המכון של רוזה מרציפן

חלק א - מה שמקס הקטן אמר, המכון של רוזה, ונשים גדולות מהחיים

ארבע נשים הגיעו באותו יום רביעי הרה גורל אחרי הצהרים לשרות היעוץ וההכוונה התעסוקתית של הדסה בחיפה. ארבע נשים, וכולן קיבלו הכוונה דומה ממקס, יועץ התעסוקה: "מומלץ לך לעסוק במשהו שאת טובה בו. את טובה בסקס. תסיקי את המסקנות לבד."

חיותה נכנסה לעסקי הכנת חתן וכלה לליל הכלולות שלהם, והסיפורים שהייתה מספרת לבנות בפגישה השבועית, על השטויות ששמעה מחתנים לעתיד, היו מעלים דמעות של צחוק על כל לחי. אהובה טיפלה בזוגות במשבר, אחרי שבע שנות נישואין פלוס מינוס, טיפול של סקס במשולש. אנשים ששכחו איך לאהוב את בני ובנות זוגן, והיו צריכים את הדחיפה הזו, את הליטוף והחיבוק שיאלץ אותם להתקרב יחד במצב אינטימי. מגי עזרה לנשים בהריון ואחרי לידה ללמוד לאהוב מחדש את הגוף שלהן, ולחוש יותר טוב איתו, בכך שהדגימה להן אהבה על הגוף שלהן. נשים מכל רחבי הצפון היו מגיעות אליה כדי להשתחרר מן הפחד החרדות והתכווצויות לקראת הסקס הראשון שאחרי לידה.

אבל אני לא באתי לדבר עליהן, אלא על מירב, ומה שקרה לה בעקבות אותו יעוץ תעסוקתי.

מירב היא אשה גדולה. מאד גדולה. מסיבית. בגובה של כמעט מטר ושמונים, עם שרירי ידים של מעסה, שדים גדולים, בטן רחבה, ירכים כבדים, ושיער בלונדיני ארוך שמגיע עד לישבן העגול. אין דרך אחרת לתאר אותה, מירב היא אשה גדולה. מטילת אימה אפילו, כשאת מתקרבת ממש עד אליה.

באותו יום רביעי אחרי הצהרים, כשיצאו מן השיחה עם מקס בזו אחר זו, נפגשו בבית הקפה וישבו במשך שעתיים לדון איך תוכלנה לממש את ההכוונה של מקס. בתחילה התייחסו לכל עניין ההכוונה בביטול, כבדיחה לא מוצלחת, אבל אחר כך הציעה מירב לנסות לזרוק רעיונות, ואולי יצא מהם משהו חיובי. העניין הצליח מעל המשוער, ותוך פחות משעה כבר היו לחיותה לאהובה ולמגי רעיונות איך תוכלנה להפוך את התחביב שלן לכדי מקצוע שניתן בו להביא פרנסה הביתה.

מירב המשיכה להשעין את המרפקים על שולחן בית הקפה, ולבהות. כששאלו אותה השלוש על מה היא חושבת, ענתה שהיא חושבת על מקס. שלושתן פרצו בצחוק פרוע. מקס היה גבר זעיר, צנום, ממושקף, מחוייט ומגולח למשעי, ציפורני ידיו גזוזות בקפידה. כל כך הפוך ממירב, כל כך לא מתאים. לחשוב עליו ועל מירב יחד היה כמו לדמיין את טום ואת ג'רי כנאהבים.

מירב הסמיקה, והסבירה שאהבה את המבטא הגרמני שלו, את חיתוך האותיות, את הצדיק המובלטת ועברית בית המרקחת שלו. כשהסבירה, גלשה לחיקוי המבטא שלו, ושלוש הנשים מולה נאלמו דום. אהובה הייתה זו שאמרה ראשונה את שחשבו כולן: "את נשמעת כמו סרט כחול של יום שישי בלילה בכבלים. אני לא עומדת בזה." משם הדרך הייתה קצרה למציאת כיוון התעסוקה של מירב, כולן זרקו הרעיונות וצעות לשיפורים, וכך באותו בית קפה חיפאי נולד המכון של רוזה מרציפן.

אני הגעתי אל המכון של רוזה מרציפן כמעט במקרה. או שאולי לא במקרה. במשך שנים לא מעטות רציתי לבדוק את גבולות המיניות שלי. ידעתי שאני נמשכת לנשים, מתאהבת בהן אפילו, אבל מעולם לא העזתי לקחת את זה צעד אחד יותר רחוק. אל התחום הפיזי. היה מחסום שמנע ממני לנסות אפילו, חשש לטעות בבחירה, חשש מגולמניות, חרדה מחוסר הידע, חרדה ששיתקה אותי לחלוטין.

ואז, שתי נשים שישבו בספסל שמאחורי, באוטובוס מאסף מתל אביב לחיפה, הביאו לנקודת מפנה בחיי. ישבתי וקראתי, והתקשיתי להתרכז בספר שלי. תחילה בגלל קולות מצמוצי הנשיקות בספסל מאחורי, עוד יותר אחרי שהבנתי ששתיהן נשים, וכששמעתי צליל של רוכסן נפתח ונשימה קטועה מלווה ביבבה חרישית הוסחה דעתי לחלוטין. הוצאתי מהארנק שלי מראה קטנה, וניסיתי להציץ במתרחש מאחורי, ללא הצלחה.

יכולתי לשמוע את הקולות של יד מחליקה, אבל לאן בדיוק, ושל בכי מעורב בצחוק ויפחות קטנות. נשכתי את כף היד שלי מתסכול, כל כך רציתי לראות, וכל כך רציתי להצטרף.

פיספסתי את התחנה שלי, בחוסר תשומת לב. נאלצתי לנסוע עד לתחנה המרכזית, ושם נותרתי אחרונה, נותנת לזוג הנשים שישבו מאחורי לרדת מן האוטובוס, בושה במציצנות שלי מחד, ומגורה לחלוטין מאידך. כשהתרוקן האוטובוס ירדתי גם אני, ושם ניתקה אחת מהן מחברתה, ניגשה אלי בצעדים החלטיים, ונשקה לי על הלחי. השדיים שלה פגשו בשלי, כבדים ומעלי ניחוח בושם לימוני. כשניתקה עצמה ממני, שלפה מן המרווח ביניהם פתק, כרטיס ביקור, ותחבה אותו אל המרווח שבין בין שדי.

אחר כך קרצה אלי: "בהצלחה מותק." ושלחה לי נשיקה באויר, ואז הצטרפה בריצה אל חברתה. הספקתי לראות את שתי הנשים נכנסות שלובות זרוע לתוך מה שנראה כמו מכון עיסוי, אם נשתמש במלים הכי נקיות שאפשר למצוא.

במשך אותו הערב, הוצאתי את הכרטיס שוב ושוב, וניסיתי להבין מה המשמעות שלו, מהו המכון של רוזה מרציפן, ולמה ניתן לי הכרטיס. לאחר מספר ימים שבער בכיסי, החלטתי לחייג את מספר הטלפון שהיה רשום עליו. מן הצד השני ענה לי קול נשי בוטח.

"שלום. אפשר לדבר עם רוזה בבקשה?" שאלתי.
"אין לנו רוזה כאן. ואנחנו גם לא מוכרים מרציפן. אבל אנחנו כאן כי מקס אוהב אותנו. אם את רוצה, אני מזמינה אותך לבחון את המקום ביום חמישי בשבוע הבא, בשעה שמונה."
האשה שדיברה איתי מסרה כתובת בטבעון, וסירבה למסור כל פרט נוסף. "תבואי ותראי." חזרה ואמרה לי. ואני, שהתחלתי להסתקרן מעט, החלטתי להגיע לשם.

הכתובת שניתנה לי הובילה אותי לפאתים דרומיים של טבעון, לא רחוק מחוות החיות. עברתי שער מתכתי גדול, צבוע ירוק, שמאחוריו בית גדול, בעל שתי קומות.
השומר בכניסה הפנה אותי לאולם המרכזי בקומה הראשונה, שבו הצטופפו כעשרים נשים על שטח קטן בסמוך לדלת הכניסה. לא הכרתי אף אחת מהן, ולכן בחרתי להתרחק מהן מעט, והתיישבתי על אחד המזרונים שהיו מפוזרים באולם.

דקות מעטות לאחר מכן הגיעה אל האולם האשה הכי גדולה שראיתי מימי: בגובה ברוחב ובנוכחות. מהרגע שמירב נכנסה אל האולם, הפסקתי להיות מודעת לנוכחותן של הנשים האחרות. כאילו הייתה שם אך ורק בשבילי. לעיני בלבד.

מירב דיברה ללא הפסק, במבטא גרמני חזק, הסבירה את התיאוריה שלה לגבי נשים ונשיות, ומה יביא לנו מזור. היא טענה שכל הצרות שלנו נובעות מכך שאנו מדחיקות, סופגות, מקבלות. אבל אני שמעתי אותה רק במעורפל, משום שבתוך כך שדיברה, ידיה נעו על פני בגדיה, פורמות קישורים כפתורים ותפסנים, ותוך מספר דקות קצר עמדה לפני, לפני כולנו, אבל מאד באופן אישי עמדה לפני, אשה עירומה גדולה מהחיים.

היה לה למירב, שיער ארוך ובהיר, שעטף את הגוף הלבן כמו וילון שקוף למחצה. השדיים הגדולים שבקצותיהם מטבעות חומים הטלטלו מצד לצד כשהסבירה מה היא עומדת לעשות. ואני לא יכולתי להקשיב, כי העיניים שלי היו נעוצות בבטן הרכה, בירכיים הלבנות המוצקות, ובמשולש השיער הבהיר שביניהם.

ואז, בבת אחת, לא יכולתי שלא להקשיב, כי מירב התחילה לגמור. בקול, בעוצמה, מתנשפת מסמיקה. הקולות שהשמיעה מילאו את כל החדר, ואני הרגשתי איך הדם בגוף שלי זורם מהר יותר וחם יותר, מתוך הזדהות איתה, את הנשימות שלי מתמהרות, ואת הגוף מתלחלח. איך זה קרה? מה היה שם שפיספסתי?

"זה יעיל לפעמים." אמרה מירב, כשהשתררה שוב דממה בחדר. "כל אחת צריכה לדעת איך לזייף אורגזמה בצורה משכנעת, לפעמים זה הדבר היחיד שמציל אותך מערב משעמם במיוחד."

לזייף? זה מה שהיא עשתה עכשיו? חשבתי, כולי המומה. אם ככה היא נשמעת שהיא מזייפת, אז איך היא נשמעת כשהיא אמיתית?

"ולפעמים מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה." המשיכה מירב, וניגשה אלי, וליטפה את שיער ראשי ואת לחיי, והיד שלה רכה וחמה, והגוף שלה מוצק ואיתן וגדול למולי. "כי ההתרגשות מזינה את עצמה, והיזון חוזר כזה משפיע לטובה על הפרטנר שלך, ובחזרה ממנו אליך." הנשימה שלי נעתקה. ואז, כשהסתובבה ממני והלאה נעשיתי מודעת לנוכחותן של הנשים האחרות באולם, והסמקתי כולי. אילו הייתה לוקחת את ידי בידה באותו הרגע, הייתי הולכת אחריה ללא היסוס, באש ובמים, בעירום ועד הסוף. אבל זה היה הרגע שבו בחרה להתרחק ממני, ולחזור אל קדמת האולם, להמשיך את ההרצאה, אם ניתן לקרוא לזה כך.

"כך שמותר לזייף לפעמים. אבל אם את מזייפת לעתים קרובות מדי, את עלולה לשכוח את הדבר האמיתי. והאמת היא מה שבאמת עושה לך טוב. כך שאשה צריכה גם לדעת את הסימנים של האורגזמה האמיתית." המשיכה מירב, ואז סימנה בידה, ושתי נשים לבושות חלוקים לבנים הביאו אליה מתקן בעל ארבע רגליים, דמוי חמור קפיצה המשמש להתעמלות.

"מאד חשוב שתתאמני יום יום, תתרגלי את הנושא, כדי לשמור על כל המערכות פעילות ותקינות, כדי שתזכרי מה גורם לך עונג." הוסיפה, ואז טיפסה והתיישבה על המתקן, ידיה מונחות על חלקו העליון, ורגליה פשוקות משני צידיו. מירב החלה להתנדנד על המתקן, מניעה את גופה קדימה ואחורה, תוך שהיא מדברת.

הקול שלה הלך ונהיה צרוד יותר, כאילו התקשתה להתרכז בשתי המשימות בבת אחת. "כל אחת צריכה לגלות מה עושה לה טוב. בשבילי באופן אישי, כמה שיותר גדול זה יותר טוב."

שמתי לב שנעמדתי במקומי, היה לי חשוב לראות את כל הפרטים. הסתובבתי לרגע לאחור, כדי לוודא שאני לא מסתירה לאיש מן הנוכחות, ומיד השבתי את עיני אל מירב. שרירי הירכיים שלה השתרגו בכל כמה שניות, מרימים אותה מן המתקן, וחושפים את קצהו של מוט גלילי שחור שהיה מחובר אל חמור הקפיצה. לא יכולתי להאמין למה שאני רואה. הרוחב של המוט הזה היה כמעט חמישה סנטימטר. אם היו לו פרופורציות דומות באורך, וכל האורך נתון בתוך גופה של מירב. אלוהים, אילו אני הייתי מנסה להכיל דבר כזה הייתי נקרעת לשניים.

ומירב, מירב לא רק שעמדה בזה, היה נראה שהיא נהנית. הפנים שלה עטו הבעה מיוסרת ומתעלה חליפות. התנועות שלה על גבי המתקן שהיו בתחילה ארוכות ונשלפות, השתנו לתנועות מעגליות יותר, ואז החלה בסדרה של תנועות קצרות מאד על גבי המוט, מאד קצרות ומאד מאד מהירות, העיניים שלי התקשו לעקוב, והמוח שלי התקשה לקלוט.

בסוף היא זרקה את הראש שלה לאחור, וחדלה מתנועה לחלוטין. באולם שררה דממה מוחלטת, שבה ניתן היה לשמוע את קולות היבבה הדקים מכיוון מירב. ואז הסתובבה אלינו שוב, פקחה את העיניים, ועטתה חיוך רחב.

"הערב נתרגל את מה שלמדנו עד כה. תתחלקו לזוגות ותתחילו לעבוד. קודם על הזיוף, אחר כך האמיתי."

הייתי בהלם, בשוק. אי לי דרך אחרת להסביר את זה שלא נעתי מספיק מהר, שלא תפסתי באופן מיידי את זרועה של מישהי מהנוכחות להזמין אותה, וכך נשארתי לבד, לאחר ששאר הנשים מצאו להן שותפה לתירגול.

"זה בסדר." חייכה אלי מירב. "את תהיי איתי, מיין שיין מיידלה. תתפשטי אפרוח."

בלעתי רוק. אני אהיה איתה? ואיך זה אמור לעשות את העניינים יותר בסדר?

חלק ב - מה שמצופה מנשים קטנות, הרמוניה כגורם משיכה מיני, ולמה כל מקס צריך שפם

קצת יותר חמש דקות עברו עד שמירב הצליחה לשכנע אותי להתפשט. בהתחלה סתם עמדתי נדהמת, בהלם מן הדרישה. אחר כך התחלתי למחות, להסביר שאני לא כזאת. ואחר כך, כשראיתי שנשארתי האשה היחידה באולם שיש עליה בד כלשהו, מיהרתי והסרתי את הבגדים.
אני שונאת להתפשט מול קהל. אפילו במלתחה בבריכה, אני מחכה עד שכל הנשים יצאו החוצה, ורק אז מתפשטת.
מצד שני אני עוד יותר שונאת למשוך תשומת לב, ולהיות יוצאת הדופן. לפעמים יותר קל לי פשוט לעשות את מה שמצופה ממני, ולזרום. היה די ברור מה מצפים ממני באותו הרגע.

אחרי שנשארתי עירומה, לא ידעתי לאן להסתכל. התקרה והרצפה נראו מקומות בטוחים יחסית, מימיני ומשמאלי היו גופים עירומים של נשים. ולפני, במרחק קצר מאד, עמדה מירב.

"אולי תורידי את הידיים, ותתני לראות אותך?" שאלה מירב.
הזזתי הצידה, לאט, את היד המכסה את השדיים. קטנים מדי, וכל אחד מהם מצביע על כיוון אחר. ואחר כך גם את היד המכסה על המבושים. עכברית, קטנטנה, שעירה מדי מצד אחד, ולא מספיק נשית מצד שני, מי ירצה אותי ככה.
השתררה דממה, שהלכה והתארכה. הרגשתי דמעות מיתדפקות מאיימות על העיניים מבפנים.
"וגם את הראש חמודה, כדי שאני אוכל לראות אותך?"
הרמתי את הראש, משתדלת לא לראות את מערומיה המסיביים שניצבו מולי, ולהסתכל רק בעיניים שלה.
אבל העיניים של מירב עברו באופן הפגנתי מכפות הרגליים שלי, מעלה ומעלה ומעלה עד שהגיעו להביט בעיניים שלי.
"אני רואה אשה צעירה. קטנה, רזה, עם פרופורציות מדהימות, אצבעות דקות ועדינות, תחת מעוצב ובטן שיש רק לקנא בה, שדיים מקסימים שמתחננים למגע, ועיניים ירוקות מהממות."

הדמעות הפסיקו לאיים, והתחילו לקיים, זורמות בחופשיות על הלחיים.
מירב שלחה יד אל הלחי שלי, ומחתה אותן.
"בואי, יש לך משימה לעשות. אחרכך נדבר יותר לעומק, במקום פחות פומבי. עכשיו, בואי נשמע אותך מזייפת." אמרה לי.
ניסיתי להתרכז במשימה שלפני, זה באמת עוזר להתגבר על חולשות, אבל לא ידעתי מה היא רוצה שאני אעשה.
"את נשואה?" שאלה אותי.
כן, שלוש שנים.
"אז תדמייני שאני בן זוגך. ואני מאד מתעקש להזדיין עכשיו, ואין לך כוח להגיד לא, ומצד שני את נורא רוצה לגמור עניין וללכת לישון, כי יש לך פגישה חשובה בעבודה מחר. תזייפי."
זה לא שלא זייפתי אף פעם. ידעתי על מה היא מדברת. אבל לא היה לי מושג איך להתחיל. אולי בנשימות?

התחלתי לנשום. עצמתי את העיניים ושיויתי לנגדי את דמותו של ערן שלי, חשבתי על הסיטואציה שתיארה, והתחלתי לנשום יותר מהר, תוך פליטה של קולות.

"יופי, זו התחלה טובה, אבל תעשי את בצורה משכנעת. אני רוצה שגם זוג הנשים הכי רחוק, בקצה השני של האולם ישמעו אותך. תנשמי את האויר אל הבטן התחתונה, דרך הסרעפת, ותוציאי צליל נקי ברור וחזק." מירב דיברה, הניחה יד על הבטן התחתונה שלה, מתחת לטבור, ונשפה החוצה צליל חזק.
ואז הניחה את היד שלה על הבטן התחתונה שלי.

השמעתי צליל קטן ומשתנק, לא רצוני. היד שלה הייתה חמה מאד כנגד הבטן שלי, ולא הצלחתי להזכר מה אני אמורה לעשות.

"יותר חזק מותק. שלחי את הקול שלך רחוק, הוא השגריר שלך, והמפתח לזה שתוכלי להגיע למיטה הלילה. תכניסי לזה את הנשמה שלך, תתייחסי אל זה כאל הופעה, הבחור שלך הוא הקהל, ואת נותנת שואו." היד שלה לחצה על הבטן שלי מעט יותר חזק, ואני פלטתי אנחה.

ואז התעשתתי, והתחלתי לעשות את מה שביקשה. שלחתי צלילים יותר ויותר גבוהים, מלווים בנשימות ויבבות שעלו גם הן בטונים, והתקצרו במשך הצליל, עד לצליל האחרון הארוך, שנמשך כל עוד נשאר בי אוויר. העיניים שלי היו נתונות בעיניים שלה. שרתי לה את השיר של ההתפרקות.

העיניים של מירב, שבהתחלה חייכו אלי, הפסיקו לחייך. כאילו נהייתה ממוקדת לגמרי בי, בה, בשתינו. חיכיתי לתגובה, לפידבק. ומשלא בא, התחלתי לרעוד. תחושת הכשלון הייתה נוראית.

"לא, לא, יקירה. זה לא משהו שאת עשית. את היית מדהימה, נפלאה. את מזייפת כמו מקצוענית, כמו אחת שעושה את זה שלוש פעמים בשבוע. זו אני. זה פשוט. את פשוט. את מזייפת טרצה קטנה אחת מעלי. במדוייק. זה. אני לא יודעת איך להסביר את זה. זו חוויה שנוגעת בי עמוק. כל אחת מחפשת תמיד את מי שיוכל לעשות איתה הרמוניה במיטה, ופתאום. הנה, זה מגיע, במקום הכי מפתיע. אקורד מינורי."

המבטא שלה נעלם לחלוטין כשאמרה את המשפט הזה, היא ניענעה בראשה כאילו אינה מאמינה למראה עיניה ולמשמע אוזניה, ולרגע היה נדמה לי שהיא הולכת לבכות. מירב מילמלה משהו על יהלום בלתי מלוטש, צעדה צעד אחד לכיוון שלי, ואחזה אותי בחיבוק דוב, ידיה מקיפות את הגו שלי ולוחצות אותי אליה. היא הייתה גבוהה ממני ביותר משלושים סנטימטר, ושקלה לפחות שלושים קילו יותר ממני. הייתי אמורה לפחד. אני תמיד מפחדת מאנשים גדולים, עם כפות ידיים גדולות. אבל משום מה לא פחדתי. הראש שלי פשוט התמקם בין השדיים הרכים שלה, והפסיק לחשוב.

אחרי זמן, קשה לי לומר כמה, היא ניתקה אותי ממנה בעדינות. "בואי נמשיך." אמרה, ואז ניערה את הראש, ושפעת שיער ארוכה ובהירה נעה איתה. "בואי נמשיך עם המשימה השניה." הפעם חזרה על המשפט באותו מבטא בולט ששמעתי ממנה בהתחלה. ניסיתי להבין את נושא המבטא, והתחלתי לשאול אותה "למה?", אבל היא הניחה אצבע על השפתיים. "שה, מותק. לא לשאול עכשיו. כל אחת צריכה שיהיו לה שכבות של עומק, שתוכל להתפשט עוד, גם כשהיא כבר עירומה לגמרי."

חשבתי קצת, וקיבלתי את מה שהיא אמרה. היה בזה משהו שהרגיש מאד נכון.

"אז מה עכשיו?" שאלתי. "אני. את. אנחנו צריכות לעשות. מה בדיוק?" הרגשתי את הפנים שלי מאדימות. לא ידעתי מה להגיד, וגם לא מה לעשות. מצד אחד האשה הגדולה הזו יצרה אצלי תגובה גופנית מפתיעה. מצד שני, ממש לא ידעתי מאיפה להתחיל לעשות, ומה בעצם אני צריכה לעשות לה, איתה.

"זה לא אנחנו שצריכות. זה צריך להיות סולו שלך. אני כאן רק כמשקיפה, בלי לגעת." אמרה מירב, ואז הרימה את קולה ופנתה לשאר הנשים באולם. "אני מזכירה לכולן שזאת סדנת זיוף ואוננות, ולא סדנת מגע. כל אחת עובדת לבד, לצד הפרטנרית שלה."

בזוית העין יכולתי לראות לא מעט נשים שתפשו מרחק מרעותן. לפחות אני לא הייתי היחידה שלא הבינה מה המשמעות של הסדנה. סדנת אוננות? אוי ואבוי. אילו הייתי יודעת מראש, לא הייתי מגיעה. איזה פדיחות.
"עכשיו אני רוצה לקבל את. איך קוראים לך, אשה קטנה?" שאלה אותי.
"אני ורד." אמרתי, והתחלתי לחפש במבט את ערימת הבגדים שלי, כדי להתארגן לצאת.
"אני רוצה לקבל עכשיו מאה אחוז של ורד טהורה. לא הבאת כרית בהתאם להנחיות המוקדמות שלנו, נכון? אבל את יכולה להשתמש בי בתור הכרית שלך." אמרה מירב, ונשכבה על רצפת האולם על הצד, היד מקופלת במרפק, וראשה נשען על כף היד.

הסתכלתי עליה, ולא ידעתי מה לעשות. להתלבש וללכת משם, לשתף פעולה איתה ולעשות דברים שיגרמו לי להרגיש מגוחכת? התחלתי להתנצל בפניה, ולסגת, אבל הרגלים שלי כשלו. מצאתי את עצמי שרועה על גופה העירום של מירב.

"הכל בסדר חמודה?" שאלה ועיפעפה בעיניה. רציתי להגיד לה משהו חריף ועוקצני שיכלול הערות לגבי העובדה שהכשילה אותי, אבל משהו עצר אותי. אולי הבטן הרכה שלה. אולי השדיים שנמעכו תחתי. אולי הידיים החזקות שאחזו בי. במקום לכעוס עליה אמרתי את האמת: "אני לא יכולה ככה. אני מצטערת. מול כל הנשים באולם. מולך. זה פשוט לא ילך. גם אם אני אנסה לאונן, זה לא יגרום לי הנאה. זה שוב יהיה זיוף אחד גדול, כמו קודם."

הגבות של מירב נעו, וגם השפתיים שלה, אבל שום קול לא יצא. כשדיברה אחר כך, לא היה שמץ של מבטא.
"תנסי." היא אמרה. "אולי מתוך שלא לשמה, יבוא לשמה."

ואז התיישבה, והניחה את הגוף העירום שלי על זה שלה, כך שהגב שלי נשען על הבטן שלה, והירכיים שלי נגעו בחלק הפנימי של הירכיים שלה. זה הרגיש כמו לשקוע בכורסה רכה ונעימה. כורסה של עור חמים, בריח מוסק קל. כורסה שתמכה את העורף שלי, ולחשה לאזני דברי נונסנס וליקוקים. כורסה שהחזיקה את הירכיים שלי והניעה אותן בניעות קלות פנימה והחוצה.

