הסדר החדש

שבוע ימים לתוך הסדר החדש, מאז שנמאס לי לחלוטין להשכיב את שיר בחצות.
שבוע ימים מאז שהכרזתי שהגברת הולכת לישון לפני תשע וחצי, ועד עתה המצב הוא 5:2 לטובתי. האמת שהיא שזה לטובת כולנו. וגם ביומיים שבהם היא הלכה לישון מאוחר יותר, זה היה בעשר וחצי, שזה שיפור לעומת חצות, ואני יודעת למה היא לא נרדמה מוקדם יותר.

סדר היום שלנו מתחיל בשבע וחצי או שמונה. קמים, מחליפים לבגדים, יונקים, ואז עוברים לחדר המשחקים. בשעות הבוקר זה החדר הכי מואר והכי חמים בבית. אני משכיבה אותה על הגב, מתחת למטריה אליה מחוברים צעצועים תלויים. זה זמן ארוחת הבוקר שלי. כשאני גומרת לאכול, שיר עוברת לשכב על הבטן על הלינולאום, עירום ועריה. זה בדרך כלל זמן של שיעור מוזיקה, אני עוברת איתה על כל הכלים בתיבת כלי הנגינה, והיא טועמת מכולם. העירום מאד נעים, אני מלטפת אותה, וחופש התנועה שלה גדול בהרבה מאשר עם הבגדים. אחרכך אנחנו מקפלות כביסה על המיטה בחדר השינה שלנו, או קוראות סיפור.
בסביבות תשע וחצי היא מבקשת לישון או לינוק ואז לישון.
היא ישנה בין חצי שעה לשעה, ואז קמה מאושרת, ויש לנו זמן נחמד ביחד עד שתים עשרה וחצי או אחת. בזמן הזה אנחנו עשויות ללכת לטייל בחוץ, להסתכל על הפועלים באתר הבנייה, או ללכת לגן השעשועים עם מתקני הכושר, או לשכב על הדשא על שמיכה ולטעום גבעולי דשא. לפעמים אלו מטלות של בית, כמו לטאטא רצפה או לשטוף כלים. היא שוכבת לידי או יושבת בטרמפולינה שלה, ואני נותנת לה חפצים שקשורים למטלת הבית שבה אני עוסקת באותו הזמן.
חשוב להאכיל אותה לפני שהיא צונחת למנוחת הצהרים שלה, כדי שתוכל לישון שעה וחצי שעתיים.
בזמן הזה אני יכולה לישון. או לכתוב. או לקרוא. כי אני יודעת שהיא צנחה לשעה וחצי לפחות, מקסימום תהיה השכמה בגלל מוצץ שנפל.
בשלוש אני מעירה אותה, אם היא לא התעוררה לבד עד אז, כדי להתארגן. החלפה ויניקה, ונוסעים לקחת את שלו. ואז יוצאים לחוגים שמשתנים בין יום אחד למשנהו. חוגים שבדרך כלל מסתיימים עד שבע בערך. חוזרים הביתה, אוכלים ארוחת ערב, ובשמונה לכל המאוחר עולים למעלה לאמבטיה. יותר מאוחר מזה, והיא כבר עייפה ולא יהיה לה כוח לינוק מספיק, ואז היא רעבה מכדי להרדם.
בשבוע הזה היו לנו ארבעה לילות של שינה רצופה, וזה כבר מתחיל לסמן שהיא ילדה ממש גדולה.
זה עושה לי ולנו דברים טובים. הצלחנו להתקלח יחד, הצלחנו אפילו לארגן סקס, ופעם אחת אפילו הגעתי לבריכה. כך שהעובדה שהיא יותר צפויה מקלה מאד, והערבים הפנויים ברוכים עד אין קץ.

מסקנות מהשבוע הזה: שיר ילדה מאד נעימה כשהיא לא עייפה ולא רעבה. הסדר החדש גורם לזה שהיא הרבה פחות עייפה, כי שולחים אותה לישון לפרקי זמן יותר ארוכים. והיא אוכלת במרווחים קצת יותר גדולים בין ארוחה לארוחה, כי יש לה יותר כוח לינוק, אבל זה נושא שעדיין דורש שיפור משמעותי, אני לא אוכל להניק כל שעתיים וחצי כשאחזור לעבוד.
אני מרוצה :)

בעוד שבוע נתחיל בטעימות של מזון. יהיה מעניין. הרבה פעמים כשאני אוכלת אני מסתכלת עליה ובא לי לתת לה לטעום, אבל נחכה עד שנראה שהיא עוברת את החיסון של גיל ארבעה חודשים בשלום.

סוף דצמבר, תמונת מצב

בשבוע שעבר נגמרה חופשת הלידה הרשמית שלי.
ארבעה עשר שבועות עברו מהר יחסית, אני עדיין לא מוכנה בכלל לאפשרות של לחזור לעבוד, אבל זה יגיע בעוד חודש וחצי, כך שיש לי זמן להתרגל.
שיר גדלה. עכשיו, בגיל שלושה וחצי חודשים היא ילדה חייכנית וקשקשנית, מאד פעילה ונראה שמתקדמת לגילה. בגיל שלושה חודשים היא התהפכה מהבטן לגב, ואפילו הספקנו לתעד את זה בוידאו לפני שהיא הפסיקה :(
http://www.youtube.com/watch?v=ar91BvTxoqw&feature=channel

למה היא הפסיקה להתהפך? אולי בגלל שהיא שיר, ועושה בדיוק מה שבראש שלה, ואף אחד לא יגיד לה מה לעשות.
יש לי תחושה שההיפוך נבע מכך שיד שמאל שלה יותר חלשה מאשר יד ימין, ולכן התהפכה כשיד שמאל נקלעה מתחת לחזה והראש גרר את המשקל הצידה. עכשיו אני נותנת לה תרגילים לחיזוק יד שמאל, ואולי זה מה שהפסיק את ההיפוכים. יש לנו זמן.
שיר גם עורכת נסיונות ראשונים בהתהפכות מהגב לבטן, בינתיים מגיעה רק עד קו האמצע של לשכב על הצד, זה גם מקום מעניין שנותן לה אפשרות להציץ למה שקורה מאחורי הראש.
הילדה מכורה לטלביזיה. כשיש משהו על המסך, ולא משנה אם זה סרט או תמונות רצות, היא מסתכלת. נותן לך פרופורציה של עד כמה קשה להמנע מזה. באופן יזום אנחנו צופים איתה מעט מאד. מסתכלים על סרטים מוזיקליים כמו פטר והזאב או פנטזיה, פעם בשבוע בערך.
מבחינת תקשורת, היא הרבה יותר מתקדמת ממה שאני זוכרת את האחים שלה. היא מקשקשת כבר יותר מחודש, ואפילו משפטים ארוכים מאד. בר ושיר שוכבים אחד ליד השני על השטיח ומקשקשים יחד, נורא כיף לראות ולשמוע אותם.
קראתי לפני כמעט חודש על שפת התינוקות של דנסטן, ואני מנסה לממש. מכל המלים שמזוהות שם, הצלחנו לראות אצל שיר את נה, שזו המלה לרעב, ואת המלה לגזים בבטן שזה בכי כואב שלא ניתן להתעלם ממנו. וקורה שאת המלה לרעב היא אומרת גם כשהיא מחפשת את הנחמה של הפטמה: אחרי שהייתה על הבטן, או כשהיא עייפה. אז הרעיון נחמד, היישום שלו פחות מציאותי.
הצד הפחות חיובי של החיים עם השיר הוא שהיא בלתי צפויה עדיין. זמן השינה שלה יכול לנוע בין תשע וחצי לבין חצות וחצי. ההפרשים בין ארוחות יכולים להיות שעה וחצי, ולפעמים גם ארבע שעות. ההנקה סובלת מתנודות חריפות בביקוש, ואני נעה בין גודש לבין חוסר.
ואני?
השדים מתחילים להרים ראש, למרות שאני מדכאת אותם עד כה.
הצורך להיות כבולה לבית, להיות כבולה לשיר ולשגעונות שלה, קשה. העובדה שהיא לא צפויה, ולכן קשה לי להתרחק כי יתכן שהיא תרצה לינוק בחצי שעה הקרובה, ממש מקשה. חסר לי זמן לעצמי, ואני מוצאת אותו בלילות, מה שהופך את היום/לילה שלי, וזה לא טוב.
מצד שני, נורא כיף לי לחוות אותה. לראות את הדברים שהיא עושה בפעם הראשונה, לשמוח איתה כשהיא מצליחה לקחת דברים בידיים, לדבר איתה ולשיר לה.

