עיוורת וסכלה. היה לי כל כך כיף לראות אותן גדלות יחד, שיר ואושר, כמו שתי פיות, כמו התגשמות של משאלה.
אני מתגעגעת לאושר. אני רואה את שיר יושבת לבד על הכורסה שבה היו מצטופפות יחד ומסתודדות, וזה מכה בי, כמו מוט ברזל מלובן שתקוע לי עמוק בגרון וחונק, ומכווץ את איזור החזה והבטן, עד לחור הענק שקדוח לי בבטן. אני כל כך מתגעגעת אליה. זה חור שלא יכול להתמלא, ולא משנה כמה בכי וצער וחיבוקים ינסו למלא אותו. לבי יוצא אל מיקי, ואי אפשר לנחם אותה, העונש שהיא קיבלה הוא יותר ממה שמותר לצפות מבן אנוש. וזה היה כל כך נמנע, כל כך מיותר. אילו הייתי יותר ערנית. אילו רק מנעתי מהן לשחק באש.
לא סיפרתי לה, למיקי, מה ששיר סיפרה לי. אני מאמינה שלעולם לא אספר. מיקי היא אחותי, ואני אוהבת אותה בכל ליבי. אבל שיר היא הבת שלי. ושום דבר כבר לא יחזיר את אושר.
שלחתי אותן לישון ביחידת האירוח, חשבתי שככה הקטנים יוכלו ללכת לישון בשעה מוקדמת ומקובלת, ושהן יוכלו להשאר לישון בבוקר עד שעה מאוחרת, בלי שהקטנים יעירו אותן מוקדם מדי.
שיר מספרת שבהתחלה הכל היה בסדר. הן הדליקו עשרות נרות, פיזרו אותם סביב לחדר, הצטנפו מתחת לשמיכה של המיטה הזוגית, וקישקשו על כל העולם ועוד יותר על אשתו. "כרגיל, ממש כמו תמיד."
"ואז, ואז היא התחילה להתגרות בי. וניסיתי וניסיתי, אבל כבר לא יכולתי להתאפק יותר. את מבינה?" היא ממשיכה.
ממה שהצלחתי לדלות משיר, זו לא נשמעת כמו קריאת תיגר. אבל, שוב, לכי תזכרי איך חושבות בנות שש עשרה. אושר אמרה שהיא תוכל להבחין בין הנרות הלבנים לבין אלו הצבעוניים, גם כשעיניה עצומות. שיר פשטה את החולצה הארוכה מעליה, והשתמשה בה כדי לכסות את עיניה של אושר, ואז החלה להגיש לה לחילופין נר כזה ונר אחר. אבל האבחנה הייתה פשוטה וקלה מדי, הנרות הצבעוניים היו נרות חנוכה דקים וארוכים, וגם הריח שלהם היה שונה מנרות השבת הלבנים שהיו ביחידת האירוח.
"היא אמרה שהיא תוכל להבדיל גם בלי להסניף את הריח, ועם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב. והיא צחקה. פשוט צחקה עלי. אז קשרתי לה את הידיים עם החולצה הארוכה שלה. ואז, את מבינה. היא עמדה שם מולי, והידיים שלה היו קשורות, והעיניים שלה היו קשורות, והיא עדיין בכל זאת המשיכה להתגרות בי, ולא יכולתי לתת לה להמשיך להתגרות בי ככה. היא אמרה שהיא תצליח להבדיל, בגלל שהשעווה של נר צבעוני יותר כואבת על העור. ולא רציתי להכאיב לה, אבל היא התגרתה בי."
"אז הורדתי לה את החולצה הקצרה. הייתה לה מלמטה חזיה שחורה, יפה. והציצים שלה היו נורא יפים בתוך החזייה וגם בקטע שהם יצאו ממנה. אף פעם לא שמתי לב כמה שהם יפים, היא בת דודה שלי, מה פתאום שאני אסתכל עליה, ובטח לא ככה. אבל פתאום הסתכלתי, וקינאתי בה, נורא. על החזייה היפה, ועל הציצים, ועל השפתיים שלה שנשארו ככה פתוחות. ואז, אז פתאום כן רציתי להכאיב לה."
שיר סיפרה שהיא התחילה לטפטף חלב על אושר. בהתחלה על מקומות מחוספסים יחסית וגסים, כמו כפות הידיים והברכיים. רק יותר מאוחר היא הגיעה לאזור הבטן, ובשלב הזה כבר לא כל כך שינה לה אם היא מטפטפת חלב צבעוני או לבן.
"כי, את מבינה, להכאיב לה היה כמו להכאיב לי. החלב טפטף רק עליה, על הגוף שלה, אבל כל פעם שטיפה נגעה בה והיא קפצה מהמקום שלה ועשתה קשת עם הגב, יכולתי להרגיש את הכאב הזה אצלי, על הגוף שלי. כאילו משהו באושר הפך להיות מחובר לגוף שלי ולנשמה שלי. וזה הרגיז אותי נורא, זה עיצבן אותי עוד יותר, ורציתי עוד יותר להכאיב לה, כי לא רציתי להרגיש את מה שהיא מרגישה, לא רציתי להיות כאילו אותו גוף ביחד איתה. התחרפנתי מזה."
שיר התחילה לנשוך את אושר, בבטן, בשדיים, בצוואר, באוזניים. וכל פעם שאושר התפתלה, שיר הכאיבה יותר, במעין מעגל קסמים. עד שאושר השתחררה מהחולצות שכבלו את עיניה ואת ידיה, הפכה את שיר על גבה, והתחילה לנשק אותה. נשיקות מבעירות, נשיקות צמודות, נשיקות שאין מהן דרך חזרה.
