אני עורף חלש

היום נפלו קטיושות בגליל המערבי, אחרי שנתיים של שקט, ורמת החרדות שלי גוברת.
עולות לי מאחורי העיניים התמונות של מלחמת לבנון השניה.
הנסיעות היומיומיות בכביש החוף, בידיעה שאני חשופה לחלוטין, ולכן נסיעה במהירות מטורפת.
העבודה מתוך המקלטים באינטל, ההתקבצות סביב המחשבים בכל פעם שיש אזעקה, לקרוא בווי-נט איפה נחתו הפעם. חוסר הריכוז, חוסר המיקוד, התחושה שאין הסבר טוב למה אני בעבודה ולא בבית מחבקת את הילדים.
השהות בבית החולים כרמל מול הדלת של מחלקת טיפול נמרץ. לדעת שאבא שלי שוכב שם, ואין לי שום דרך לסייע לו לצאת מהקומה. לשמוע את האזעקות ואת השריקות של הנפילות, ולדעת שאם אחת הקטיושות מתקרבת לבית החולים, אז אני בקאנטים, כי המחלקה מוקפת זכוכיות מכל העברים.
להיות בערב בבית עם הילדים, לתרגל אותם בירידה לממ"ד, עם הסרט של במבי. להפגין נחישות ואומץ ורגיעה, כי מישהו צריך להיות החזק.

אני עורף חלש.
מאד חלש.
לא יכולה לעמוד במתח.
לא יכולה לשאת את המחשבה שמשפחות שלמות נהרגות בעזה.
לא יכולה לשאת את השמות של החיילים ההרוגים שמטפטפים מעזה.
לא יכולה להתרכז בעבודה שלי ובשגרה כשהמלחמה בפתח.
לא מבינה איך יכולות משפחות בשדרות ובנהריה לחיות ככה שנים, בצל של התקפות בלתי צפויות, לדעת שמתישהו המוות יגיע בשריקה.

ההורים שלי חיו ככה פעם. על גבול רצועת עזה, לפני מלחמת ששת הימים, כשידעת שאתה יוצא לחרוש בשדה, ולא ידעת אם תחזור. כשמסתננים מדיר אל בלח היו עניין יומיומי שבשגרה.
הם היו עורף חזק.
אני לא.