"חשבתי שזאת סדנה לאוננות." ניסיתי להגיד, הרעש שבין האוזניים שלי מתגבר, ומתקרב לעוצמה שבו הוא מחריש את כל הטיעונים ההגיוניים "שאסור לגעת."
"אה, אבל זאת הסדנה שלי. ואני קובעת את החוקים. ואני אשה, מותר לי לשנות את הכללים כל הזמן." ענתה מירב, והקול שלה היה עמוק, והרטיט את הגב שלי. ואז חשבתי על זה שהיא באמת אשה, והנה יש לי הזדמנות, וזה לא יכאב ולא יאיים, אני יכולה להריח אותה ואני יכולה לשמוע אותה, וזה רק. זו רק אוננות, שום דבר מסוכן לא יקרה כאן. שום דבר חריג.

שלחתי את אצבעות יד ימין שלי, והפרדתי את הקפלים שבין השפתיים, מחדירה אצבע לתוך הרטיבות שלי, ומושחת אותה על השפתיים באיטיות. מירב הבחינה בתנועה של היד, וכשדיברה מאחורי העורף שלי והרטיטה את השערות הקטנות שעליו, יכולתי לשמוע את החיוך בקולה: "כן, עיניים. יופי. עכשיו אני רוצה לשמוע אותך. תני לי אותך מהבטן, מהנשמה, אני רוצה לשמוע את הצלילים שלך אמיתיים וקורעים. תפתחי את הפה ותני למיתרי הקול שלך חופש, אל תעצרי. תזכרי, מתוך שלא לשמה."

ניסיתי להשמיע צליל, אבל זה לא עבד. האצבעות שלי נגעו ועיסו, המיצים שלי זרמו, אבל היה חסר לי משהו. הסתובבתי בחוסר נוחות בתוך העירסול שלה, ניסיתי לשנות תנוחה, להחליף יד. ללא הועיל.
עצרתי, והפניתי את כל הגוף אל מירב. השדיים שלי התחככו בשלה, הבטן שלי נגעה בשלה, והייתה בזה הסחת דעת רצינית.

"אני רוצה." התחלתי, והקול שלי נשבר, כמו קול של נער מתבגר. מירב ליטפה את הפנים שלי, שהיו קרובות מאד לשלה, ולחשה שרק אבקש, כי הכל אפשרי. אבל לא יכולתי לבקש, לא במלים, הקול שלי נתקע בגרון. אז החלקתי למטה, עד שהפה שלי הגיע אל הפטמה שלה, ושם עצרתי. הרמתי את העיניים אל מירב בשאלה. הייתה במבט שלה הסכמה מוחלטת, וקבלה אינסופית.

נגעתי בשד שלה בידי השמאלית. ליטפתי אותו מעט, ואז אחזתי בו, וקירבתי אל הפטמה את הפה. הפטמה הגדולה התחילה להתכווץ בתוך הפה שלי, והייתה לה תחושה שונה לגמרי מהתחושה של הפטמה של ערן. גדולה יותר, מחוספסת יותר. היד שלי התכווצה על השד שלה בתנועות מונוטוניות, כמו של גור חתולים שיונק, או של תינוק. הפה שלי מצץ חזק, כאילו מנסה לשאוב חלב מהפטמה, והעיניים שלי כיבו את עצמן, כדי לתת לתחושות להתפזר בגוף. מירב חיבקה את הגב שלי, ונענעה אותי בתנועה של ערסול, והתחילה לשיר לי.

"רוזה מרציפן אוהבת את מקס. יש לו ידיים הכי הכי, יש לו רגליים הכי הכי קטנות בעולם." הקול של מירב ניגן חרישית, ואני הרגשתי עטופה, הרגשתי בטוחה בחיקה, והיד הימנית שלי נשלחה אל בין הרגליים, לגעת ולשפשף, להחדיר אצבע אחת דקה אל תוך מעמקי הכוס שלי, לגעת בנקודה הזו המתסכלת של הכמעט, שדורשת סבלנות ואחר כך מחזירה לי כל כך הרבה טוב.

אבל השיר הזה נגמר, וגם השיר הבא ששרה לי מירב נגמר, ולמרות כל הנסיונות שלי, ולמרות כל המגע, הייתי קרובה. כל כך קרובה, אבל לא הייתי שם. היה חסר משהו, עוד משהו קטן. הרמתי עיניים אל מירב, ופלטתי צליל, אנחה. מירב חייכה.

"אני יודעת מה את צריכה." היא אמרה. "את צריכה את מקס." ואז המשיכה לאחוז אותי בחיקה, והלבישה על היד שלה בובת אצבע, עשויה לבד צבעוני. הייתה לבובה חולצת כותונת ירוקה, עם עניבה אדומה, ובחלק התחתון של האצבע, שקרוב לכף היד, בד דמוי ג'ינס. בקצה האצבע היה מצוייר על הלבד פרצוף – שתי עיניים וחיוך, ומברשות שיער ארוכות היו מורכבות לו כשפם.