"היא הכניסה את הלשון לפה שלי. בעומק, קצת כמו כשאת מוצצת קרטיב, אבל הייתה לזה תחושה נורא שונה. כי קרטיב לא גורם לך להרגיש כמו ג'לי מבפנים, ולנפנף בידיים כמו קרמיט מהחבובות כדי לכבות את האש. ואז היא הכניסה את היד שלה למכנסיים שלי, לתוך התחתונים שלי. והיא נגעה שם. וכל הזמן שהיא נישקה אותי היא המשיכה לגעת בי שם, ולא יכולתי בכלל לחשוב, כי הראש שלי בער והפנים שלי בערו, והעיניים שלי לא ראו כלום. אני בכלל לא מבינה איך האצבעות שלי הגיעו אליה, לתוך הבפנים שלה, היא בטח הביאה אותם לשם, אבל הרגשתי שהאצבעות שלי רטובות, וחמות. הגוף שלה התחיל לזוז על הגוף שלי, כמו שיפשוף בטנים כזה, ושתי הידיים שלנו זזו ביחד איתו, למרות שהלשונות לא, הם נשארו צמודות. וכל פעם שנגעתי בה יכולתי להרגיש כמה טוב אני עושה לה, כי הגופים שלנו היו מחוברים בתחושות, וגם אני הרגשתי את זה, עלי, בתוך הגוף שלי, חזק יותר ויותר ויותר, עד שהאושר נשפך לי בין האצבעות."
הן נשארו זמן מה בחדר ההוא, שהנרות בערו בו והתקצרו. אני מניחה ששתיהן נרדמו. שיר התעוררה ראשונה, והלכה לשתות מים מהברז במטבחון. כשחזרה, עמדה מול החדר שכבר היה חשוך כמעט לחלוטין, רק בדלי נרות אחרונים עוד היבהבו בו, והאירו את אושר שהייתה שרועה על המיטה.
מה את עושה ברגע הראשון שבו את מבינה שפתחת תיבת פנדורה? כועסת על עצמך. ואז, מה את עושה אז? האם את מנסה להחזיר את השדים לתוך התיבה, או שאת מקווה שאם תתעלמי מהם ולא תקראי להם בשם הם יעלמו? או שאת רודפת אחריהם, מנסה להלחם בהם ולהשמיד אותם? או שאת בורחת במהירות הכי גבוהה שאת יכולה, תוך שאת שורפת את כל הגשרים מאחוריך?
שיר אמרה שהיא ראתה את הנר נופל על השטיח. אני בוחרת להאמין לה, שהנר באמת נפל. פשוט טעות, הסתברות מקרית נוראית שהתממשה. לא זדון מיד מכוונת. שיר ראתה, אבל לא הבינה מה קורה. זה היה אמצע הלילה, היא בדיוק התעוררה משינה, הראש שלה היה כל כך מלא בלולאות, שלא היה בו מקום אפילו למחשבה רציונלית אחת. כשהיא ראתה את האש מבעירה את השטיח גבוה בלהבות כתומות רוחשות, ויוצרת חומה בינה לבין אושר, היא התעשתה, והתחילה לצרוח: "אושר תקומי כבר, אושר תקומי מהר". אבל כבר לא היה לה אומץ לחצות את הגבול שנוצר ביניהן, כדי לטלטל את אושר מתרדמתה.
זה היה הרגע שבו שיר יצאה מיחידת האירוח ורצה בחזרה אל הבית, להזעיק עזרה. ברגע הראשון לא הבנתי מה קורה ומי מעיר אותי. וברגע השני הייתי עסוקה בלהבין למה שיר מסתובבת בלי חולצה בלילה קר שכזה, ורק עוד שני רגעים אחר כך הצלחתי להבין מהבכי שלה מה קורה, ועוד הרבה רגעים אחר כך עד שמכבי האש הגיעו, בערך באותו הזמן שבו הגיעו גם ההורים של אושר, מיקי והאיש שלה, ואז כבר לא נותר עוד דבר שניתן היה לעשות.
לפעמים אני חושבת, האם ניתן היה למנוע, לעצור את הנפילה, האם הכל היה צפוי, ורק אני הייתי עיוורת וסכלה. היה לי כל כך כיף לראות אותן גדלות יחד, שיר ואושר, כמו שתי פיות, כמו התגשמות של משאלה.
אני מתגעגעת לאושר. אני רואה את שיר יושבת לבד על הכורסה שבה היו מצטופפות יחד ומסתודדות, וזה מכה בי, כמו מוט ברזל מלובן שתקוע לי עמוק בגרון וחונק, ומכווץ את איזור החזה והבטן, עד לחור הענק שקדוח לי בבטן. אני כל כך מתגעגעת אליה. זה חור שלא יכול להתמלא, ולא משנה כמה בכי וצער וחיבוקים ינסו למלא אותו. לבי יוצא אל מיקי, ואי אפשר לנחם אותה, העונש שהיא קיבלה הוא יותר ממה שמותר לצפות מבן אנוש. וזה היה כל כך נמנע, כל כך מיותר. אילו הייתי יותר ערנית. אילו רק מנעתי מהן לשחק באש.
לא סיפרתי לה, למיקי, מה ששיר סיפרה לי. אני מאמינה שלעולם לא אספר. מיקי היא אחותי, ואני אוהבת אותה בכל ליבי. אבל שיר היא הבת שלי. ושום דבר כבר לא יחזיר את אושר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה