גבולות

בשיפולי הבטן, מצד שמאל, יש בעור של רקפת אזור בהיר יותר. אני עוברת עם כרית האצבע על הגבול שבו העור הופך מכהה לבהיר. יש בתנועה הזו אלמנט מהפנט, כאילו האצבע שלי לא עוקבת אחרי הקו, אלא היא זו שבוראת את האבחנה שבין כהה לבהיר.

"זה כתם לידה?" אני שואלת אותה, כבדרך אגב. זו הפעם הראשונה שאני רואה חלקים כל כך נרחבים מהעור שלה חשופים. עד היום בעיקר יצאנו לשתות קפה, ופעם אחת היה מעורב גם אלכוהול בעניין. רק היום, אחרי שנהגה כמו פסיכית מושלמת וסיכנה את החיים של שתינו על הכביש, הצעתי שתראה לי את סימני ההיכר לפיהם אצטרך לזהות אותה באבו כביר, וכך ראיתי את הבטן שלה לראשונה.

"כןןןן". רקפת עונה, והמלה נלחשת ארוכה, נמרחת, והקול שלה עמוק. אני בודקת עם גב כף היד את החלק הבהיר והכהה, מנסה לבדוק אם יש הבדל במרקמים. כשאני מניחה את כל האצבעות על כתם הלידה אני יכולה לחוש את העור של רקפת נמתח ומפרפר מתחת לאצבעות שלי, כאילו הנשימות שלה מהירות מאד.

הראש שלי מתהפך מבפנים החוצה, וכל המחשבות בו נזרקות כמו בגדים במכונת כביסה. אני בולעת רוק. צריך להיות מאד זהירים כאן. רקפת היא המורה של הבן שלי, והקשר בינינו נוצר אחרי שהזמנתי אותה להצטרף לחוג הג'ודו למבוגרים. יש בינינו קשר של קפה, ושיחות על נערים בגיל ההתבגרות, לא נכנסנו לעומק ולא סיפרתי לה עד היום דבר לגבי ההעדפות שלי, למרות שהן לא סוד.

"זה נעים לך?" אני שואלת, ומיד קמה מהתנוחה בה כרעתי לרגליה, ומשנה את הנושא, כדי לא לתת לה הזדמנות לחשוב על תשובה. "את נראית לו כמו אחת שיש לה גם קעקועים. נכון? זה גם אמצעי זיהוי מצויין בשביל אבו כביר, אם את כבר בקטע של תאונות דרכים."

אני עומדת לצידה. היא טיפה גבוהה ממני, והגוף שלה דק בהרבה משלי. השיער שלה שחור גלי וקצר למדי, אבל כדי להראות לי את הכתף היא צריכה להסיט אותו הצידה, והעורף שלה נחשף, יחד עם האוזן השמאלית.

אני מוצאת שהנשימה שלי נעצרה, ושואפת באופן אקטיבי, במודעות. רקפת מושכת לאחור ולמטה את החולצה, וחושפת זוג דובדבנים על כתף שמאל. אני מניחה את האצבעות שלי על אמרת החולצה, והן כמעט נוגעות בעור של השכמה, אני יכולה לחוש את החום שבוקע מהעור שלה. איך הסתבכתי ככה? ועוד מעט אני עומדת להסתבך עוד הרבה יותר, זה עומד לי על קצה הלשון. אני מנסה לעצור בעצמי, אבל השאלה גולשת.

"את יודעת מה המשמעות של הציור הזה?" אני עדיין עומדת מאחוריה, והעורף החשוף שלה קורא לי בקול הולך וגובר. יותר מדי זמן לא הייתי עם אשה והיכולת שלי להגיד 'לא' פוחתת והולכת, ככל שהצורך גובר. במאמץ גדול אני מצליחה לנתק את האצבעות שלי מהחולצה שלה, ואת העיניים מהעורף שלה.
אני מפנה את העיניים אל העיניים שלה. יש בהן חיוך, וקמטים קטנים שמלווים אותו לצדי העיניים.

"מה את חושבת שהמשמעות שלו?" רקפת עונה לי בשאלה, והחיוך מתרחב עד שהוא מגיע גם לגומות בלחייה. אני מסתכלת לה בעיניים, משפילה את המבט לשפתיים ורואה שהיא מלקקת אותן בתנועה מהירה כמו התייבשו לרגע, ואז מביטה בנקודת הדופק בצוואר.

