פרולוג - נובמבר
יום חמישי, השעה עשר ורבע.
רבע שעה אחרי שהילדים נכנסו למיטה, עשר דקות אחרי שסיימתי את המקלחת הראשונה מזה שלושה ימים, שבע דקות אחרי שנכנסתי למיטה בהצהרה שאין לי כוח לכלום ואני הולכת לישון, ושתי דקות אחרי שראינו שכשהראש רוצה גם הגוף יכול.
הראש שלי מונח על החזה של נועם, והיד שלי מציירת עיגולים על הבטן החמה שלו.
"נו, אז ספרי איך היה." הוא שואל.
"היה לי קר, נורא קר כל הזמן." אני עונה, מפיקה עונג מהתחושה בקו המגע שבינינו.
"ו... מה עוד? ספרי את הכל." הוא ממשיך, ומתוך הדרך שבה הוא מבטא את המלים אני יודעת שהוא מחייך, ויודעת למה הוא מתכוון.
"את הכל? ממש את הכל? אתה יודע שלא ישנתי בחמישים השעות האחרונות, נכון?" אני מוחה, אבל מתחילה לספר בכל זאת. זה לא יהיה בדיוק מה שהוא רצה לשמוע, אבל זה יהיה משהו שחשוב לי לומר.
"לפני שיצאתי לדרך קיבלתי שתי מתנות פרידה. הראשונה מהבוס שלי שאמר לי לשמור על עצמי ודחף לי ליד משהו ארוז שהתברר אחר כך כקרם הגנה משמש, והשניה ממך, ואותה ראיתי רק כשחיפשתי עט בתיק העליה למטוס, וראיתי את הפתק ממך. כתבת לי תשמרי על עצמך, והדבקת לחפיסה של תריסר קונדומים."
נועם מחייך שוב כשהוא שואל: "נו, אז, שמרת על עצמך?" ואני נושמת עמוק, עכשיו מגיע הקטע שהוא יאהב פחות.
"אז חלק מלשמור על עצמך זה לדעת מי זו עצמך, ולהכיר איזה חלק ממך הוא שכבות שעטפת את עצמך כדי להיות מותאמת למי שאיתך, ואיזה חלק מהתגובות שלך הן שלך בלבד. אני מצליחה להסביר את עצמי?"
נועם מניד בראשו, הוא לא בטוח. אני מפנה אליו את הראש ומביטה בעיניים שלו "זה לא שאני חושבת שאתה כופה עלי דברים, אני מדברת על שינויים שחלו בי מאז שנפגשנו, כתוצאה מהרצון להתאים את עצמי לחיים בזוג, ולצמצם את מספר החיכוכים שבתפר. זו בעצם הפעם הראשונה שבה אני יוצאת לחו"ל לבד, ממש לבד מהתחלה ועד הסוף. החל מתכנון מסלול הטיול, להזמנה של כרטיסי הטיסה ושל המכונית. וכשכבר הגעתי לשם - לנווט ולמצוא את הדרך, לנהוג בצד שמאל של הכביש, לדעת שאם אני נשברת בעלייה על ההר ההוא לא יהיה אף אחד שיעזור לי ויקח ממני את התיק הכבד, למצוא לבד מקום לינה, להחליט איזה מבין כל הדיסקים בא לי לשמוע בלי להתחשב בדעתו של אף אחד, ולהסתדר לבד בחברה של אנשים בלתי מוכרים."
"נו, אז ספרי כבר." נועם דוחק, ואני מתרצה.
"טוב, חלק גדול אתה כבר יודע מהמכתבים ששלחתי. אבל היו כמה דברים שדילגתי עליהם. כמו הבדיקות בכניסה למדינה. את ממלאה טופס שבו דורשים ממך להצהיר על כל הדברים האורגניים שיש במטען שלך. השלטונות ממש בהיסטריה שמישהו יכניס להם מחלות, מזיקים, או מינים מתחרים לניו זילנד. אז שטפו לי את הנעליים בחומר חיטוי, דבר שגרם לי לגחך. והנסיעה באוטוסטרדות שלהם, שהזכירה לי יותר מכל דבר אחר את הכביש של דלית אל כרמל: כבישים מפותלים, צרים, ללא שוליים. ובצד שמאל, אל תשכח. בימים הראשונים הגבלתי את עצמי למהירות של שמונים בערך, ובכל פניה הייתי מזכירה לעצמי שוב ושוב שהצד הנכון הוא השמאלי, ולמי מאיתנו יש זכות קדימה. אני די בטוחה שהיו לא מעט קיווים שרצו לרצוח את הדפוקה במכונית שלפניהם. והיו עוד דברים. כאלו שלא ממש מתאים לספר במכתבים."
נירוונה
לטה פוקטיאה הגעתי לקראת הלילה השני של הטרק.
נכון שאייבל טזמן כולו הוא ים כחלחל שקוף עטור חופים זהובים ויערות גשם סביבם, אבל טה פוקטיאה מביא את הקונספט לידי קיצוניות.
במשך היומיים האלו סחבתי את כל הציוד על הגב. חמשה עשר קילוגרם שמטיילים איתך, עלולים לגרום לך לעיוורון אפילו בפני היופי הכי גדול. העייפות וסחיטת הכוחות מהגוף פוגמים בחושים, במשך חלק מהזמן רציתי רק לשבת ולרחם על עצמי.
לקראת ערב הגעתי לחוף הזעיר הזה. תאר לעצמך לעבור דרך יער הגשם, בין עצי פודוקארפוס מסיביים, מרשימים, שצומחים מן הגבעות בזויות בלתי אפשריות, כאילו אומן בונסאי איבד לגמרי את הצפון כשעיצב אותם. ללכת בין דקלי ניקאו מכל עבר, בשביל שנראה כאילו את הראשונה שהולכת שם היום. ואז, בפתאומיות, השביל נפתח לחוף זהוב מושלם, בצורה של חצי מעגל שמשני הקצוות שלו צומחים סלעים, ובמרכז מי הים מלחכים את החול, והצבע שלהם משתנה בין תכול בהיר לירקרק לזהוב. אין לך ברירה אלא לישר את הגב, לעצום עיניים כדי להיווכח שזה אמיתי, ולנשום עמוק את היופי הזה.
הקמתי את האוהל שלי במחנה הזעיר, שהיה בו מקום לששה אוהלים בלבד, השארתי בו את הציוד, וירדתי אל החוף. היו בחוף חמישה או שישה אנשים נוספים, אבל הנוכחות שלהם לא הפריעה לי יותר מדי. ישבתי מול הים, משלבת ידיים על הברכיים, ומתרכזת בתנועה של הגלים. זה היה מהפנט, תנועה מחזורית ושלווה. יכולתי לשמוע את הציפורים ביער הגשם, לפחות ארבעה קולות ייחודיים, אבל חוזרים על עצמם בוריאציות.
אחרי כמעט חצי שעה של בהיה במים, החלטתי לנער את עצמי. הייתי מיוזעת, מסריחה, ולא התקלחתי כבר יומיים, ולפני נפרש הים הזה, הכחול המופלא והמפתה. קשה היה לעמוד בפניו. התלבטתי לכמה רגעים, אבל הבחירה הייתה די ברורה מאליה. כשכל הציוד על הגב שלך את לא טורחת להביא יותר מדי בגדים מיותרים, והיה עדיף להכנס בלי בגדים, מאשר למלא את הסט שאיתי במלח. מעבר לזה יכולתי לראות שאם אכנס עירומה לא אהיה הראשונה בחוף שאעשה זאת. וחוץ זה, אם במרחק של עשרים אלף קילומטר מהבית, בחוף שיש בו חמישה אנשים בלבד, את לא מרשה לעצמך להתערטל, איפה עוד תרשי לעצמך?
פשטתי את הבגדים, קיפלתי והנחתי על החוף בערימה מסודרת, ואז נכנסתי לים. המים היו קרים. קרים מאד אפילו. האוקינוס בתקופה הזו של ראשית האביב לא מצליח להגיע ליותר מאשר אחת עשרה או ארבע עשרה מעלות. אבל יחסית לים הקפוא עם הדולפינים בקאיקורה, המצב היה סביר לחלוטין, ואם יכולתי לשחות איתם, אז קל וחומר שאוכל לנסות גם באייבל טזמן. הכנסתי את הראש למים, והתחלתי לשחות במהירות כדי שהגוף יתחמם, ואחר כך צפתי לי על הגב במשך מספר דקות, נהנית מהשקט ומונוטוניות של הגלים.
כשיצאתי מהמים נשכבתי על החול הזהוב, נהנית מהמגע המחוספס החם על העור הקפוא שלי. תחילה שכבתי על הבטן ומילאתי אותה בחול, ואחר כך התהפכתי על הגב. הנחתי את הראש על ערימת הבגדים המקופלים, מתעלמת מכך שאני מרטיבה אותם אחרי שהתאמצתי כל כך להשאיר אותם יבשים, וחשבתי שזה מצחיק כמה מעט קור נדרש כדי להזקיף את הפטמות שלי, והאם החול הרטוב שעליהן יכול להחשב למעין לבוש צנוע.
צל חלף מעלי, והפניתי את המבט לראות את הבחור מצטרף לבחורה ששכבה על החוף כעשרים מטר ממני, לבושה באופן דומה לשלי. חייכתי לעצמי, אם הוא נהנה לראות שדיים של אשה שמבוגרת ממנו כמעט פי שתים אז למה לא, שיהנה. ובעצם בפוזה הזו, כשאני שוכבת על הגב, גם אני נהנית לראות את השדיים שלי.
השמש התחילה להנמיך במערב, נהיה קריר יותר, ואני התלבשתי והלכתי לטפס על הסלעים שהיו בקצה המפרץ הקטן של טה פוקטיאה, כמו חרדון שמחפש לו עוד קרני שמש אחרונות להתבטל בהן. הרגשת שלווה, הרגשה של נכונות של הטבע, של משהו ששוקע בדיוק לשקע שנוצר בשבילו, נחתה עלי. נשמתי עמוק ועצמתי עיניים. סירת מנוע הגיעה ולקחה את שני הפנסיונרים ששחו בחוף, וזוג גברים חתר עם הקייאק שלו הלאה מן החוף. נשארנו רק אני, שני הצעירים שהבחנתי בהם קודם, והקיאק שלהם.
השעה הייתה כבר שמונה, וידעתי שלא נשארו יותר משעתיים של אור, וצריך להתארגן לארוחה ושינה. חזרתי אל המחנה הקטן, הוצאתי את הגזיה והסיר ובחרתי את הארוחה מתוך המלאי המצומצם שנותר בתרמיל. את המים היה צריך להרתיח במשך חמש דקות לפני שתיה, ושלוש דקות לאחר מכן האורז שלי עם חטיף האנרגיה ששברתי לתוכו כבר היו מוכנים.
לקחתי את הסיר לאכול מול השמש השוקעת. חשבתי לעצמי שהנסיך הקטן בטח היה נהנה ממקום בו שקיעת השמש אורכת כל כך הרבה זמן. אכלתי לאט, מתענגת על כל ביס בידיעה שהפעם הבאה שאוכל משהו חם תהיה למחרת בערב בלבד.
הגאות התחילה, וחלקת החול שעליה שכבתי קודם בעירום הייתה נתונה כעת מתחת למים. שני הצעירים שחלקו איתי את החוף נראו מודאגים, דיברו אחד עם השני, ואז הזיזו את הקיאק עד מעבר לקו הגאות הגבוה ביותר, שנראה על החוף.
הבחור עזב את הבחורה, התקרב אלי, ושאל אם אני רוצה בירה. הסברתי לו שאני לא שותה לבד, רק באירועים חברתיים, ואז הזמין אותי להצטרף אליהם. דון ואליסיה, הם הציגו את עצמם, שניהם מטקסס, בטיול של שלושה שבועות, ממנו נשארו עוד ארבעה ימים. הם נראו בתחילת שנות העשרים שלהם. דון בעל קומה ממוצעת, מבנה גוף מוצק, עיניים כחולות וחיוך חמוד, כזה שלא הייתי מסתכלת עליו פעם נוספת ברחוב. אליסיה לעומתו הייתה עוצרת נשימה. גבוהה יחסית, כתפיים רחבות ומתניים צרות, עם שיער שטני שהגיע לה עד הכתף, ואף קטן וסולד.
ישבנו עם הבירות, ושוחחנו. שיחה נוחה, לא לוחצת, כזו שמתעניינת לדעת, אבל רוצה לשמוע רק מה שתרצה להשמיע. הם סיפרו ששכרו את הקיאק במרהאו, חתרו בו כמעט שש שעות היום, ושתאי האחסון שלו מאפשרים להסתובב עם מותרות כמו בירה, כסאות מתקפלים, ואפילו עוגת שוקולד. איך יכולתי לסרב לעוגת שוקולד בתנאים כאלו? עונג מתוק חלחל לו מכיוון בלוטות הטעם שלי ועד למרכז העונג בראש, ונאנחתי אנחה עמוקה, מחייכת אל שניהם.
"את תמיד עושה רעשים כאלו כשאת נהנית?" שאל אותי דון, ומיד הסתכל על אליסיה. תהיתי אם הוא יודע לאן הוא מוביל, ואם אני מעוניינת להיות מובלת.
החלטתי לענות תשובה פרובוקטיבית למחצה, ולתת לגורל להחליט. "אני עושה הרבה יותר רעש כשאני באמת נהנית."
דון שתק לרגע, הסתכל שוב על אליסיה, ומה שראה כנראה נתן לו עידוד להמשיך. "נראית מאד בבית, שם על החוף, כששכבת בעיניים עצומות מול השמש."
הסתכלתי על אליסיה, וניסיתי להבין איזה תפקיד היא מתכוונת לשחק בהצגה של הערב. ביני לביני כבר החלטתי שבעוד שאני יכולה להסתדר עם דון או לוותר עליו, את אליסיה אני מאד אשמח להכיר מקרוב.
"אהבת את מה שהשילוב בין החול, הים, והרוח הקרה עשה לפטמות שלי?" שאלתי את דון, והסתכלתי על אליסיה לראות מה תהיה התגובה שלה. היא נעה באי נוחות, וכשהסתכלתי עליו ראיתי שהוא מסמיק קלות. הישירות שלי עשויה לחסוך הרבה זמן, אבל היא מרתיעה לעתים קרובות.
"כן. אהבתי." ענה לבסוף, ואז החליט גם הוא לאמץ את השיטה הישירה. "אולי את רוצה לבוא לאוהל שלנו?"
"רק בתנאי שאליסיה גם מגיעה, ובתנאי שהיא גם משתתפת." עניתי, והיא הנהנה בראשה וקמה.
שניהם נעמדו מולי והושיטו לי יד, וכשקמתי הלכו משני צידי לכיוון המחנה הקטן. הלב שלי פעם בכוח, מפחד ומהתרגשות. לפני שניגשנו לאוהל שלהם עברנו דרך זה שלי, וליקטתי ממנו קונדום אחד, שמחה שבחרתי לקחת את החפיסה למרות ההכרח לצמצם את כמות הציוד למינימום האפשרי.
האוהל שלהם היה גדול בהרבה משלי, מתאים כמעט לארבעה אנשים. אליסיה הדליקה פנס והפנתה אותו כלפי גג האוהל, מאפשרת לצללים שלנו לרקד על דפנות האוהל. ישבנו בשיכול רגליים זה מול זה.
"אז" התחיל דון בהיסוס "איך מתחילים?"
"אני חושבת שמכיוון שאתה כבר ראית אותי בעירום, זה יהיה רק הוגן אם אני גם אראה אותך בעירום." עניתי, מרגישה שוב כמו במאי שמורה לשחקנים ללנוע לעבר סיום ההצגה שידוע רק לו.
דון הנהן, והתחיל להסיר את החולצה הקצרה שלבש. היה לו חזה חלק ובטן רכה שעליה שערות מעטות בלבד. הוא חיכה, כמו אדם שמחכה לאישור, או שאיבד את הבטחון העצמי שלו. שלחתי אצבעות לגעת בגב שלו, מלטפת מן השכמות מטה לכיוון תחתית הגב.
"יפה מאד, עכשיו תמשיך." עודדתי אותו, והתרחקתי מעט, כדי לראות את כל המכלול. דון פתח את מכנסי הג'ינס, והחליק אותם עד מעבר לכפות הרגליים. התמקמתי על ברכי בין כפות הרגלים שלו, והנחתי את הידים שלי על השוקיים שלו, מניעה אותן כלפי מעלה באיטיות, מתבוננת בשיער הדק שנע תחת ידי. כשהגעתי לירכיים יכולתי לראות שדון אולי מהסס, אבל הזין שלו שהיה עדיין נתון בתחתוני בוקסר אדומים, כבר החליט בשבילו שהם מעוניינים.
התכופפתי אל עבר החזה שלו, עצמתי עיניים, וליטפתי אותו עם השיער, מעבירה את המגע המלטף מן החזה ועד לתחתית הבטן. כשהראש שלי הגיע לתחתית המסע, פקחתי את העיניים, והבטתי באליסיה. היא ישבה משמאל קרובה למדי אלינו, והתבוננה בנקודת המגע שביני לבינו. היה בעיניה מבט שלא הצלחתי לפענח, האם הייתה מרוצה, מגורה, סקרנית, או כעוסה? ליטפתי אותו שוב עם השיער, וכשהגעתי מעלה אל החזה נשענתי שמאלה ומשכתי את הראש שלה לעבר הפנים שלי, מסתכלת בעיניה לאישור, עד שמצאתי מה שרציתי למצוא, ואז עצמתי אותן.
המגע הראשון בשפתים של אשה הוא תמיד חוויה ייחודית. הן יכולות להיות סדוקות מהפלגה בקיאק במשך יום שלם, הן יכולות להיות קפואות מטמפרטורות של התחלת האביב, ובכל זאת עשויה להיות בהן תחושה של נכונות, של הדבר הנכון במקום הנכון.
השפתיים שלי נגעו באלו של אליסיה, נשיקה קלה, נוגעת לא נוגעת, רק מודדות טווח וטמפרטורה. אחר כך נשענתי על החזה של דון עוד יותר, וקירבתי את הראש שלה אל שלי למגע יותר צמוד. היו לה שאריות טעם מהבירה, מעוגת השוקולד, ומעט מתחת לזה, מתיקות של נעורים ותמימות. חקרתי אותה עם בלשוני, מתחת לשפתיים שלה, על הלשון שלה, בזויות הפה.
דון התחיל להתנועע מתחתי, ושאל מה איתו. האמת היא שכמעט שכחתי אותו. התחושה של החזה שלו מול שלי, חם ונוקשה אל מול שפתיה הרכות של אליסיה, הייתה נעימה, אבל היה לי די ברור עם מי מהם הייתי מעדיפה להמשיך.
נטשתי את השפתיים בחוסר רצון, ציינתי לעצמי את המבט המזוגג שנשאר בעיניה של אליסיה, וחזרתי אל דון. האסטרטגיה שלי הייתה עכשיו מאד ברורה לי. הוא רק בן עשרים ומשהו, הוא לא ידע מה נופל עליו, אין לו סיכוי.
הפשלתי מעט את החלק הקדמי של הבוקסרים של דון, והתכופפתי כדי לגעת בסחורה, תחילה עם הלחי, אחר כך בקצה האף, ולבסוף ליקוק קל עם הלשון. בסך הכל היה לו זין יפה, ישר וחלק, שהיה נעים ליד המלטפת שלי. לא יקרה כאן משהו שיהיה לא נעים לי.
הפשטתי ממנו את המכנס עד הסוף, ואז שלפתי מהכיס שלי קונדום, בהתאם לחוק שקבענו בבית לפני שנים, שלכל אחד מאיתנו מותר לעשות כרצונו, כל עוד אנחנו שומרים על עצמנו. דון ניסה למחות, לרגע קצר בלבד, אבל קיבל את הדין ואת היד שהלבישה אותו במעטה הגומי בטעם תות.
התחלתי ללטף אותו בשתי ידיים, ידי האחת מטיילת על החזה שלו והשניה מדלגת בין הישבן לאשכים ומתעכבת על החיבור שבין השניים. את הפה שלי הנחתי את קצה הזין שלו, ואז כשהעיניים שלי ושלו נעוצות זו בזו התחלתי להכניס יותר ויותר מהזין שלו אל פי. מנסיון העבר שלי, הגירוי החזותי יכול להפוך סקס מוצלח לסקס מדהים.
כשהזין שלו כבר מילא את הפה שלי בצורה נוחה, התחלתי להעביר את הלשון סביבו. דון נהם, וידעתי שאני צריכה להזהר איתו, כי הפתיל שלו קצר. עצרתי כל תנועה, ורק השארתי את הפה שלי עוטף, חם ולח ומקבל. אחרי שהרגשתי איך המתיחות בבטן שלו משתחררת, חילצתי את הזין שלו מפי, והעברתי לאשכים, מלקקת אותם, לוקחת אותם אל פי בזה אחר זה, מלקקת את החיבור בינם לבין הירך, ואת העור שמעל הערמונית.
הטיפול הרטוב השאיר את דון מתוח ומוכן, ואז נעמדתי על הברכיים מולו, ושוב לקחתי את הזין שלו בפה, נותנת לראש הזין להכנס ולהתחכך בחיך העליון שלי, תוך שהלשון שלי יוצרת לחץ על צינורית הזרע. זה הקפיץ אותו לספירה אחרת תוך שניות, והאטתי את הקצב עד שכמעט לא נעתי, כדי למשוך את העונג שלו עוד. דון זרק את הראש לאחור, ובקושי נשם, ושוב הסתכל עלי, ונשם במהירות כפולה, ושוב זרק את הראש לאחור, מייבב קלות.
עצרתי, והוריתי לו שיסתכל עלי. ואז הורדתי במהירות את החולצה ואת החזיה שלי. היה קר באוהל, ויכולתי לנחש שהפטמות שלי יזדקרו תוך שניות מעטות. ואז אחזתי בשדיי משני הצדדים, והצמדתי אותם לשני צדי הזין של דון, עוטפת אותו ומחבקת עם החום והרכות של שדי, נותנת לזין להגיח מביניהם רק כדי להכנס אל הפה הרטוב והחמים שלי.
לא היה לו סיכוי להחזיק מעמד. גדולים וקשוחים ממנו נשברו. השילוב שבין מציצה, זיון שדיים, לגירוי חזותי של הזין שלך שמגיח מתוך האחד ונכנס אל השני, השילוב הזה הביא את דון לשיא תוך זמן קצר ביותר. הוא התפתל מתחת לגוף שלי, והאגן שלו נזרק לכל עבר, בזמן שהפנים שלו התעוותו וקולות דקיקים בקעו מפיו.
אחרי דקה דון נרגע, וכשחיבקתי אותו אליסיה הצטרפה אלינו לחיבוק, אוחזת אותי ואותו.
"זה היה. הממ." התחילה לומר לי, מנסה לבחור את המלים הנכונות "מאיר עיניים."
"יה מאן." אמר דון, בנימה של גבר שאיבד את השליטה על הלשון שלו לטובת רמת אנדורפינים גבוהה "את יכולה לומר את זה שוב."
שני הגופים, שלי ושל אליסיה, חיממו אותו משני צידיו, ואחרי יום של חתירה מאומצת יחסית, העיניים של דון הלכו ונעצמו. בינתיים, מול עיניו, אבל מעשית מאחורי הגב שלו, ניהלנו אני ואליסיה שיחה בלחישה.
"אמרת שתשתתפי, ולא עשית את זה." האשמתי אותה.
"אני לא. התכוונתי להצטרף, אבל עשית עבודה מצויינת לבד." התנצלה.
"אז עכשיו תורך." לחשתי לה, ותוך שאני עדיין מחבקת את דון, הרמתי את הסנטר לכיוונה, ופישקתי את שפתי קלות. אליסיה הסתכלה אלי, אל דון, והראש שלה נע אל הכתף בהתלבטות.
"הוא ירדם עוד מעט." ניסיתי להרגיע אותה.
"אף פעם לא עשיתי משהו כזה." אמרה לבסוף.
"מה, שלישיה? או להיות עם אשה? או שאת מתכוונת שאף פעם לא עשית סקס מולו?" שאלתי אותה.
"גם. וגם. וגם. אולי תוכלי לוותר לי??" היו במבט שלה תחנונים, שקשה היה לעמוד בפניהם, ומצד שני. מצד שני רציתי לדעת עד כמה הסירוב הזה נובע מחוסר רצון ועד כמה מפחדנות. לעולם לא אאלץ אף אחד לעשות משהו בניגוד לרצונו. לשכנע, לתמרן, אפילו לפעמים לרמות, אבל לעולם לא לאלץ.
"נשיקה לפרידה, ואז תחליטי מה את באמת רוצה." עניתי. הנחתי את דון בעדינות על רצפת האוהל, וניגשתי לעבר אליסיה. שתינו עמדנו על הברכיים זו מול זו, במרחק של כשלושים סנטימטרים. הנחתי כף יד אחת על ירכה, ושניה על מפתח הלב שלה. הסתכלתי בעיניה זמן ארוך, לא נעתי ממקומי, ולבסוף הייתה זו היא שחייכה והתקרבה אלי, מטה מעט את ראשה, ועוצמת את עיניה.
הייתה בתנוחה שלה תמימות מפתה, שלא יכולתי לעמוד יותר בפניה. החזקתי את הפנים שלה בין שתי ידי, והתרכזתי כולי בנשיקה, בלי מחשבות על מה היה, ותהיות על מה עשוי להיות, הפכתי כולי לשפתיים שיניים ולשון. הלשון שלי חקרה, השפתיים שלי הזמינו אותה לבקר אותי, והשיניים שלי נשכו את השפתיים שלה בעדינות. והמגע הפך הדדי. בחשש, תוך התלבטות, אבל בהתלהבות גוברת, אליסיה בדקה גם היא, נישקה ליקקה ומצצה. עד שהתרחקה ממני בבת אחת, ואמרה שהיא חייבת לנשום, שהיא חייבת לחשוב, שהיא חייבת מרחב, שהיא מבקשת שאצא.
"זה לא טוב לחשוב יותר מדי." עניתי, אבל קיבלתי את הדין ויצאתי מהאוהל. האוהל שלי שכן במרחק צעדים ספורים, ובדרך אליו הספקתי להתחיל לרעוד. היה קר. ממש קר. בפעם העשרים אמרתי לעצמי שאביב של ניו זילנד זה לא אביב של ישראל, ומיהרתי להתחפר בתוך שק השינה שלי. השינה מיאנה לבוא. הרכבתי את האמ.פי. על האוזנים, נשמתי נשימות עמוקות ואיטיות, ספרתי כבשים וחשבתי שאין מקום יותר מתאים מניו זילנד למי שרוצה לספור כבשים, והשינה עדיין מיאנה לבוא. מתחת לעפעפים העצומים יכולתי לראות את פניה של אליסיה, ולשמוע את הנשימות המהירות שלה, והשפתיים שלי עדיין זרמו אנרגיה מתומצתת.
ואז שמעתי את הריצ'רץ' של האוהל נפתח, וכשקמתי למצב ישיבה, אליסיה השתחלה דרך הפתח, וסגרה את הריצ'רץ' אחריה. המבט שלה היה מופנה כלפי מטה, למרות שממילא לא יכולתי לקרוא אותו בחושך. פרשתי את זרועותי, והיא נכנסה לתוך החיבוק שלי, נשכבה בחיקי כשיד אחת מאחורי גבי, והתחילה לנשק אותי בלהט. חייכתי לעצמי משום שמטר הנשיקות בחושך קלע לעתים על חלקי גוף ופנים שוודאי לא נתכוונה להם.
"ששש..." לחשתי לה, וליטפתי את פניה בחושך באיטיות, עוצמת את עיני כדי לראות יותר בעזרת האצבעות. היא חיקתה אותי, ונגעה בי באצבעות קרירות ומלטפות. השכבתי אותה לאט על שק השינה שלי. כשקניתי את האוהל שלי אמר המוכר שניתן להכניס בו שני אנשים אם צריך, והנה הערב הוכחתי שהוא דובר אמת.
שכבתי לצידה ובזמן שהתנשקנו, נתתי ליד שלי לגלוש מטה אל הבטן שלה, מתחת לחולצה ושוב לטפס מעלה, הפעם אל השדיים. היו לה שדיים קטנים וזקופים, והנשימות שלה שוב התקצרו כשהיקפתי אותם בידי במסלול שסימן צורת שמונה סביב שניהם. כשהיד שלי החלה לטייל דרומה שמתי לב שתשומת הלב של אליסיה נודדת, הנשיקות שלה התחילו להיות תובעניות פחות, והמרווחים ביניהן גדלו.
בחיבור של עצם האגן עם הבטן מצאתי אצלה נקודה ראשונה של אי מחשבה. אני כל כך אוהבת נקודות כאלו, נקודה שמגע בה גורם לאשה לנתק מגע עם זרם המחשבות הבלתי פוסק, ולהתעלם לחלוטין מן הקורה סביבה. גלשתי במורד הגוף שלה והנחתי את הלשון בנקודת אי המחשבה שמצאתי, מלקקת את העור המלוח מים ומחול. היא יבבה, באגרופים קפוצים סביב שק השינה, במסר ברור של "קחי אותי עכשיו."
אז לקחתי אותה. טיפסתי שוב אל שפתיה, והתחלתי לנשק אותה לאט ועמוק, נותנת לה הזדמנות להתחרט ולהסיט את יד ימין שלי שנכנסה אל תוך המכנסים שלה, שהפשילה את התחתונים שלה מטה, והתחילה לחדור אל מעמקי הרטיבות שלה. היא הייתה כל כך חמה מבפנים, שלא יכולתי להמנע מלנשוך את הצוואר שלה ולנהום תשוקה לתוך אוזנה. אספתי קצת מן הרטוב והחלקלק על בסיס האגודל שלי, והחלקתי אותו מעלה לכיוון הדגדגן שלה, ושוב מטה עד המעיין הלוהט. לאט, לאט, בעינוי אינסופי, יוצרת לחץ על כפתור העונג הפרטי שלה.
ואז, כי גם אני בן אדם, נשכבתי עליה, ונתתי לאגודל ולאגרוף שלי לנוע בין שתינו. הלחות שלה והרעשים הרטובים שהיד שלי השמיעה כשזחלה בתוכה הטריפו אותי, והמשקל שלי על הגוף שלה בשילוב עם תנועות היד שבקו הגבול בינינו הטריפו אותה. היא התחילה לנוע מתחתי, לקשת את הגב ולהרים את האגן כדי לבקש מגע יותר צמוד, ואז נשכה לי את השריר בכתף, זה שבדיוק מעל עצם הבריח. איך היא גילתה את אחת מנקודות אי המחשבה שלי בכזו קלות, לעולם לא אדע. העובדה היא שמהרגע הזה, שבו אחזה בין שיניה את הכרטיס לעולם אי המחשבה, העניינים זזו מהר מאד.
אני הצמדתי אליה את האגן, מלפפת את הירכיים שלי סביבה ומגבירה את הקצב ועוצמת האגודל בתוכה, כשפרק היד מתחכך גם בי. עוד תנועות מעטות, עוד התפתלויות ספורות, ושתינו עצרנו מיוזעות. צחקתי. קיויתי שהיא לא תעלב מן הצחוק, שתבין שעוצמת הרגשות מתפרצת אצלי בבכי ובצחוק. ואז טמנה כל אחת מאיתנו את הראש בשקע הכתף של רעותה, ונרדמנו לבושות ומחובקות על גבי שק השינה.
בבוקר התעוררתי בסביבות חמש, ומצאתי את עצמי לבד באוהל. יצאתי החוצה עטופה בשק השינה שלי, והלכתי אל החוף כדי לצלם את תמונת הזריחה המושלמת מן החוף המושלם של טה פוקטיאה. האויר היה קפוא, ורחש מאות ציפורים שהתעוררו כדי לברך את הזריחה. השמים היו מהפנטים, הפכו מכחול לבהיר ומשכו את תשומת לבי עד שפיספסתי את בקיעת השמש מן הים. משכתי בכתפי, עוד תמונה מושלמת הלכה.
חזרתי לאוהל, והתלבטתי כמה שניות אם יש לי כוח להרתיח מים כדי לשתות משהו חם, אבל בסוף החלטתי לוותר, ולשמור את מעט הגז שבמיכל הגז לאורז עם חטיף האנרגיה של ארוחת הצהרים או הערב. חמש דקות מאוחר יותר היו האוהל ושק השינה מקופלים ומונחים בתוך התרמיל ועל הגב שלי. בדרך החוצה מן המחנה הקטן עברתי ליד האוהל של דון ואליסיה. עלו ממנו רק רעשים של שינה, שהעלו חיוך על שפתי וצביטה קטנה בלב. השארתי את האוהל שלהם מאחורי ופניתי ללכת הלאה, בשביל דרומה לעבר מרהאו.
ניקאו
האגדה מספרת שכאשר הגיעו המאורים לניו זילנד מפולינזיה ראו את דקלי הניקאו מרחוק, וחשבו שאלו דקלי קוקוס, וכשהתקרבו התאכזבו, כי אין תוכם כברם. מכאן השם ניקאו – אין קוקוס.
אל העיירה הקטנה פונאקייקי הגעתי בשעת ערב מאוחרת יחסית. מספיק מאוחרת כך שהשלטים מחוץ לרוב האכסניות הצביעו על כך שהן מלאות. לכן, כשהגעתי לאכסניה שסימנתי לי מראש כאופציה מועדפת, קפצתי על המציאה, גם כששמעתי מבעלת הבית שנותר להם רק מקום אחד, בבקתה עם שבע מיטות.
"רדי בשביל למטה, וחפשי את השילוט לבקתת ווקה." אמרה לי הגברת, ואני עשיתי כמצוותה, תוהה על המנהג המוזר לקרוא לבקתות ולחדרים בשמות, הפעם בשם של תרנגולת הבר ווקה.
סימנתי לי מראש את האכסניה של טה ניקאו משום שהביקורות ברשת ובלונלי-פלנט אמרו שהיא משהו מעולם אחר. ואכן, הבקתה שכנה בתוך יער גשם שנראה אוטנטי להפליא, והוליך אליה שביל חצץ שמצדיו פנסים בגובה הברכיים. קומת הקרקע של הבקתה הכילה את המטבח שהיה בנוי כחממה קרועה בחלונות זכוכית ענקיים משלושה עברים, היה מלא בעציצים פורחים, והייתה בו ערוגת תבלינים אורגניים. המקלחת והשירותים היו מחוץ למבנה ונראו כמו מקלחות בהאחזות, לפחות מבחינת רמת האבזור.
המיטות בחדר השינה המשותף היו מכוסות במצעים אדומים ששיוו לחדר מראה כמעט רומנטי. השארתי תיק קטן על אחת המיטות כדי לתפוס לעצמי טריטוריה, את שקית המצרכים במקרר, ויצאתי חזרה אל המכונית שלי, כדי להספיק לתפוס עוד כמה שעות שוטטות, עד שיגיע החושך או עד שיטוש כוחי. שני קילומטר מן האכסניה נמצאת שמורת הטבע של סלעי הפנקייק, סלעים שבנויים שכבות שכבות של אבן שחורה מרובדת בשכבות, שנראות כה אחידות בעוביין כאילו הניח מישהו חביתיות למשמרת, והמשיך לטגן עוד ועוד ערימות שלא מצא להן קונים.
בינות לסלעים המסיביים היו בריכות, שחפרו להם מי הים במשך השנים. עמדתי דקות ארוכות מול אחת הבריכות והתבוננתי מהופנטת בכוח העצום שבו התנפצו הגלים אל הסלע, ונזרקו במעלה קיר הבריכה האנכי עשרים מטרים, רק כדי ליפול שוב אל הים הגועש.
קבוצה של תיירים עטורי מצלמות התקבצה סביב לאחד העיקולים בשביל, וכשהתקרבתי לראות מה משך אותם לשם סחט ממני סילון המים קריאת התפעלות. חורי הנשיפה, כפי שהם נקראים, מדגימים את כוחם העצום של הגלים בצורה הכי מרשימה. הם מהווים מעין ארובה הממוקמת מעל לנקודת התנפצות הגלים, מאפשרים לרסיסים של מים להנתז כלפי מעלה עשרות מטרים כמו ערפיל מלוח.
שלפתי את המצלמה, מרגישה קצת כמו חקיינית מול כל התיירים, וחיכיתי בסבלנות להתפרצות סילון המים הבא מתוך חור הנשיפה. זכיתי תוך זמן קצר להצלחה, וטפחתי לעצמי על השכם על התמונה המושלמת.
התחיל להיות קר. חזרתי חזרה אל האכסניה בטה ניקאו, והלכתי לבחון את המטבח. הייתה בו אוירה שפשוט הזמינה השקעה והשתקעות. קירות הזכוכית, תקרת הזכוכית, הסירים והמחבתות שהיו תלויים מסודרים כבתערוכה מעל מדף ארוך ארוך ועליו כלי חרסינה, הקערה עם אבני הפנג שוי, משחק המאנקאלה עשוי עץ ובגומותיו אבני המקום.
נאנחתי לעצמי אנחה של רווחה, וחשבתי שהיום יש לי חשק לבשל משהו. משהו כמעט אמיתי. הוצאתי את שקיות המצרכים שלי מהמקרר ונתתי ליצירתיות שלי להתפרע. סלט ירקות וקיווי עם בזיליקום ונענע מערוגת התבלינים? נשמע טוב. מרק ירקות? נשמע מעולה. ואולי עוד משהו קטן שצריך רק להוציא מהשקית ולחמם, נגיד עוף בקרי. מפתה ביותר.
התחלתי לחתוך את הירקות לתבשילים שלי, והרתחתי מים לעוף בקרי. אלוהים עדי שאני לא מבינה איך אפשר לקחת שקית ארוזה, לשים אותה במים רותחים במשך חמש דקות, ולקבל מנה שנראית אמיתית, שניתן לאכול אותה ואפילו להינות ממנה. אולי התאבון הוא התבלין הטוב ביותר, ואולי באמת יש בשקית הזו קסם בהמתנה.
כשכל הירקות כבר היו בסיר של המרק והתחילו להפיץ ניחוחות מגרים במטבח, הגיעו שותפי לבקתה. השתדלתי לצמצם את הנוכחות שלי כדי לא להתקל בהם. הם היו קבוצה של צעירים דוברי גרמנית, שני בחורים ושלוש בחורות, שנראו כאילו הם בטיול לכבוד סיום בית הספר התיכון. החלטתי להתעלם מהם ככל יכולתי, ולהתרכז בסלט שלי.
באותו הרגע נכנס למטבח גבר מבוגר יותר, שחור שיער וזיפים וכהה עיניים, שהעיף בנערים מבט, חייך אלי חיוך שותף סוד של השתתפות בצערי, וניגש למקרר. אחרי שתי דקות הרחתי ריח נפלא מכיוון הכיריים. שום. שום מטוגן. הייתי מוכרחה לבדוק, ואכן בסיר של בעל הזיפים הטגן לו שום. כשהבעתי את התפעלותי מכך שתייר נווד ותפרן מחזיק שום בין מצרכי המטבח שלו, לי לדוגמה היו רק מלח אבקת מרק ושמן זית, סיפר לי שיש לו גם פלפל שחור.
חילופי הדברים נגמרו בכך שאני קיבלתי שום ופלפל שחור לטובת הסלט והמרק שלי, והוא קיבל קערת מרק מן הסיר שלי. תפשנו לנו את השולחן בקצה החממה, ששני מקומות הישיבה בו השקיפו החוצה אל יער הגשם, ושוחחנו. ז'אן-פול ("כמו השחקן?" שאלתי, מתכוונת לבלמונדו. "לא, כמו הפילוסוף." ענה, מתכוון לסארטר.) היה מאיזור דרום צרפת, בטיול של חצי שנה באוסטרליה וניו זילנד, ארבעה חודשים ממנו כבר חלפו. הוא היה חמוד. מתוק, מלא חיים, סקרן ומתעניין, אבל נותן מרחב מחייה. הוא שאל על ישראל, איך זה לנטוש ילדים ולצאת לטייל בניו זילנד, ומי שומר עליהם, וצחק על כמות הויטמינים המסוכנת שאני דוחסת לארוחה אחת. אני צחקתי עליו שצרפתי אמיתי לא היה מסכים לארוחה נטולת יין, ושאלתי איך גבר בן שלושים וארבע מצליח לסדר לעצמו חצי שנה של חופש בלי להתפטר.
"ומה עם אשתך, מה היא אומרת על זה?" שאלתי.
"אנחנו עוד לא נשואים, ואני לא בטוח שהיא עדיין תרצה בי עד שאחזור." ענה, ואני בין השיטים חשבתי שאני שומעת חוסר התאמה בין רמת המחוייבות שהיא רוצה ושהוא היה מעדיף.
השווינו חוויות בין המקומות שבהם הספקנו להיות. ז'אן-פול סיפר על הדרום הרחוק והקרחונים שבהם כבר היה, ואני אבקר בהם בהמשך הטיול, והמליץ על המקומות בהם כדאי להיות. אני השלמתי לו את התמונה כשסיפרתי לו על קאיקורה, על שארלוט והצפון ועל אייבל טזמן, שאליהם טרם הספיק להגיע. הסיפורים שלו נשמעו הרבה יותר הרפתקניים ואתגריים מאלו שלי.
כשסיפר על כך שהיה בדונידין ויצא לצפות בפינגווינים לקראת השקיעה, נאורו עיני.
"בוא ננסה לראות את הפינגווינים הערב." דחקתי בו. "ראיתי בשילוט ליד השמורה, שאמורים להיות כאן פינגווינים כחולים מקננים בעונה הזו של השנה. מתי אמורה להיות השעה הכי טובה?" ז'אן-פול הודה שאינו מומחה, אבל כנראה שחצי שעה לפני השקיעה עד שעה אחריה הוא הזמן המומלץ, והוא גם מכיר קיצור דרך להגיע על חוף הים מן האכסניה, שיקח לנו רבע שעה הליכה. היה רק שמונה וחצי, כך שנותר לנו זמן להתארגן.
"לפני שנלך, אולי קינוח?" הציע, ושלף מהמקרר קופסה של תותים. התחלתי להזיל ריר, הם היו אדומים בינוניים בגודלם, ומושלמים בצורתם. כשקניתי מצרכים דילגתי על תותים כי חשבתי שהמחיר שלהם מופקע. אבל מסתבר שז'אן-פול מוכן לשלם על ההנאות שלו בזהב.
"כן, כמובן, זה יהיה מאד משמח." עניתי, והושטתי יד, אבל הוא נענע בראשו, לקח תות אחד ביד והושיט אותו לכיוון הפה שלי. חשבתי לעצמי שהמשחקים שלו מוצאים חן בעיני, עצמתי את העיניים ופתחתי את הפה, עד שהרגשתי את הקרירות של התות נוגעת בשפתיים שלי, ואז בשיניים, ואת המיץ המתוק מתחיל לזלוג במורד הגרון, ממלא אותי באושר רגעי. יש רגעים ששווה לנצור אותם.
פקחתי עיניים ואמרתי "תודה." ז'אן-פול חייך, ושאל אם אני רוצה עוד. סירבתי בנימוס, אבל תהיתי לי תהיות. קבענו להפגש בעוד חמש דקות, ולצאת לחוף לחפש פינגווינים. עליתי אל חדר השינה, הצטיידתי בפנס הראש שלי, במצלמה, ואחרי מחשבה קצרה הכנסתי לכיס קונדום. שיהיה, ליתר בטחון.
כשיצאתי לחכות מול הכניסה לבקתה ראיתי ווקה. הדהים אותי מחדש כל פעם העירוב שבין הטבע לחיים האורבניים, את יכולה לנסוע בכביש עירוני ולראות בו שילוט אזהרה מפני פינגווינים חוצים, את יכולה לנסוע על אוטוסטרדה ולעצור במפתיע כדי לתת זכות קדימה לאמא ברווזה ולברווזונים שלה שחוצים את הכביש, את יכולה ללכת לישון ובבוקר לגלות שפוסום נכנס לתיק שלך, את יכולה לחנות לשתי דקות ולגלות שתוכי אלפיני התיישב לך על גג המכונית והוא מנקר את המראה בסקרנות, ואת יכולה לפסוע ליד בקתה בשולי העיר ולראות תרנגולת בר משוטטת.
ניסיתי לצלם אותה, התלהבתי מתמונת הקונספט של ווקה ליד בקתת ווקה, אבל תנאי התאורה לא התאימו לזריזות התנועה שלה, למרות שז'אן-קלוד הצטרף וניסה לפתות אותה להתקרב אלי בכל מיני רעשים שמתאימים יותר לפיתוי חתולים.
יצאנו לדרך, הלכנו בשביל צר מאד בתוך יער הגשם, שביל שכל מה שהבדיל בינו לבין שאר היער היה צפיפות נמוכה יותר של צמחיה סבוכה בין רגלינו. חצינו פלג קטן והמשכנו בעקבות מה שדמה פחות ופחות לשביל, למרות שז'אן פול התעקש שהיה כזה. אחרי עשר דקות נפתחה הצמחיה לדרך עפר רחבה.
"את רואה? אמרתי לך." אמר ז'אן-פול, מחייך ומרוצה מעצמו. עקבנו אחרי דרך העפר עד שהגיעה אל מצוק שהשקיף אל חוף הים, משם הפך השביל לתלול והיה מוגן במעקה. הגלים נהדפו אל מול המצוק וריססו טיפות באוויר. כשלושים מטר מעל לפני הים נעצרנו והמתנו. בחוף היו עשרות אנשים שהתרוצצו לכל עבר ורדפו אחד אחרי השני.
"יפנים." קבע ז'אן-פול. אני צימצמתי עיניים וניסיתי להבחין על סמך מה הוא מבסס את הקביעה.
"איך אתה יודע שהם יפנים?" שאלתי.
"רואים. הם באים בקבוצות של שלושים, מפלישים לכל עבר עם המצלמות שלהם, וצועקים. סבלנות, עוד מעט והם ילכו."
עמדנו וחיכינו מול הים עד שהקבוצה תתפזר, ובינתיים דיברנו. ז'אן פול סיפר קצת על הפינגווינים הכחולים, שהם יוצרים זוגות שמחזיקים מעמד שנים ארוכות, ומגדלים את הצאצאים תוך שיתוף פעולה, כששניהם דוגרים על הביצים ושניהם יוצאים לים לחפש מזון ויחזרו לקראת השקיעה אל החוף.
"זה מראה מדהים." סיפר "פתאום את רואה עשרות נקודות שמתנדנדות על פני הגלים, ואז אחד אחרי השני הם ניגשים לחוף ומוצאים את הקינים שלהם, שקודם היו מוסתרים לחלוטין. זה פשוט מרשים. אני לא בטוח שהם ישחו אל החוף, עם כל הרעש של היפנים. ואז הגוזלים שלהם עלולים למות."
מי שהיה כנראה מדריך הקבוצה פקד על האנשים שהיו על החוף למטה, והם החלו לטפס בשביל, חולפים על פנינו בדרכם למעלה אל העיר. הם אכן היו יפנים, וז'אן קלוד משך בכתפיו כאומר: אמרתי לך. כשעלו כולם, ירדנו למטה אל החוף המסולע, וניסינו לראות אם אנחנו מסוגלים לראות סימנים של קיני פינגווינים בחושך המתקרב ובא.
אחרי עשר דקות החלטנו שלא נמצא, ושמוטב להתרחק מהחוף לפני שלא נוכל למצוא את הדרך חזרה בחשכה. שבנו ועמדנו על המדרגה עליה חיכינו קודם, וצפינו בים הגועש, ובשקיעה שצבעה אותו בכתום.
"איזה מסכנים הגוזלים שלהם. לחכות כל כך הרבה זמן לבד בקן, בלי אמא ואבא." דיברה האשמה מפי. "ואיך ההורים שלהם נשארים נאמנים אחד לשני כל כך הרבה זמן. אני לא חושבת שאני הייתי מסוגלת."
"את נשואה, לא?" תהה.
"כן, אבל אצלנו זה עובד אחרת." עניתי. אני תמיד מסתבכת בהסבר הזה. "העובדה שאני נשואה לא מפריעה לי או לו לשחק עם אנשים אחרים, אם אנחנו באמת רוצים." וזה סידור טוב בסופו של יום, כי יש גזירות שהציבור הזו מתקשה לעמוד בהן, ככל שתנסה. שלחתי אליו מבט, מנסה להבין אם השיחה הזו אמורה להוביל לאנשהו.
"אתה נמצא מחוץ לבית כבר ארבעה חודשים, אתה רוצה להגיד לי שאתה לא משחק עם אחרות?"
"אני לא עושה שום דבר עם אף אחת. אני לא יודע מה איתה, אבל אני שומר על נאמנות."
התחיל להיות קר. כשהשמש שוקעת הטמפרטורות צונחות במהירות, מזכירות לך שאנטארקטיקה לא כל כך רחוקה מכאן. רעדתי מקור אבל סירבתי לעזוב את המשמרת, באתי לראות פינגווינים, וזה מה שאראה.
"את רוצה שאני אחמם אותך קצת?" הציע לי ז'אן פול, ופתח את הריצ'רץ' של מעיל הפליז האדום שלבש.
היססתי זמן קצר, לא בטוחה בגבולות שלי, ואז נכנסתי אל המעיל, כשגבי מופנה ונצמד אל החזה שלו. היה חם ונעים לגב שלי, ותשומת הלב שלי נדדה מחוש הראיה שעדיין היה ממוקד בים ובפינגווינים האמורים להגיע על גליו, אל חוש השמיעה שהקשיב לפעימות הלב שלי ושלו, אל חוש הריח שבישר לי שמאחורי נמצא גבר ללא ספק, ואל המגע החם של שרירי החזה שלו ושל מוט נוקשה בין פלחי הישבן שלי.
ז'אן פול הרכין את ראשו לעבר האוזן השמאלית שלי, ושאל אם הכל בסדר. הנשימה החמה שלו על העורף ומאחורי האוזן שלי גרמו לי להצטמרר. "כן, הכל בסדר. בסדר גמור אפילו." עניתי, ומצאתי את עצמי מתחככת באיטיות בגבר שמאחורי, גורמת לזין שלו לגעת שוב ושוב בנקודה הזו, שנמצאת בדיוק מעל לעצם הזנב שלי, ולא מאפשרת לי לחשוב בכלל.
הידיים שלו, שהיו מונחות עד עתה לצידי הגוף, השתלבו זו בזו והתמקמו מתחת לשדיים שלי, מספקים להם מקום נוח להשען עליו. השענתי את הראש אחורנית, על החזה שלו, חושפת את צדו של הצוואר לנשיכה, שהגיעה תוך זמן קצר. עצרתי את הנשימה, ואז הוצאתי אויר בנשיפה בבת אחת.
הייתי מגורה, ומה שבאמת רציתי זה להשכיב אותו כאן על הסלעים ולזיין לו את הצורה, אבל מעט ההגיון שעוד נותר בראש קבע שזה יהיה לא כיף בכלל, בקור וברוח שעל החוף.
"את רוצה שאני אגע בך?" שאל ז'אן קלוד.
"כן. כמובן. זה יהיה מאד משמח." עניתי, והרגשתי את יד ימין שלו גולשת מטה. עזרתי לו לפתוח את הכפתור של מכנסי הדגמ"ח שלי, והיד שלו החליקה פנימה, מפלסת דרך אל בין השפתיים שלי, נוגעת קלות באזור הדגדגן שלי, ואז אוספת לחות מן הנרתיק, ומתחילה לנוע במעגלים סביב לנקודה שיודעת לגרום לי לכל כך הרבה עונג.
הידיים שלי אחזו ביד השמאלית שלו, שעדיין הקיפה אותי, והראש שלי נדחק אחורנית אל החזה שלו. הוא נע לאט, בתשומת לב. כמעט הייתי אומרת, באהבה. שוב ושוב משח את אצבעו בנקטר שלי, שוב ושוב סובב את אצבעו סביב לדגדגן. הירכיים שלו מאחורי שלי תמכו חיממו וריגשו אותי עוד. בגבי אליו יכולתי לדמות שהוא מישהו אחר לגמרי, ולהתרפק אליו בגעגועים. החושים שלי התמקדו סביב הדגדגן והאצבעות שלו, שהמשיכו לנוע בתוכי ולגרום לי לנשימות מהירות יותר ולתחושה של שרירים מתכווצים, מתכוונים, ואז הפך הכל לנקודה אחת בהירה של עונג מסנוור, ולהתכווצות שרירים גדולה.
עד שהתרפיתי על היד שלו, ואז משך אותה החוצה. הסתובבתי אליו, והרמתי את הראש לנשיקה, כדי לומר תודה, זה היה כיף גדול.
"אני לא עושה דברים כאלו. אני מצטער." אמר.
יכולתי עוד לחוש את הזין שלו מולי, זקוף ונוקשה.
"איזה דברים אתה לא עושה?" לא הבנתי אותו בכלל.
"נשיקות. אני שומר על נאמנות. זה לא משהו אישי. פשוט החלטתי שאלו הגבולות המותרים. כל עוד אני לא מגיע אל העונג בעצמי, אז מותר לי. אלו הגבולות שלי."
שתקתי והתרחקתי ממנו. נהיה לי קר, ביותר ממובן אחד.
"בוא נחזור." אמרתי, והתחלתי לצעוד במהירות. ז'אן קלוד צעד מעט אחרי.
"את לא כועסת עלי, נכון?" שאל.
"כמובן שלא." עניתי, אבל לא ידעתי מה אני באמת חושבת, האם אני יותר כועסת על עצמי או עליו, ואולי יותר מכל כעסתי על הראש שלא עצר את השתרללות הגוף.
הדרך חזרה בחושך הייתה חשוכה והיה קשה עוד יותר למצוא את הנתיב הצר שהלכנו בו קודם, גם בעזרת פנס הראש הקטן שלי. הלכנו בשתיקה, מתרכזים במציאת הדרך, והייתה זו הקלה לראות שוב את אורות הפנסים של טה ניקאו מרחק קצר לפנינו.
"אני הולך לכתוב מייל לחברה שלי, לספר לה שהלכתי לאיבוד ביער, ומישהי הצילה אותי." אמר אלי בחיוך, ופנה לעבר הבקתה הראשית שהייתה מצויידת במחשבים ובחיבור לרשת.
אני ניגשתי לתיק שלי והוצאתי ציוד למקלחת. הרגשתי מנוצלת ומלוכלכת, וגם אחרי שקירצפתי את הגוף שלוש פעמים והחלפתי את כל הבגדים התחושה לא השתפרה. נכנסתי למיטה וחשבתי עליך. בטח היית אומר שאתה לא מבין מה לא בסדר. הוא בסך הכל נתן שרות, ואפילו לא דרש שום דבר לסיפוקו העצמי. היה יותר טוב אילו הייתי יכולה לקבל חיבוק ואז לבכות, או אילו יכולתי להרביץ למישהו, אבל לא יכולתי.
כשהגרמנים וז'אן קלוד הגיעו מאוחר יותר לבקתה לישון, עשיתי את עצמי ישנה. שכבתי בחושך ודמיינתי אותו במיטה שמולי, שומר על הנאמנות שלו מכל משמר. מפרק הירך שלי הכאיב, ולא מצאתי תנוחה נוחה לישון בה, והשיעול שסחבתי מאז היציאה מישראל לא עזר גם הוא. בסוף מיקדתי את המחשבות בטבור שלי, והצלחתי להרדם.
בחמש בבוקר, קצת אחרי הזריחה, התעוררתי. אספתי את הדברים בבקתה החשוכה בעזרת פנס הראש, וחזרתי אל המכונית. היה מוטב אילו הייתי יכולה לבכות, אבל כשאי אפשר, אז גם לשחות שלושה קילומטר או לטפס על הר עד שאין כוח, ואז להמשיך ולטפס עוד ועוד ועוד, עד שאין כוח אפילו למחשבות לצוץ – גם זה יכול לעזור קצת.
אז נסעתי למצוא לי הר.
נהרה
חמש דקות אחרי היציאה מטה-אנאו, התחיל הגשם, ואני משכתי בכתפי. ידעתי שהיה לי מזל גדול עד אז. כולם דיווחו על ביטולים של טיולים ותוכניות כתוצאה מגשם, ואילו אותי ליוותה השמש מהיום שהגעתי לניו זילנד, במשך שבועיים תמימים. מתישהו היה צריך המזל שלי להגמר.
תיכננתי לקטוע את הדרך מטה-אנאו למילפורד, בכך שאשלב מספר טיולים קצרים לאורכה. אבל אחרי שיצאתי מהמכונית לטיול הקצר הראשון, טיולון של עשר דקות שבסיומו מפל, ובעשר הדקות האלו נרטבו בגדי מן המעיל ועד לתחתונים, החלטתי שלהסתובב בגשם השוטף בחוץ ממש לא מתאים לי, שבין כה וכה לא רואים את הנוף, ושפשוט אסע הלאה עד למילפורד.
הדרך למילפורד עוברת דרך מנהרת הומר, מנהרה באורך שבע מאות מטרים חצובה מתחת להר. בכניסה למנהרה מוצב רמזור לוויסות התנועה כיוון שהמעבר בה הוא חד נתיבי בלבד. כשחיכיתי להתחלפות האור לירוק הסתכלתי סביב. לא ניתן היה לראות את היער, את ההרים, או כל דבר אחר מהנוף בגלל תנאי מזג האויר. ידעתי שאמור להיות שם הר, אבל מי היה יכול לראות אותו.
כשיצאתי מן המנהרה בצד השני, פתאום נפתח העולם. העננים והערפל היו גבוהים יותר, וניתן היה לראות מולי הר קרח מצמחיה, וכולו מלא מפלים. צלע הר שלמה מימין ועוד אחת משמאל, שתיהן עטורות מפלים קטנים בינוניים וגדולים. כל חמישים מטר פרץ מפל נוסף, כאילו נמאס לאדמה מכל הגשם שירד עליה בשעות האחרונות והיא החליטה להקיא אותו מקרבה. יצאתי מן המכונית, מתעלמת מהגשם, ומהתוכים האלפיניים שניתרו סביב לרגליים שלי ועל גג המכונית, ופערתי עיניים מול מהמראה. כל כך הרבה מים.
מילפורד עצמה התגלתה כישוב זעיר, שנראה כאילו נבנה סביב תחנת האוטובוס, שלידה מסעדה קטנה. נכנסתי למסעדה והזמנתי לעצמי ארוחת צהרים, מנסה כהרגלי בשבועיים האלו למצוא את המנות שנראו הכי פחות בשריות מתוך התפריט הניו זילנדי, שדואג להכניס בשר חזיר לכל מנה. אחר כך ישבתי במשך שעה עם כוס קפה ועם ספר המדע הבדיוני, שקטפתי מהמדף באכסניה בטה-אנאו בערב הקודם. הגשם המשיך לרדת, גם כשהלכתי אל המזח ממנו אמורה הייתה ההפלגה שלי לצאת, וגם במשך השעה הנוספת שהמתנתי ליד המזח. הפקידות של חברת התיור מסרו שמזג האויר יתבהר רק למחרת בצהרים.
היה מדכא. חשבתי שהפלגת הערב אליה נרשמתי עומדת להיות כנראה אחד הארועים הפחות משמחים שאעבור בניו זילנד. זה היה מאד מאכזב. שמעתי כל כך הרבה סיפורים על מילפורד סאונד, שאמור להיות אחד המקומות היפים בעולם, וראיתי גם לא מעט תמונות. למען ההגינות, צריך לציין שהספר גם מסר סטטיסטיקה שאומרת, שבששים אחוזים מהימים יורד במילפורד גשם. התלבטתי אם כדאי לסגת בכבוד ולנסוע למקום אחר, שמשי יותר, אבל החלטתי להתעקש.
בארבע אחרי הצהרים הגיעה הספינה שלנו, והנוסעים הוזמנו לעלות. טורגוט וג'ו, הקפטן והדיילת שלנו, קיבלו אותנו עם מרק עגבניות חם, וכרגיל בניו זילנד, עם הוראות בטיחות. הספינה יכולה הייתה להכיל שנים עשר איש בנוסף לשני אנשי הצוות, אך בהפלגה שלנו היו שבעה נוסעים בלבד. ארבעה איטלקים, גבר ושלוש נשים, שעד לסיום ההפלגה לא הצלחתי להחליט על פי איזה מבנה זוגי הם מתחלקים, אם בכלל, קלייר מצרפת, ג'ון מאנגליה, ואני.
קלייר מצאה חן בעיני מהשניה הראשונה שראיתי אותה. אשה צעירה, קטנה, בעלת תלתלים חומים ועיניים בהירות צוחקות. התאווה שבה ריחרחה את המרק והשקיקה שבה הסתערה עליו, הצחוק המתגלגל הגבוה והילדותי שלה, המבטא הצרפתי הרך והדרך בה נתקעה לעתים עם המלים שחיפשה כדי לבטא את עצמה באנגלית, הצורך הבלתי פוסק שלה לתעד כל דבר בשתי המצלמות שנשאה עמה. כל אלו הקסימו אותי עוד יותר.
דאגתי לתלות את סיכת הגאווה שלי על החזה, כהצהרת כוונות, אבל לא ניסיתי לעשות שום דבר מעבר לזה. טורגוט לקח אותנו ואת הספינה לאורך הסאונד, ובדרך הסביר שהמקום בו אנחנו שטים הוא לא באמת סאונד, כיוון שסאונד הוא מעין דלתא של נהר שהים הציף אותה, ואילו מילפורד הוא ללא ספק שאריות של קניון שנחצב על ידי זרימה של קרחון, שהוצף מאוחר יותר על ידי מים, כשעלו פני הים.
ההסברים של טורגוט נכנסו מאוזן אחת ויצאו מן השניה, העיניים שלי ותשומת הלב היו נתונים במלואם לנוף שהתגלה לעינינו. הגשם נחלש עם יציאתנו להפלגה ותוך זמן קצר הפך לטפטוף, והפסיק. השמש הבקיעה לה דרך בין העננים, ופרשה בפנינו עולם מופלא שכולו מפלים מפלים. ההרים בקעו מתוך הים בפראות תלולה, והמפלים שפעו מהם עושר מים אינסופי, שסחט ממני קריאות התפעלות בלתי פוסקות. קשתות התממשו בינינו לבין ההרים ששטנו ביניהם, כאילו מיהרו לצוץ לפני שירד הלילה.
אושר. אין לי מילה אחרת לקרוא לתחושה הזו, של לצפות בכמויות המים האדירות שזרמו מסביבנו והפכו את הסאונד לרוגש ומלא חיים. טורגוט שט לו הלאה לכיוון הים הפתוח, ואני הרגשתי את האושר מפעפע בי בלי יכולת להכיל. מדי פעם חייכתי אל קלייר, והיא אלי, כאילו שולחות אחת לשניה מסרים של: כן, גם עלי זה עובד בדיוק אותו הדבר. עמדתי ליד המעקה הקדמי של הספינה, מצלמת מדי פעם, מסתכלת בשאר הזמן, והייתי מאושרת.
האיטלקים החליטו להתגרות בטורגוט וביקשו ממנו למלא את הכוסות שלהם במים, מאחד המפלים הגדולים. טורגוט, שהתגלה כדון ג'ואן לא קטן, החליט לנסות, והתקרב עם הספינה עד למרחק אפסי מן המפל, עד שכל הספינה התמלאה ברעש אדיר של מים שנוחתים עליה, וברסיסי מים קפואים שנחתו בכל מקום על הסיפון העליון. אני נמלטתי מיד לתוך תא הנוסעים כדי לא להרטב, והסתכלתי משועשעת באיטלקים שנרטבו עד לשד עצמותיהם, אבל חזרו עם כוס מלאה והציעו לכולם ללגום מעט ממי המפל. אחר כך ירדו אל תאי השינה כדי להחליף לבגדים יבשים יותר.
קלייר, לעומת זאת, הייתה פחות ברת מזל. אני לא יודעת למה נשארה בחוץ כשהספינה התקרבה אל המפל. אולי לא האמינה שהקפטן באמת ירטיב אותנו, ואולי הייתה עסוקה מדי בצילום התיעודי שלה. העובדה היא שקלייר נרטבה לחלוטין, וכיוון שלא הביאה בגדים ארוכים להחלפה, הוציאה מהתיק שלה מכנסים קצרצרים, שהיו הבגד החלופי היבש היחידי שנותר לה.
מהנקודה הזו התחילה תשומת הלב שלי להתחלק בין הנוף, לבין הנוף האנושי. מצד אחד מילפורד סאונד ועשרות המפלים המדהימים שלו, יער הגשם, העננים השחורים, והגלים המרשימים של הסאונד. מצד שני, קלייר בעלת הרגליים היפות והישבן העטוף במכנסיים הצמודים, שנראה כאילו נוצר לידים מלטפות, בייחוד כשהתכופפה מעבר למעקה כדי לצלם עוד תמונה של הים. היה לה קר, היא הייתה קפואה לחלוטין, ויכולתי לראות עור ברווז על הרגליים החשופות שלה, אבל היא לא יכלה להפסיק לצלם. כששמתי לב שקלייר ממש רועדת שלחתי אותה פנימה אל תא הנוסעים המחומם, שם הצעתי לחמם לה את הידיים, ושיפשפתי אותן בין אלו שלי, עד שהאדימו כשחזר הדם לזרום בהן. אחר כך נשארה בתא הנוסעים, עם מרק העגבניות, ורק הציצה החוצה מבעד לקיר הזכוכית כדי לצפות בנוף.
באחד המפרצונים ששטנו דרכם הצביע טורגוט על שלישיה של פינגוינים צהובים ששחו במים לידינו, הראשונים שפגשתי בניו זילנד. לא יכולתי להפסיק לחייך, הייתה לי תחושה של נכונות, כאילו כך הדברים יושבים בדיוק במקום שלהם ובסדר הנכון, באופן שבשבילו הם נוצרו.
בערך בשמונה בערב הטיל הצוות שלנו עוגן, וג'ו התחילה לערוך את השולחן עם כמויות אוכל שיכלו להשביע פי שניים אנשים מאיתנו. סלטים, בשרים שהכינה על מתקן גחלים בירכתי הספינה, תפוחי אדמה, פסטות, סלט פירות. האיטלקים ישבו בשולחן אחד, הצוות בשולחן שני, ואני ג'ון וקלייר בשולחן שלישי. העיניים שלי נפקחו לרווחה אל מול השולחן שופע המטעמים, והעמסתי את הצלחת שלי בסלטי הירקות שג'ו הציעה בפנינו, מאכל יקר מציאות בניו זילנד הרוויה בבשר. כל ביס היה עונג, והחברה ליד השולחן הייתה משעשעת.
ג'ון, גבר נחמד מאד בשנות השישים לחייו, קרח גבוה ובעל לחיים אדומות, סיפר שהגיע לניו זילנד לבקר את הבת שלו, רופאה שגרה בקווינסטאון. קלייר סיפרה שהטיול הוא מתנה שהיא נותנת לעצמה לכבוד סיום הדוקטורט. האנקדוטות זרמו בינינו. ג'ון סיפר על הטיולים שהוא ואשתו עורכים ברחבי אירופה בין ילדיהם, ועל יוקר המחיה במדריד. קלייר סיפרה איך מוצאים מקום חנייה בפאריז, על מחירי הדירות הרצחניים שם ומה שבעלי הדירות מרשים לעצמם לבקש מהדיירים. אני עניתי על השאלות שלהם לגבי החיים בצפון ישראל תחת איום הקטיושות בזמן מלחמת לבנון השנייה, ואיך מתמודדים בזמן אזעקה עם הפחד שהילדים יפגעו.
ג'ון ביקש מג'ו הדיילת שלנו בקבוק יין אדום, ואיכשהו למרות שהיה נדמה ששלושתינו שותים רק מעט, תוך זמן קצר התרוקן הבקבוק. ג'ון גם הצליח לשכנע את קלייר לקבל ממנו זוג מכנסיים ארוכים, והיה משעשע לראות את האשה הקטנה הזו לבושה במכנסי גברים שהיו גדולים עליה לפחות בחמש מידות.
כשסיימו כולם לאכול, שאלתי את טורגוט אם יש לו כוח להשיט את הספינה עוד קצת, ולקחת אותנו לתצפית ממנה נוכל לראות את השקיעה על פסגת מיטר פיק, הפסגה עליה נאמר שהיא המקום שהכי הרבה קיווים שואפים לראות, לפני שימותו. טורגוט אימץ את הרעיון, אבל החליט לא לקחת את הספינה, אלר הוריד למים סירת מנוע קטנה שהתאימה בדיוק לשבעת הנוסעים.
הוא ביקש מאיתנו לשבת בצפיפות בירכתי הסירה, על מנת לשפר את האיזון שלה בזמן שיט מהיר, ואני מצאתי את עצמי נדחקת את קלייר, מרגישה את חום הירך שלה ליד זו שלי. ג'ון ישב מולנו, ולא הפסיק לחייך אל שתינו ולצלם אותנו. כשעצר הקפטן את הסירה, ונתן לנו לצפות בנוף בשלווה, קלייר שוב התחברה אל זוג המצלמות שלה, וניסתה לתעד את השקיעה צונחת אדומה על הקרחונים שבפסגות ההרים סביבנו, נותנת לי לצפות במסך הקטן בתוצאות הנסיונות שלה. אני ויתרתי מראש על הנסיון, יודעת שהמצלמה הקטנה שלי לא יכולה להתמודד עם תנאי תאורה כאלו, והעדפתי להתרכז בצפיה בעננים הורודים.
כבר היה חשוך מכדי לראות את השתקפויות ההרים במים, אבל השמש צבעה את הקרחונים בראש ההרים בצבעים מדהימים. חיפשנו, אולי נמצא שוב את הפינגווינים, אבל ללא הצלחה.
אחרי כשעה חזרנו קפואים לספינת האם שלנו, שתינו תה חם, אכלנו עוגות שהגישה לנו ג'ו, ושוחחנו עוד, עד שהעייפות גרמה לנוסעים ולצוות להתחיל להתפזר למיטות. ג'ון נשאר בתא הנוסעים לקרוא עיתון, ואנחנו ירדנו אל הקומה התחתונה שבבטן הספינה, אל תאי השינה שלנו. ארבעת האיטלקים התמקמו בתא אחד, והשאירו לי לג'ון ולקלייר את התא השני. הדרגשים היו מסודרים בשתי קומות, צמודים לזה לזה לכל אורך ההיקף של תא השינה הקטן.
בחרתי לי מיטה בקומה הראשונה, שיהיה לי קל להכנס ולצאת ממנה. התארגנתי לשינה, ציחצחתי שיניים והחלפתי לבוקסרים וגופיה, ואז, רגע לפני שהלכתי לישון בדרגש שלי, החלטתי להראות לקלייר את התמונות של הילדים, אלו שלקחתי איתי לטיול. יצאתי מהמיטה וניגשתי לזו שלה, שהייתה במרחק שתי פסיעות משלי. שתי נקישות על העץ של המיטה, והראש של קלייר הציץ מעבר לוילון שהסתיר את הדרגש שלה. היא ישנה בקומה העליונה, כך שהראש שלה היה בערך באותו הגובה שלי כשעמדתי.
"את רוצה לראות את תמונות הדור הבא שלי? אמרתי לך מוקדם יותר שאראה לך, ושכחתי." שאלתי אותה.
"כן, כמובן." ענתה, והושיטה את היד שלה. נשענתי על המיטה שלה במרפקי, והצבעתי על הילדים, מזכירה לה את הסיפורים שסיפרתי עליהם במשך ארוחת הערב. סיימנו תוך זמן קצר להסתכל על חמש התמונות שהבאתי, ואז היא שאלה אם אני רוצה לראות את הבנות שלה.
"כן, כמובן." עניתי, וציפיתי שגם היא תוציא תמונות מודפסות ספורות כמו שלי, אבל קלייר שלפה את המצלמה שלה והתחילה להראות לי. המסך של המצלמה היה קטן, וקשה היה לשתינו לצפות בו בבת אחת. קלייר הציעה שאעלה אל המיטה שלה, כדי להקל על הצפייה. טיפסתי למעלה, ונשכבתי לצידה, מעל לשמיכה. הגפנו את הוילון שוב מאחורי, קלייר הדליקה את מנורת הלילה שהייתה צמודה לדרגש שלה, והתמקמנו לנו כך בעולם כמעט פרטי. היה קצת צפוף, כמו לישון שניים במיטת סוכנות, אבל היה חם ונעים.
"זו תרז. היא הגדולה. בת חמש עשרה." הסבירה והצביעה על ילדה.
"איך יכול להיות שהיא בת חמש עשרה? עשית אותה בגיל עשר?" שאלתי, חצי בהלצה.
"אני בת ארבעים." ענתה קלייר, ואני הסתובבתי אליה על הצד, כדי לבחון שוב את הרושם הראשוני שלי שאמר שהיא צעירה ממני בלא מעט שנים. שלושים אולי הייתי מוכנה לקבל. אבל ארבעים? קלייר חייכה את החיוך הממיס שלה, ומירפקה אותי.
"את מחמיאה לי, אבל את צריכה לעשות את זה במידה, בלי להגזים, אחרת אני לא אוכל להאמין לך. נו, אז מה דעתך על הנסיכה שלי?"
הסתכלתי על התמונה, במבט שני אפשר היה לראות קוי דמיון ביניהן: החיוך בעיקר, העיניים במקצת, קוי גוף שמתחילים להתעגל.
"היא ילדה יפה. אבל אמא שלה הרבה יותר יפה." אמרתי, והמשכתי להסתכל במסך המצלמה, ורק משעברו מספר שניות של שקט, הבנתי מה אמרתי.
קלייר הסתכלה אלי, עוד ועוד שניות ארוכות, מאפשרת לי לפתוח בהסמקה, ואז הרגשתי את היד שלה מתחת לשמיכה עוברת לאורך הגוף שלי מהכתף ועד המותן. נהמתי, מאשרת את העונג שהעניקה לי, ואז הרימה את קצה השמיכה, והציעה לי להכנס ולהצטרף אליה. נכנסתי מתחת לשמיכה, וכך נשארנו לא תנועה במשך זמן קצר. יכולתי להרגיש את הירך החשופה שלה מול שלי, ואת הבטן החשופה שלה מול זו שלי המכוסה בגופיה דקה.
השחלתי את היד מתחת לראש של קלייר, מערסלת אותו כמו כרית, וכך התחלנו להתנשק. לאט, בנשימות ארוכות, בחיבוקים ועצירות, בליטופים ועצירות נוספות, כמו זוג רקדנים המכיר זה את זה כבר שנים, בכוריאוגרפיה שידועה להם על פה. היד שלי התחילה ללטף במורד הגב של קלייר, כשהלשון שלי נתקלה בטיפת הלחות הראשונה על פניה.
"מה קרה?" שאלתי מודאגת "את רוצה שאני אפסיק?" הידיים שלי התרחקו ממנה, וכך גם הראש, התחלתי לסגת ממנה פיסית וגם נפשית, מתחרטת בכל מאודי על הצער שגרמתי לה שלא במכוון. קלייר מחתה את הדמעה מלחיה, ומשכה אותי קרוב אליה.
"לא. אני בסדר. אני פשוט נורא מתגעגעת. בבקשה תשארי איתי." ואז התחילה ללטף אותי במשנה מרץ, ידיה עוברות בין שערותי, מושכות אותי אליה, ופיה מחפש את שלי פתוח לרווחה. האטתי את הקצב, מעבירה את ידי בין תלתליה, מלטפת את הגבות שלה, ומלקקת את שפתיה. לאט. לאט. מרוכזת וממוקדת. חיה רק את הרגע. עד שקלייר חדלה מן הנסיון להמלט מעצמה, ולהטביע את הגעגוע בסקס, והייתה איתי שם על הדרגש בספינה בכל נפשה ומאודה. הבטן שלה נצמדה לשלי ונלחצה אלי עם כל נשימה, והאגן שלה ניסה להצמד אל שלי ולהתחכך בו.
אחר כך התרוממה קלייר מעט מן המיטה, סובבה את גופה מעל גופי, ונשכבה שוב כשפניה לכיוון אצבעות הרגליים שלי. מכאן כבר היה די קל ברור לעקוב אחרי הכוונות שלה, ולהבין שהיא רוצה לשחק משחק של ראי. ליקקתי את אצבעות הרגליים שלה כשליקקה את שלי, מעבירה לשון חמה ולחה ביניהן, והופכת את כל שרידי הדגדוג לריגוש. ליטפתי את רגליה לכל אורכן כשעשתה זאת היא לרגלי שלי, מרגישה את שרירי השוקיים החזקים שלה, ונזכרת בסיפורים שסיפרה על ריצת חצי המרתון שלה. נישקתי את הירכיים שלה נשיקות קטנות ועוקצניות, מנסה לחקות את אלו שלה.
ולבסוף כשהחליטה קלייר לפשק את רגלי ולגלוש אל בין ירכי, החריתי החזקתי גם אני. הבטן שלה הייתה מונחת על שלי, חמה, רכה, כמו השמיכה הכי מפנקת בעולם. קלייר החזיקה בקרסוליים שלי, והשעינה את הראש שלה על הירך השמאלית שלי, מותחת את פישוק הירכיים שלי מטה, כלפי המזרון. התזתי את האגן שלי מעלה, ושלחתי יד מהירה לאחוז את הירך השמאלית.
"מה קרה?" הרימה את ראשה מירכי.
"הירך שלי. המפרק. הוא דפוק." התקשיתי למצוא את המלים המתאימות באנגלית מתוך הכאב, מיישרת את הרגל ומניעה אותה לצדדים כדי להקל עליו. קלייר הניחה יד עדינה על המותן מצד שמאל, בחיבור שמניע את הירך, והתחילה לעסות.
"זה טוב?" שאלה. הידיים שלה היו חמות ונעימות, ויכולתי להרגיש את הכאב מתמתן ונרגע. ואז, תוך שהיא מעסה את המותן, קרבה את ראשה שוב אל מפגש הירכיים שלי, הסיטה הצידה את מכנסי הבוקסר, ונשפה אויר חם קרוב מאד אל הדגדגן שלי. "זה טוב?" שאלה שוב, והפעם בצרפתית.
"זה טוב. טוב מאד." עניתי בצרפתית המגומגמת שלי, והנחתי את ידי על ישבנה, מושכת אותה קרוב יותר אלי, מותחת את הצוואר שלי כדי להצמד טוב יותר אל שפתי הערווה שלה, מעבירה את הלשון שלי בסבלנות לאורכן, מחכה להפשקות הירכיים שתגיע, לכשתבשיל.
יש מעט דברים שאני אוהבת יותר מאשר ההבשלה הזו, פריחת הניצן האדמדם שנחשפת לעין ליד וללשון, מייחלת למגע עדין שיעיר אותה, ויגרום לה לשיר. השפתיים שהיו מתחת ללשון שלי התמלאו ברטיבות, והלשון שלי יכלה לבוא ביניהן ביתר קלות.
קלייר נשמה אל תוכי, נשימות מייבבות מעט, ואז חזרה לגעת בי, בלשונה ובאצבעותיה, גורמת לי לחוסר ריכוז מצד אחד ולתאווה בוערת ולוהטת מצד שני. ניסיתי להתמיד בקצב האיטי, אבל היה בינינו היזון חוזר שגרם לי למהר יותר, וגרם לה להגביר את הקצב עוד. הגוף המיוזע שלה נע על זה שלי, מתפתל בחוסר יכולתו לכלוא את הרגשות העזים בתוכו, עד שהכניסה אל תוכי אצבעות שהתקפלו בי ונגעו בדיוק בנקודה הנכונה, בדיוק בזמן הנכון, עד שלא יכולתי עוד לשאת את העומס, והתפוצצתי אליה, קוברת את הצעקה שלי והנשימה שלי בתוך בשרה, שומרת בבדל השפיות האחרון שלא לנשוך אותה במקום העדין הזה, ובקושי שומעת גם אותה עוצרת את הנשימה ומתכווצת עלי.
אחרי דקה הסתובבה שוב כשראשה אל ראשי, והתחבקנו, בלי מלים.
"זה היה מדהים." אמרתי לה אחרי כמה דקות, בעברית הפעם, ולא הבנתי את התשובה שענתה לי בצרפתית, רק את החיבוק והנישוק. שכבנו כך עוד כמה דקות, מחובקות ומפותלות זו בתוך זו, עד שהתחיל הדרגש להיות צר עלינו, והירך להציק שוב. ליטפתי את פניה, וירדתי בזהירות מן המיטה, מסתובבת שוב לומר לה לילה טוב אחרון, לפני שחזרתי אל המיטה הצרה שלי.
הוילון של המיטה מעל לזו שלי היה פתוח מעט, ודרכו יכולתי לראות עיניים נוצצות, ואחר כך גם חיוך מתפשט.
נכנסתי למיטה שלי, עייפה מכדי לחשוב ולתהות, והרגשתי את ג'ון יורד מן המיטה שמעלי, מכסה אותי ונושק על מצחי. הוא הניח משהו על הכר ליד ראשי ולחש "תודה." אחר כך יכולתי לשמוע אותו מכסה את קלייר, ואומר לה לילה טוב.
רק בבוקר כשגיליתי את המצלמה שלי על הכר, התחלתי להלחץ מן האפשרויות שהיו יכולות להיות. ורק שעות יותר מאוחר, כשהגעתי למקום עם פרטיות, ויכולתי לצפות בסרט שג'ון צילם, הבנתי למה אמר לנו תודה.
בבוקר השכם, אחרי ארוחת הבוקר העשירה שהגישה לנו ג'ו, יצאנו מהספינה לשיט קצר במימי הסאונד הקרים, בדוגיות הקטנות החד מושביות. השמים היו כחולים בהירים, והאויר נקי ומרענן, וכל הבוקר כולו חיוכים ורעידות קטנות של היזכרות וכיווצי שרירים מענגים. רדפתי אחרי האדוות הקטנות במי הסאונד, משתעשעת באור ובצל. ההרים שחו במים לידי, משתקפים בבהירות צלולה ויפהפיה.
כשחזרתי עם הקיאק שלי אל הספינה וטורגוט עזר לי לעלות אליה, אמר מהורהר שבעצם נהנינו מהטוב שבשני העולמות. ראינו את הסאונד בשיא תפארתו אחרי גשם ממושך, וגם ראינו אותו שטוף שמש. זה גרם לי לחשוב על כך שההערכה שלי לגבי חוסר המזל שבגשם סבלה מקוצר ראיה קשה, כמו הרבה מסקנות נמהרות אחרות.
נגעתי בקלייר רק עוד פעם אחת, כשנפרדנו בחיבוק על הרציף של מילפורד. היא הייתה אמורה לרדת דרומה באוטובוס, לכיוון האי סטיוארט, ולי נשארו מעט מדי ימים בניו זילנד מכדי ללוות אותה לשם. לא החלפנו כתובות דואר אלקטרוני, ומעולם לא למדתי מה שם המשפחה שלה כדי שאוכל למצוא אותה שוב. הלא מה הטעם, במרחק הגדול הזה שיש שבינינו בעולם המציאותי של החיים. מג'ון נפרדתי בלחיצת יד, וניסיתי להתחמק כשפרע את שערי, ושוב אמר לי תודה.
בדרך חזרה ממילפורד לטה אנאו החלטתי לעצור לטיול קצר, בתחילתו של טרק רוטבורן, במסלול של שלוש שעות שנקרא פסגת קי. לקחתי איתי על הגב ציוד מינימלי בלבד: קרם הגנה, מים וחטיפי אנרגיה, בנוסף למצלמה הבלתי נמנעת.
הדרך נמשכה בעלייה עוד ועוד. אחרי חצי שעה של עליה רצופה, כשהרגליים שלי התחילו לרעוד, כשהריאות שלי חישבו להתפקע, אמרתי שאמשיך עוד חמש דקות. אם עליתי את המצדה אני יכולה גם כאן.
אחרי עשר דקות נוספות, כשהעליה לא נגמרה, אמרתי שאמשיך עד הסיבוב הבא. בעצם לא, עד זה שאחריו, ולכל היותר עוד אחד אחרון ודי. כשהגעתי מספיק גבוה במעלה ההר ואזלו כל כוחותי, התיישבתי והוצאתי חטיף אנרגיה, ואז השארתי את התיק שלי על השביל, והמשכתי להתקדם הלאה, רק אני והמצלמה שלי, צעד אחר צעד, נשימה אחרי נשימה, בסבלנות ובעקשנות.
ובסוף הפסגה, נוף אלפיני של שרשרת הרים עם פסגות מושלגות, עצים מצומקי רוח ושלג, טחבים צבעוניים עוטרים אותם מכל עבר, ואגם זעיר שמימיו הכחולים משקפים את שרשרת ההרים הסובבת את פסגת קי. פרשתי את הידים, היטיתי את הראש מעלה, עצמתי עיניים אל מול השמש, ונתתי לעונג להדהד בי.
עשיתי את זה. הגעתי עד למעלה. לבד. אם עשיתי את זה - אני יכולה הכל.
נשמה יתרה
חלק גדול מהשבוע האחרון שלי בניו זילנד שהיתי בקאטלינז, באכסניה קטנה ובה דיירים מעט, בסוראט-ביי. הדרום העמוק של ניו זילנד הוא מקום שבו לא מכבדים כרטיסי אשראי מצד אחד, ואין בו מכונות למשיכת מזומנים מצד שני. ידעתי שבעוד זמן לא רב אצטרך לצאת, מהסיבה הטכנית והמעצבנת של מחסור במזומנים, אבל ניסיתי למשוך את הקץ ככל הניתן.
לפני שיצאתי מישראל ניהלתי שיחה עם מישהי, שאמרה לי שאף אחד לא יוצא לניו זילנד כדי להתבודד, את זה אפשר לעשות ברבע מחיר בהודו. וזה נכון, אבל אחרי האקטיביות הבלתי פוסקת של השבועיים וחצי הראשונים, היתה לשקט של הדרום השפעה מרגיעה. היה קר מאד, במרחק לא גדול מאנטארקטיקה. בכל הימים ששהיתי שם הורדתי את המעיל רק כשהייתי במיטה, עמוק מתחת לשמיכה, וקור תמיד גרם לי להרהורים פילוסופיים.
יצאתי בכל בוקר להליכה ארוכה לאורך קו החוף השומם. רציתי להביט בעננים ובהשתקפויות שלהם בתוך הים, בהשתברויות של הגלים, ובאריות הים שרבצו על החוף ללא תנועה כמנסים להתחזות לבולי עץ, במרחק של דקות הליכה ספורות מן האכסניה שלי. החלטתי שבעצם אריות ים ובולי עץ שייכים לאותה המשפחה, שניהם חומים אליפטיים ודוממים, וניסיתי להחליט האם לשייך אותם לממלכת החי או הצומח.
התיישבתי במרחק לא גדול מאריות הים, מקפידה שלא לחסום להם את דרך המילוט אל הים, וחשבתי על כל הדברים שראיתי בניו זילנד, על האנשים שפגשתי, ועל הדברים שלמדתי מהם. חשבתי על הדברים שהיו המענגים ביותר: על השחיה עם הדולפינים בקור המקפיא של האוקינוס בקאיקורה, על חוף גן העדן בטה פוקטיאה, על המים שנזלו מכפות הידים שלי בהפלגה במילפורד, ועל תחושת הנצחון בפסגת ההר בקי, על כמה שהכיף גדול יותר כשצריך להתאמץ להשיג אותו. וכשהפכה המחשבה למורכבת מדי, הוצאתי את המפוחית שלי והתחלתי לנגן אל הרוח והגלים, מקווה שאריות הים חובבי מוזיקה, יותר ממה שמבטיח המראה הקשוח שלהם.
כששרפו לי השפתיים הנחתי את המפוחית לצדי, וחשבתי שוב. חשבתי על יום ההולדת הארבעים שלי, ושכמה אנשים בטח היו אומרים שזו הוצאה ענקית לנסוע לניו זילנד רק כדי להתמודד עם משבר החלפת הקידומת, שהיה הרבה יותר זול למצוא לעצמי מאהבת. חשבתי עליך, על כמה שאני מתגעגעת. שבעצם לאורך החופשה הזו הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להיות לבד ולהתמודד לבד, אבל אני כל כך מעדיפה להיות ביחד, שהלב שלי נמתח עד כאב.
לקראת ערב החלטתי לנסות בפעם האחרונה לתפוש פינגווינים. היה זה כבר הנסיון הרביעי, אחרי שלושה נסיונות כושלים. נסעתי לנאגט פוינט, שבו ראיתי שלטים שהבטיחו פינגווינים. הדרך לשם נראתה קצרה על המפה, והתגלתה כשעה של נסיעה בכביש משובש ביותר. הייתי בטוחה שאיחרתי את המועד, אבל מיהרתי עם המשקפת שלי לעמדת התצפית.
בעמדה היו שני תיירים, שהצביעו בשקט לכיוון החוף, ושם, למרות אי האמון שלי בעקבות כל הנסיונות הכושלים הקודמים, עמד לו פינגווין צהוב. יכולתי לראות פינגווין נוסף מתקרב אל החוף בשחיה ועולה על החוף על בטנו, ואז מתרומם בכבדות על גפיו האחוריות, מתנדנד מצד לצד, עוצר למספר שניות כדי לבדוק את מצב הסכנה, ושוב מתקדם.
הפינגווינים הטילו את הביצים שלהם במעלה הגבעה, ושם המתינו בחוסר סבלנות הגוזלים שלהם. כל פינגווין שהגיע לחוף גרם לשלל ציוצים ממעלה הגבעה, כאילו היו הגוזלים אומרים: אנחנו מתים מרעב, איפה הייתם כל היום. הפינגווינים, למודי סבל, התקדמו לאט ובזהירות, מביטים לצדדים לעתים מזומנות, כדי לא להוביל כלב ים רעב או צייד קטלני היישר אל הגוזלים שלהם.
התמלאתי חיוכים כשראיתי את הפינגווינים הבוגרים עולים במדרגות. לפני כל מדרגה עצרו, בדקו היטב האם המדרגה חיונית, התמקדו כדי לרכז את המאמץ, ואז קפצו בשתי הרגליים בבת אחת כדי לעלות למדרגה הבאה. ושוב נעו בכבדות פינגווינית מצד לצד עד למדרגה הבאה, ושוב קפצו בה.
הסתכלתי בהם במשקפת במשך שעה ארוכה וחשבתי על כמה נכון ומתאים הוא המחזה הזה, וכמה שונה ממה שהייתי מתארת לעצמי מראש. כי לא הייתי מנחשת שפינגווין יבנה את ביתו במעלה גבעה תלולה, ויתפס אליה צעד אחר צעד במשך דקות ארוכות ביבשה העויינת לו. ובכל זאת מוצא לו הטבע דרך, ובתנאי שניתן לו את הזמן שלו והתנאים שלו להבשלה. ועוד הרהרתי עד כמה חווית הצפייה בהם שלמה יותר כאן, במקום בו הם בעלי הבית ואני האורחת, לעומת הצפייה בפינגווינים בגן החיות.
אחר כך הפניתי את המשקפת שלי יותר מערבה, ושם ראיתי את הזוג מהאכסניה שלי, הישראלים הראשונים שדיברתי איתם במשך הטיול. הם ישבו על החוף במרחק כמעט חמש מאות מטר מהפינגווינים, היא בחיקו, שניהם מפנים מבטם אל הים, ונעו בתנועות קצובות. צפיתי בהם במשקפת במשך דקות ארוכות, ביד שלו המחבקת על שדיה, בצוואר שלה שנטה לאחור ונשען על צווארו.
לקח לי הרבה זמן להבין, אולי בגלל שממרחק נראו לבושים לגמרי. אבל כשהבנתי מה הם עושים עברה בי שוב תחושה של נכונות. כאילו במעשה האהבה שלהם, המוגבל בתנאים בגלל הקור המקום והצופים, הם משתווים להתמודדות של הפינגווינים עם היבשה כלבי הים והציידים, כי לכל אחד ישנן מגבלות אחרות, והדרך להגיע אל המקום הנכון שלו היא לא לוותר, ולהגיע לפסגה.
אפילוג – נועם
יום שישי, השעה חמש ושלושים, והציפורים מחוץ לחלון שלנו מתחילות לשיר את ריקוד טרום השחר החורפי שלהן. נועם מפהק, ומאמץ אותי אליו.
"תראי, שחרזדה שלי, מה עשית לנו. סיפרת לי את הסיפור עד הבוקר, אני חושב שאתן לך לחיות עד מחר בערב. עד היום בערב, בעצם." הוא אומר ומחייך. אני פונה אל השידה שליד המיטה, עליה הנחתי שקית קטנה שהבאתי איתי, ושולפת משם שתי שרשראות שתליון אבן מחובר אליהן.
" קניתי לנו את זה. תחשוב על זה כעל מתנת יום נישואין." אני מוציאה מהשקית את השרשרת הראשונה ועונדת אותה לצווארו, ואז עונדת את השניה על צווארי. כשהיד שלי מונחת על החזה שלו, אני לוכדת את התליון בין אצבעותי, וממשיכה "קוראים לזה קרס דייגים, פיש הוק. ובעצם זה מסמל שאני מאד, אבל מאד" אני עוצרת את המשפט במילה שתמיד קשה לומר, מחייכת וממשיכה "מאד מחבבת אותך."
נועם מחייך. "גם את די בסדר." הוא אומר, ומלטף את הלחי שלי, מבעיר אותה במגע שלו, ואז אני לא יכולה יותר, העור שלי חיכה כל כך הרבה זמן לגעת בעור שלו. אני דוחפת אותו בעדינות לאחור אל המיטה, ושוכבת עליו לכל אורכי, ובכל מקום שהעור שלי נוגע בשלו הוא מתמלא באושר ובאהבה. הגוף שלי בוער וחי, ואני משתוקקת לעטוף אותו מכל הכיוונים, ואז אני מפשקת את הרגליים מעל המותניים שלו, והזין שלו מחליק אל תוך הנרתיק המייחל שלי ועוצר לי את הנשימה, כי זה כל כך נכון וכל כך מתאים, ויש רק מפתח אחד למנעול הסודי הזה שהוא אני.
אנחנו נעים בתנועות גליות אחד לעומת השניה, הבטן שלי מתחככת בשלו, והידיים שלי אוחזות בפרקי הידיים שלו בזמן שהעיניים שלנו לכודות אלו באלו. גלים של עונג טהור עוברים בי, מתפשטים מנקודות המגע בינינו אל שאר הגוף, והלב שלי פועם, ואני יודעת שעוד מעט אבכה מרוב אושר.
ואז מסתבכים ביניהם התליונים, ושוברים את הקסם, ואני אומרת לו שאין טעם שינסה לדוג אותי עם הקרס שלו, כי אני נתונה ברשתו זה מכבר. שנינו עוצרים את התנועה, משחררים את התליונים, ומתחבקים כדי להיות הכי קרובים שאפשר.
אני שמה לב שהירך הדפוקה שלי שוב הגיעה לסף כאב בלתי נסבל, ומיישרת אותה תוך שאני נשכבת כשבטני על בטנו. כל המשקל שלי לוחץ עליו, ועצם הפוביס שלי נלחצת אליו וגורמת לי לעונג נפלא. נועם נע בתנודות קטנות מתחתי, ומתלונן שבטח לא אכלתי שלושה שבועות כי הצלעות שלי דוקרות לו את הבטן. אני לא עונה, ורק מתמקדת בתחושה, אבל קשה לנוע בתנוחה הזו, ובצער רב אני מתנתקת ממנו.
נועם חושב רגע, ואז כורע על ברכיו, ומזמין אותי להסתובב כשגבי אליו ולהתיישב בחיקו. ואז, כשהוא מחבק את השדיים שלי בידיו, כשהבטן שלו מבעירה את הגב שלי בתשוקה, כשהגוף שלי נע על שלו וקובר אותו עמוק יותר בתוכי ומתכווץ סביבו בחוזקה, כשהנשמה שלו לוכדת את שלי ושתיהן נותנות זו לזו להמריא, אני יודעת שנועם הוא המקום הנכון היחיד שלי.
אנחנו נופלים הצידה ונרדמים ככה, כפיות כמו שהיינו, עד הבוקר, כשהילדים שזכו לחופש מבית הספר לכבוד חזרתה של אמא מחוץ לארץ, יצטרפו אלינו למיטה.
והתמונות כאן