השבוע הצלחתי ללכת לשחות, פעם ראשונה מזה חמישה חודשים. השיער שלי מאד התארך בחמשת החודשים האלה. התחושה שונה.
זה היה מאד חשוב לשחות, והגיע אחרי כעס נורא גדול על דני. השחיה עוזרת לי בהמון מישורים, גם בפריקת אגרסיות, גם בכושר גופני, גם ביציאה מהבית.
היום התחלתי באילוף שיר לסדר יום מובנה, כך שתלך לישון בתשע וחצי, ולא בחצות.
זה יאפשר לי לשחות, וזמן לעצמי.
זה יאפשר לנו לעשות דברים כזוג.
והסדר יום יאפשר לי לצפות מה הולך לקרות, ולהתארגן.
זה יקל מאד, והיא כבר מספיק גדולה לעמוד בזה.

על טקסים ואילוף

בספר הנסיך הקטן מדבר השועל על האילוף: על כך שדרושים טקסים, סדר וחזרה על מנת לאלף.
וזה בדיוק מה שקורה לנו.
אילוף הדדי.
בעצם להכיר את הילדה החדשה שלך משמעו לאלף אותה לדעת שאנחנו מגיבים לצרכים שלה ברגע שאנחנו מבינים אותם, והיא גם מאלפת אותנו: מה יותר נעים לה, למה היא מתכוונת בכל צליל בכי, ועוד ועוד. ככל שהאילוף הזה מתקדם, נהיה יותר שקט ונעים בבית, כי היא יודעת שאפשר לסמוך עלינו, ואנחנו מבינים יותר מהר מה היא מבקשת מאיתנו.
אחד הדברים שעברו אילוף הוא השדיים שלי. כשאני שומעת בכי מתחיל חלב לזרום לכיוון הפטמה כדי להתכונן, וזה בעצם בסדר גמור. הבעייה היא שהחלב מתחיל לזרום לפעמים גם כשאין סיבה מוצדקת. לדוגמה מישהו דיבר על דבר כלשהו שאולי מזכיר צבע לבן, או זרימה, או בעצם ללא סיבה כלל. זה מצחיק מוזר ולפעמים כואב ומעצבן.
זה מזכיר לי את הטיעונים של גברים לגבי "לזין יש חיים משלו". אנלוגיה שהולכת קצת יותר רחוק, גם מבחינת ההזדקרות והנוקשות, וגם מבחינת צבע הנוזל המתפרץ, אבל אני אעצור את זה כאן, כי גם לי יש גבולות...
טקס של אמבטיה. בהתחלה היה ממש קשה עם האמבטיה, צרחות נוראיות בזמן ההפשטה וגם תוך כדי הרחצה, מורו בלתי פוסק. היום היא יודעת שהפשטה זה נחמד, והיא מדברת עם התמונות שליד השידה תוך כדי הפשטה. באמבטיה אני שרה לה, מספרת כמה שהמים נעימים והיא מרוצה מהתחושה של המים על העור. אחר כך יוצאים, מתנגבים, יונקים, ועושים עיסוי. אחרי ארבע או חמש אמבטיות היא כבר למדה מספיק את הטקס כדי לדעת שאחרי הניגוב מגיעה יניקה, וסימנה בצורה מאד ברורה שזה מה שהיא רוצה. כפי שאמרתי, אילוף.

לאט לאט רשימת המטלות העודפות (לא יומיומיות כמו כביסה כלים וכדומה, אלא גדולות וחד פעמיות) מצטמצמת. זה אומר שאני מתחילה לחשוב על זמן שיגיע בקרוב שבו אוכל אולי להתחיל לשחות. זה יהיה משמח. בינתים הכושר מתבטא בעיקר בסחיבת שירים ממקום למקום, תרגילי בטן ורצפת אגן, ותו לא.
בקרוב.

סדרי עדיפויות

חודש אחרי לידה, אנחנו מכירות קצת יותר טוב, אני והילדה שהבאתי לעולם.
יותר קל להבין איך היא בוכה כשהיא רעבה, ואיך היא בוכה כשהבטן כואבת או שיש לה אוירונים שצריך להוציא.
בהתאם, יותר קל למלא את הרצונות שלה, כך שבימים האחרונים היא מתחילה להיות ממש רגועה ונחמדה.
אבל עדיין, שיר נרדמה, וכעת יש בין שתי דקות לשעה וחצי עד שהיא תתעורר. אז מה עושים?
תינוקת גורמת לך לחשוב היטב על סדר העדיפות שלך, האם את מעדיפה
לישון איתה (מי יודע מתי תהיה לך שוב הזדמנות)
לאכול משהו (שהגוף שלך יתאושש ויוכל ליצר עוד חלב)
לשטוף כלים (שיהיה במה לאכול)
לחרבן (כי, נו, צריך גם להוציא את זה מתישהו)
להתקלח (אחרי כל מה שהשפריצו עלי מכל פתחי הגוף)
לכבס (אחרת לא תוכלי להחליף לה בגדים)
לתקן את הפנצ'ר של שלו (כי אפחד אחר לא יעשה את זה)
לשבת לבר ולשלו על הראש עם השיעורים שלהם, או כלי הנגינה שלהם (כי צריך)
לשחק איתם (ולהקל במשהו על יסורי המצפון שאני מזניחה אותם)
למלא את הטופס למועצה (זה שווה המון כסף לחסוך את הקנס)
לקרוא מיילים

צריך איכשהו לבצע את הכל, ולקדם במשהו את הכל.
זה אומר שזמן ה"אני" שלי מצומצם עד מאד מאד.
לא שלא ידעתי את זה, אבל שכחתי עד כמה מצומצם.

מציק שדני מרחם על עצמו. מציק שהוא מטיל עלי משימות "כי יש לך יותר רוחב סרט".
אולי זה בגלל שאני מנסה להקל עליו במשימות של הבית.
אבל זה מרגיז אותי נורא, שהוא יוצא לטוס או לפעילויות מצנח אחרות, חוזר עייף נורא, ואז ישן המון זמן "כי קמתי מוקדם".
זו תחושה חזקה של חוסר הגינות.
וברור שהוא לוקח אחריות, גם על ההרגעה שלה, גם על משחק עם הילדים. אבל העובדה שלי אין זמן שחר, בעוד שנדמה שהוא לא ויתר כלל על זמן דני, או שזו לא עובדה אלא רק תחושה. זו עובדה שזו התחושה שלי :)

מה שאני באמת צריכה, זה למצוא דרך לפנות לעצמי זמן משלי, ואז לא יהיה לי אכפת שיש לו זמן שלו.
ואני חושבת שזה ניתן, אחרי שנתארגן טיפה יותר טוב על איך אנחנו מבינים אותה, ומה סדר היום שלנו.
פעמיים בשבוע של שחייה יעשו לי את הדם רגוע בהרבה.

תמונת מצב

שבועיים וחצי עברו מאז ששיר נולדה.
היא השתנה המון בזמן הזה: התמלאה, התארכה (ממש אפשר להרגיש את ההבדל באורך). היא כבר מוכנה שיפשיטו אותה בלי שהעולם יתפרק מצרחות (אבל אמבטיה עדיין רועשת מאד), ומוכנה לשבת בטרמפולינה שלה מול הצעצועים בעניין רב. בלילות ההפרשים בין הארוחות הם בערך ארבע שעות, במשך היום ההפרשים קטנים בהרבה. אני מרשה לה, זה לא שווה את המאבק הקולני לנסות לשכנע אותה לחכות, וגם במזג אויר חם ההנקה מספקת לה נוזלים ולא רק אוכל. בטח אחטוף על הראש שהיא עלתה יותר מדי במשקל כשאגיע לטיפת חלב בגיל חודש, אבל זה באמת ובתמים על הזין שלי.
אחרי כיפור נכנס למסלול, ודני יחזור לעבוד. אני מאמינה שיהיה בסדר, פשוט נתרגל לסדר יום מתאים.

דברים שנחמד לי איתם:
אפשר להתחבק חזק וצמוד, בלי שבטן תפריע באמצע.
אפשר להתכופף ולסבן את כפות הרגליים.
לפגוש את בר כל יום לארוחת צהרים, כשהוא חוזר מבית הספר.
להסתכל בעיניים של שיר שמסתכלת בעיניים שלי כשהיא יונקת.
לשיר לשיר.

דברים מבאסים:
הדימום הזה, שעדיין נמשך, שבועיים וחצי, בכל פעם מבטיח להגמר וממשיך וחוזר שנית. מתחיל להדאיג.
הבטן, ושאר השרירים הרופסים. מסת השרירים שלי נמוכה היום להחריד, ושיקום הכוח יקח המון זמן וסבלנות, כדי לא לפגוע ברצפת האגן, שאינה במצב טוב.
כשמקיאים עלי חלב שעבדתי מאד קשה כדי לייצר.
ששיר נרגעת יותר טוב על הידיים של דני מאשר עלי, כי אצלי היא מחפשת דבר אחד בעיקר.
שאני עדיין לא מצליחה לייצר מספיק זמן לבד עם שלו.

היום ערב יום כיפור.
הפעם ללא צום.
מחשבות על אנשים שפגעתי בהם השנה. לא בקשת סליחה, אני לא מספיק מאורגנת כדי לעשות את זה, אבל כן חשבון נפש. הייתי מאד אגוצנטרית בשנה האחרונה. אני עדיין אגוצנטרית מאד, או שאפשר לקרוא לזה שיר-צנטרית, כי הזמן שהוא ממש מוקדש לאגו קטן להחריד. זה בא על חשבון אנשים אחרים, גם במשפחה, גם חברים, גם בעבודה. אני מניחה שזה ישתנה מתישהו בהמשך, כרגע כשאני עדיין מאד בתוך התהוות הילדה, אז כל העולם שסביבי מתגמד בחשיבותו, ואני אפילו לא מצליחה לחוש יסורי מצפון, אלא מקבלת אותי ואת העולם כפי שמתאפשר.
חתימה טובה, לכל אלו שסביבי.