"זו לא המשמעות היחידה." אני מסייגת, יודעת שיש הרבה נשים שפשוט לא מודעות לנקודה, שהציור יכול היה להבחר מטעמים אסטטים בלבד. "אבל עד כמה שלי ידוע, אז יכול להיות שיתכן, שאולי בנסיבות מסויימות, המשמעות שלו היא" אני עוצרת ונושמת נשימה עמוקה כדי לנסות להשתיק את חוסר הבטחון ולהגיד כבר את המלים "הוא מבטא דומיניות אצל אשה. בי סקסואליות." אני נושמת שוב עמוק, ומקללת את עצמי על חוסר היכולת שלי להתבטא.

היא נשואה. גם אני. היא גם מורה של הבן שלי. ואני גם נפגשת איתה כל שבוע בחוג. ולפעמים בעוד ערב נוסף, לקפה אצלי או אצלה, סתם בשביל הכיף. וגם הבטחתי לעצמי מזמן, שאני לא מתחילה עם חברים וחברות שלי, כדי לא להרוס חברויות. טעות כאן תהיה פטאלית.

"מעניין." היא אומרת, וממשיכה הלאה, משאירה אותי בחוסר וודאות. "את רוצה לראות גם את שאר הקעקועים שלי?" רקפת שואלת.

אני מהנהנת, בכלל לא בטוחה שזו התשובה הנכונה או האמיתית, והיא מסתובבת ימינה ושמאלה, ואז ניגשת אל התריס, וסוגרת אותו. כשהיא פותחת את הכפתור במכנסי הג'ינס, אני מבינה למה סגרה את התריס. רקפת מפנה אלי את הגב שלה, ומשפילה את המכנסיים עד לאמצע הירך. יש לה תחתונים שחורים בגזרת משולשת, שחושפים חלק ניכר מהישבן שלה.

"אני לא רואה קעקוע." אני לוחשת לה. היא מושכת בכתפים בלי להגיד כלום, ואז מגלגלת מעט את החלק העליון של התחתונים, עד לחשיפה של חלקו העליון של חריץ התחת. כמעט סנטימטר מעליו אני יכולה לראות קעקוע של ציפור. היא מצויירת מהחזית, המקור שלה מצביע לכיוון התחת, והכנפיים שלה פרושות ימינה ושמאלה, מגינות בסימטריה על הישבנים.

אני לא יכולה לעצור את עצמי, ושוב כורעת מולה. רקפת מכווצת את שרירי הישבן, וכנפי הנשר, או העיט, נרעדות למולי. האצבעות שלי נשלחות לגעת בקו המתאר של הכנף, בגבול הציור. הנוצות משורטטות במעשה אמן, בהקפדה על הפרטים. "הוא ממש יפהפה הנשר הזה." אני אומרת לה, והאצבע שלי עוקבת עד לקצה המקור של הנשר, ויורדת מעט יותר, נוגעת בעצם הזנב ונשארת שם למשך מספר שניות.

הידיים של רקפת נשלחות אל התחתונים, ומרימות אותם מעלה, הופכות אותה שוב מהוגנת ומוגנת. "זה לא נשר, זה חיוויאי. את יודעת מה זה חיוויאי?" היא מסתובבת אלי, וכשהחזית שלה מופנית אלי אני מתקשה להתרכז. התחתונים שהיו מהוגנים למדי מאחור, מתבררים כחושפניים מאד בחלק הקדמי שלהם, והגוף שלי קרוב מדי, הרבה יותר מדי קרוב מכדי לאפשר לראש להתרכז.

"חיוויאי זה עוף שיודע לצוד נחשים, לא?" אני מנסה לענות, ולהתרומם בחזרה כדי להתרחק מאיזור הסכנה.

"לא, אל תקומי." היא מבקשת, והיד שלה מונחת על הקודקוד שלי, לוחצת עליו קלות כדי שישאר במקומו. "קעקוע אחרון ודי. אנחנו לא רוצים שתיכשלי בזיהוי שלי, כשיגיע רגע האמת, נכון?"