שיר לידה - סיפור הלידה של שיר

בסביבות השבוע ה 35 הלכנו לקורס הכנה ללידה, ומאז היינו מוכנים שזה יקרה.
הנסיון הקודם שלנו היה עם לידות מוקדמות יחסית, בשבוע 37 ובשבוע 38. וצירים התחילו באופן די שגרתי החל מהתחלת החודש התשיעי.
במרפאה להריון בסיכון גבוה אמרתי להם שלדעתי כבר לא יראו אותי יותר מדי פעמים.
בשבוע 38 הצירים התחילו להיות סדירים, וכשהגיעו לתדירות של פעם בשלוש דקות אמרתי לדני שנוסעים לבית החולים. אמרנו שהיא מאד מתחשבת בנו, כי זו הייתה שעת בוקר, אחרי שנת לילה טובה, ובשעת בוקר שבה כבר אין פקקים. כשהגענו לבית החולים כבר היו צירים פעם בשתי דקות. עשינו הכרה עם האחראית במיון נשים, מירי, והיא השכיבה אותי על מיטה וחיברה אותי למוניטור. בשניה שהיא חיברה אותי למוניטור הצירים הפסיקו לחלוטין. היא בדקה פתיחה ואמרה שאין כלום, והכל בראש שלי. נשארנו שם עוד שעתיים כדי לוודא שאכן זו התראת שווא, ואז חזרנו בבושת פנים הביתה.
זה היה שיעור די חשוב בהשפלה עצמית. באמת באמת חשבתי שאני הולכת ללדת. ומהנסיון הקודם שלי, חשבתי שהלידות שלי זריזות, ושלא כדאי להתעכב יותר מדי כדי לא ללדת בדרך, וצירים כל שלוש דקות נראו כמו אינדיקציה מספיק טובה. הטיול המיותר הזה לבית החולים בהחלט פגע בבטחון העצמי שלי לגבי מתי אדע שזו אכן לידה.
בשבוע השלושים ותשע הגעתי למרפאה להריון בסיכון גבוה, וכמובן שצחקו עלי שעדיין לא ילדתי, עם כל ההבטחות שלי. הרופא שלי התחיל להגיד שאם לא אלד עד השבוע הארבעים הוא יתחיל לחשוב ברצינות על זרוז. ניסיתי להבין למה, כי מי אמר שחייבים בדיוק על התאריך המתוכנן, ובינתיים אין שום תקלות, אבל הוא אמר שנחליט בשבוע הארבעים. במרפאה לסיכון גבוה אמרו לי שמבחינתם המעקב הסתיים עם השבוע הארבעים, ואני צריכה להגיע למיון נשים פעמיים בשבוע, ויכולה לבחור בין מיום נשים בלין לבין מיון נשים ברוטשילד.
בסוף השבוע הלכתי לראול, רופא סיני, שלימד אותנו סדרה של לחיצות ועיסויים שמזרזים לידה, וגם עשה לי טיפול דיקור באופן נקודות. קניתי גם תה עלי פטל והתחלתי לשתות אותו, הלכתי לבריכה ושחיתי קילומטר וחצי, וביום למחרת עשינו טיול ברגל לקניון, הכל כדי לנסות לגרום לזה לקרות באופן טבעי. השבוע השלושים ותשע עבר, והגיע השבוע הארבעים. העדפתי להגיע ללין, כי הנחתי ששם אסיים יותר מהר.
הגעתי, עשו לי מוניטור ואולטרה סאונד, ואז הגעתי לרופאה האחראית על המיון. היא קיבלה ממני מידע על ההריונות הקודמים שלי, והתחילה להחוויר. היא שלחה אותי למיון של רוטשילד. ניסיתי להבין למה. היא אמרה שההריונות הקודמים שלי שהיו עם אחוזי הצלחה נמוכים, ואחד מהם עם חשד לרעלת הריון ואחד עם סכרת הריונית, והנוכחי שכבר הגיע לשבוע הארבעים, ובאולטרה סאונד רואים ריבוי קל של מי שפיר, ותינוקת ששקלה 3600 בשבוע השלושים ותשע עלולים להצביע על סכרת הריון לא מאובחנת. בקיצור, מדובר על אוסף של גורמים, שכל אחד מהם לא מכריע בפני עצמו, אבל כולם יחד יכולים להגיד זרוז. דני קרא לזה תסמונת "לא במשמרת שלי". די נשברתי ממנה, התחלתי לבכות לדני בטלפון, ממש לא יכולתי להתמודד. הרעיון של זירוז לידה הפחיד אותי נורא. נסעתי לעבודה, דיברתי עם דני, והחלטנו שניסע למיון כמו שהרופאה ביקשה, אבל נעשה את זה ביום למחרת, עם ראש נקי.
וכך הגענו לרוטשילד בפעם השניה, לצורך מעקב הריון עודף. קיבלה את פנינו מירי, אותה אחות שכבר קיבלה את פנינו בפעם הראשונה. עשו לי מוניטור שוב, ושוב אולטרה סאונד להערכת משקל. הצוות היה מאד רגוע, ומרגיע. אמרו שהכל תקין לגמרי, שאני אחזור ביום שישי למעקב הריון עודף נוסף, וביום ראשון שהוא כבר שבוע ארבעים ואחת, ישקלו השראת לידה.
חזרנו הביתה, וטיפלנו בקנייה של המכונית המשומשת שתהיה לנו לאחר הלידה, וסגרנו את העיסקה, את המכונית עצמה ניקח רק ביום רביעי, אמרנו להם, ובתנאי שלא נלד עד אז.
ביום רביעי התעוררתי בשלוש בלילה, והחלטתי לנסות לבקש. הייתי פעם בסדנה שידבר על שפע, שאם מבקשים, ומבקשים נכון, אז הוא מגיע. ביקשתי ללדת, ושזה יהיה היום. דיברתי גם עם הילדה, ואמרתי לה שהיום הוא היום, שתתכונן. צירים התחילו בבוקר, אבל לא סדירים.
אמרתי לדני שאני מתכוונת ללדת היום, והוא התחיל להגיד שהיום יום לא טוב, כי צריך לקחת את המכונית שלנו המשומשת, אז אמרתי לו שישתוק ולא יקלקל לי, כי את המכונית לוקחים בבוקר אז יש את כל היום. לקחנו את המכונית ונסענו לעבוד. במשך היום הצירים המשיכו אבל רק בסביבות ארבע התחילו להיות סדירים, כל שבע דקות. נסעתי הביתה מהעבודה, ואמרתי לדני שיכין לי תה פטל. כשהגעתי הביתה דני לקח את שלו לחוג ג'ודו, ואני נשארתי בבית ומדדתי זמן בין הצירים. ניסיתי לזרום עם הציר, כמו שאמרנו בקורס הכנה ללידה, שהכאב הזה הוא טוב ואני רוצה אותו ולא מתנגדת לו. הזמן התקצר, והעוצמה של הצירים התחזקה. הכנתי ארוחת ערב, שתהיה מוכנה כבר כשיחזרו מהג'ודו. כשחזרו מהג'ודו הצירים היו כל חמש דקות, דני אכל ארוחת ערב מהירה, ועוד ניסה להתחבט אם נחכה עד שיהיו צירים פעם בשלוש דקות לפני שניסע, אבל אמרתי שצריך לזוז.
עד שהגענו לבית החולים הצירים היו בתדירות של פעם בשלוש דקות. הגענו ברבע לשמונה, קיבלנו מדבקות, וקיבלה אותנו שוב מירי, כבר הפעם השלישית. היא השכיבה אותה על המיטה, ולרגע התחלתי לשחזר את הסיטואציה שהייתה לנו שבועיים מוקדם יותר, חששתי ששוב הלידה תעצר. אבל מירי הודיעה לי שיש פתיחה של חמש אצבעות, והכניסה אותנו לחדר לידה.
בשמונה נכנסנו לחדר לידה, שם חיברה אותנו למוניטור. דני היה עסוק בכל מיני דברים, לנסות לשים לנו מוסיקה, הדיסקים שלנו לא היו תקינים, אז שמענו את הדיסק של בית החולים. לצלם אותי, כשהוא ביקש שאחייך די רציתי להכות אותו, ובלהניח את היד שלו על הגב שלי, דבר שעזר מאד ותמך מאד. התכוונתי לבקש גז צחוק כשיגמרו עם המוניטור, זה כאב.
כשכמעט עברה חצי השעה של החיבור למוניטור אמרתי לדני שיקרא דחוף למיילדת, כי אני חושבת שמתחילים לי צירי לחץ. הגיעה מיילדת, הציגה את עצמה, רינת אני חושבת, ומדדה לי שמונה אצבעות פתיחה. היא אמרה לי שהיא רוצה לפקוע את מי השפיר, שזה ילך יותר מהר, אמרתי שאני לא ממהרת לשום מקום, שאם הגעתי מחמש אצבעות לשמונה אצבעות בתוך עשרים וחמש דקות, סימן שזה ילך מהר בין כך ובין כך. היא אמרה היא רוצה לפקוע, כדי לדעת אם יש מים מקוניאליים ואז אנחנו צריכים רופא ילדים. אז הסכמתי.
היא פקעה את המים, ותוך דקה בערך הגעתי כבר לפתיחה מלאה והראש היה בפלוס אחד. היא אמרה לי לחכות, עדיין לא היו לה כפפות על הידיים, והיה לי מאד קשה לחכות כי כבר היו צירי לחץ ברורים. היא הזכירה לי לנשום מהיר ושטוח, ואז הצלחתי לשתף איתה פעולה. היו שם שתי מיילדות, השכיבו אותי על הגב והשעינו את כפות הרגליים שלי על הבטן שלהן. דני ניסה להגיד שאני לא רוצה ללדת על הגב בגלל שיש לי בעייה במפרק של הירך, אבל בשלב הזה כבר באמת לא היה אכפת לי מכלום, בטח לא מהתנוחה.
היא אמרה ללחוץ לחיצה קצרה ולעצור, ואז כנראה עזרה לראש להסתובב מעט, כי עצרנו בדיוק כשהראש בפתח, זה כאב נורא נורא, ולא יכולתי לחשוב על כלום בגלל הכאב. הן אמרו לי ללחוץ ואמרתי שאין ציר, ואין ציר ואין ציר, ואז הגיעה התחלה של ציר שיכולתי ללכת איתו, ובלחיצה אחת הראש וגם הגוף היו בחוץ. התרוממתי לישיבה וראיתי אותן מחזיקות אותה. אחר כך הניחו אותה על הבטן שלי, כולה לבנה מורניקס. זה היה מהיר כל כך, לא קלטתי שזה כבר עבר. מרגע שנכנסנו לחדר הלידה ועד שהניחו אותה על הבטן שלי עברו חמישים דקות, עוד לא הספקתי להפנים שאני יולדת, לא הספקנו לעשות שום תרגילי נשימה, לא הספקנו לקבל שום אלחוש נגד כאבים, זה כבר נגמר. רק כשעטפו אותה קצת והניחו אותה על דני הבנתי שהיא הגיעה ושהיא איתנו, ואז התחלתי לצחוק צחוק היסטרי.
מה אפשר להגיד על ילדה שנולדת בתשיעי לתשיעי 2009, בשעה (כמעט) תשע בערב, חוץ מאשר להגיד שהיא יודעת בדיוק מה היא רוצה, ומשיגה את זה?