רקפת נותנת למכנסיים ליפול מהירכיים לחלוטין, והן נוחתות על הרצפה. הידיים שלה מונחות רפויות, אחת על הקודקוד שלי, והשניה על הירך שלה. מתחת לאצבעות היד אני יכולה לראות ציור צבוע באדום, זה הקעקוע האחרון, אבל היא עדיין לא מראה לי אותו.

" חיוויאי אוכל נחשים. יפה מאד." היא מחמיאה לי "ואת יודעת מה מסמל הנחש אצל ההודים?". בעיני רוחי מתחילה להצטייר תמונה של אלה יושבת בשיכול רגליים, ונחש קוברה מתפתל סביב עמוד השדרה שלה, זנבו בולט מתוך איבר המין שלה, וראשו מאחורי ראשה. אני מנענעת בראשי כדי לגרש את התמונה, זו בטוח לא הכוונה שלה.

"קונדליני?" אני מחליטה לנסות למרות הכל.

"טוב מאד. יפה." היד שלה מלטפת את השיער שלי, והיד השניה שלה מפשקת את האצבעות, ואז עוזבת לאט לאט את הירך. על הירך הימנית שלה, קרוב מאד לקצה העליון שלה, אני רואה עכשיו את מה שהסתירה היד. קעקוע של שפתיים בגודל טבעי, מפושקות מעט, אדומות מאד, עגולות מאד.

הפנים שלי קרובות מאד אל הירך שלה, והן מתקרבות עוד יותר. אני מנסה לעצור, לתת לי ולה הזדמנות נוספת לוודא שזה באמת מה שאנחנו רוצות, אבל הלשון שלי מוכרחה לצאת ולבדוק את השפתיים האלו, הן קוראות לה ומפתות אותה.

אני אוחזת בירכיים של רקפת בשתי הידיים שלי, ונוגעת בקצה הלשון בשפתיים המשורטטות על הירך שלה. הלשון שלי נמתחת, מלקקת לאורך השפתיים, בוחנת את המרקם של הקעקוע, האם הוא מחוספס יותר, חם יותר, מתוק יותר. ואז, לרגע אחד, הלשון יוצאת מגבול הציור, גולשת מעלה לכיוון מפגש הירכיים, שקורא לי בחום שבוקע ממנו, בלחישה שאני ממש מסוגלת לשמוע, וממש לא מסוגלת לסרב לה.

היד של רקפת הודפת את הראש שלי ממנה והלאה, ולרגע הוא שוב מתערבל כמו במכונת כביסה, אבל לצד השני בדיוק. מה עשיתי כאן, ואיפה היתה המודעות העצמית שלי בדקות האחרונות. חציתי פה כמה גבולות בצורה בלתי הפיכה, ואני מרגישה איך הפנים שלי לוהטות ואדומות. אני מתרחקת מרקפת, משפילה את הפנים לכיוון הרצפה כדי לא לראות אף חלק ממנה, ומנסה למלמל התנצלויות בלשון מסובכת ומבולבלת.
רקפת מרימה את הראש שלי מהסנטר, ומניחה אצבע על השפתיים שלי, ואני שותקת מיד. בזוית העין אני יכולה לראות שהמכנסיים שלה חזרו אל המותנים, והם כבר רכוסים.

"שלום חמוד." היא אומרת בקול רם, והאצבע שלה עדיין מונחת על השפתיים שלי. "איך היה החוג שלך?" אני יכולה לשמוע רעשים של חפץ כבד נזרק, וקול של נער מתבגר ששואל מה יש לאכול בבית הזה.

"אני כבר באה מתוק, רק נפרדת מחברה שלי." רקפת אומרת, והקול שלה חזק ויציב. היא מסתכלת לי בעיניים, ולא אומרת כלום, ואז מניחה את האצבע שלה על השפתיים שלי, והפעם אין תחושה שהיא מנסה להסות אותי, כי האצבע מלטפת את קו השפתיים. כשאני מלקקת את השפתיים להרטיב אותן זה נעים, כמעט כמו נשיקה. רקפת מחייכת, חיוך קטן, ואז מסתובבת והולכת אל הבן שלה, משאירה אותי למצוא את הדרך החוצה לבד.