תמונת מצב

תמונת מצב, סוף שבוע שמיני.


מצב החומר:
עייפות שנעה בין עייפות נוראית וטוטאלית לבין סתם עייפות אינסופית, ולא משנה כמה שעות שינה מאחורי.
עור רגיש למגע, בפטמות, בקרקפת ובכלל רגישות גבוהה מהרגיל.
בחילות, בעיקר בשעות אחר הצהרים והערב, נפתרות אחרי אכילה כלשהי.
רגישות קיצונית לריח: קפה ותפוז הם האספקטים הטובים, בשר ושמן מטוגן מהאספקטים הבעיתיים. יזכר לדראון עולם זיהוי זעתר על הטוסטים במרחב, ממרחק של עשרים מטר מחוץ למרחב.
מערכת החיסון שלי מחורבנת, אחרי אנטיביוטיקה ישר קפצתי להצטננות נוראית. קר ועייף לי כל הזמן.

מצב הרוח:
מצב רוח שפוף למדי רוב הזמן, שנע בין כעסים לדכאונות. מנסה לא לחשוב מה ההסתברות להצלחת ההריון הזה. מנסה לחזור לישון כל פעם שאני מתעוררת בלילה מיוזעת. האביב יגיע בעוד כמה חודשים, ועד אז כבר הכל יהיה יותר ברור, זה פשוט לקחת עוד קצת מרווח לנשימה, ולהתאזר בסבלנות.
חברה שלי אמרה פעם, שאחד הדברים שנשים מחוייבות ללמוד הוא המתנה, כי לפעמים אין פתרון אחר חוץ מאשר לחכות למשהו שיגיע, וכל פתרון אקטיבי הוא לא אפשרי. אז אני לומדת המתנה.
השחייה עוזרת, היא נותנת למחשבות כיוון לינארי. מונוטוני בהתאם לתנועות, אבל זה מתקדם. הבעייה היא שהשחיה מתאימה רק כשאני מרגישה סביר, או לפחות לא קפואה, וזו מגבלה רצינית לאחרונה. הג'ודו גם קצת קשה בימינו, בעיקר בגלל העייפות והמחלות, נראה כמה עוד אוכל להמשיך איתו. אני גרוטאה.

השבוע הייתי לראשונה אצל רופאת נשים, שאיתרה דופק באולטרסאונד ואמרה שעד כאן נראה בסדר, ומיהרה להפנות אותי למרפאת הריון בסיכון. אני לא סומכת עליה, ומרוצה מזה שאהיה בהשגחה בלין, זה טוב לי, ומרגיש הרבה יותר בטוח.

בדיקות האולטרסאונד הן הצצות לבדוק שהדברים מתקדמים כראוי. אני מנסה לחשוב אם גם בהריון של שלו הייתי כל כך לחוצה לפני בדיקות כאלו, כאילו שאנחנו במבחן. אני זוכרת איזו הקלה הייתה בחודש החמישי, כשהתחלתי לחוש את התנועות שלו, והיה לי מוניטור משל עצמי שלא תלוי במישהו חיצוני כמו אלטרסאונד.
אני משננת לעצמי מנטרה שבחרתי לי: אני בן אדם טוב למדי, ומגיע לי שיהיו לי חיים טובים למדי. זה עוזר לפעמים להרגיע את הדופק והפחדים בלילה. הפחדים הרי לא יעזרו. להיפך.