"את יודעת למה כל מקס צריך שפם, נכון?" שאלה אותי מירב, ואז קירבה את היד שלה אל היד הימנית שלי. שיערות השפם של מקס דיגדגו את האצבעות שלי, והן זזו ופינו לו מקום. ואז נגע השפם של מקס בשפתיים התחתונות שלי. מלטף, מדגדג, מגרה. פישקתי את השפתיים, וחשפתי את הדגדגן לאוויר העולם, ומקס התנפל עליו בלהט, נוגע בו, מעביר עליו את השפם, משתפשף עליו בגוף הלבד שלו. הדבקתי את השפתיים שלי לפטמה של מירב שוב, עצמתי את העיניים, ונתתי למקס לשחק בי.

מירב הניעה את מקס, ולאט לאט גרמה לו להתחיל לחדור אלי, בתחילה רק קצה השפם, ואז לכל אורך האצבע. הייתי מגורה בצורה נוראית. המגע המתמשך בדגדגן שלי, האצבע הגדולה והרחבה של מירב, והמחשבה על בובת אצבע קטנה שמפלסת את דרכה אל תוך המחשכים הרטובים שלי גרמו לי לנתק את הפה מהפטמה, ולהתחיל ליבב.

יכולתי להרגיש את המתח עולה לאורך הרגליים ומתמקד בירכיים, את הירכיים רועדות מתוחות מהמאמץ והמיקוד, ואז חשבתי כמה מגוחכת אני, ואיך אני מתרגשת מבובת אצבע קטנה, ומה הייתי עושה אילו במקום בובת אצבע קטנה הייתה שם בובה פרווה גדולה וורודה של ארנב עם אוזניים ארוכות ושפם ארוך שהייתה נכנסת לי לכוס. המחשבה הזו עוררה בי חצי צחוק והרבה מאד תאווה, והרגשתי את הגוף שלי נמתח לאחור ואת העונג רץ מהבטן התחתונה לראש בצלצולים מחרישי אוזניים, שהיו מוכרחים לצאת בצעקה גדולה.

"נו, אמרתי לך שאת יכולה." מירב חייכה אלי, ואז קמה ממקומה. הסתכלתי סביב, וראיתי שכל הנשים שסיימו את התרגיל מזמן עמדו סביבנו, עדיין עירומות. לקול מחיאות הכפיים שלהן קדה מירב קידה קלה. הסמקתי, יכולתי להרגיש את האדום מכסה אותי בפנים ולראות את השדיים שלי נצבעים באדום.

"זהו. סיימנו להערב. עבדתן מאד יפה, ואני מרוצה מכן. אתן יכולות להתלבש. השבוע הבא יוקדש לתרגילי אסרטיביות, כולכן כמובן מוזמנות." המשיכה מירב.

אני שמעתי, ומשכתי בכתפי. היה לי מספיק בפעם הזו, אפילו הרבה יותר מדי, ולא חשבתי שאני אאזור אי פעם אומץ להגיע שוב לטבעון. לא במילניום הזה לפחות. התחלתי להתלבש, לאט, ואז ניגשה אלי מירב ובקול מאד שקט אמרה: "לא את. אל תתלבשי, כי הערב שלך עוד לא נגמר."

חלק ג - על הגשה נכונה, איך מכינים מרציפן, ומדוע צילום היא משימה קשה לעתים

מירב נפרדה לשלום בנשיקות ובחיבוקים ממשתתפות הסדנה, ואני מיהרתי והתלבשתי, לפני שיקרו עוד דברים מוזרים ובלתי צפויים. כשנשארנו שתינו אחרונות באולם, פנתה אלי.

"חבל שהתלבשת." אמרה מירב, ופניה הביעו אכזבה קלה. "רציתי להגיד לך שגם אם לך לא נוח איתו, אני באופן אישי מאד אוהבת את איך שהגוף שלך נראה. אבל כשאת בבגדים יותר קשה לי להעביר לך את המסר." ואז משכה בכתפיה, החזיקה את סנטרה, וגירדה מעט את הקרקפת. כשחזרה לדבר, היה מעט היסוס בקולה. "רציתי לבקש ממך משהו. אני עורכת מסיבה קטנה, ביום חמישי בעוד שבועיים. תהיינה בה רק כמה חברות קרובות. מאד קרובות. הכיבוד בה יהיה מרציפן, כמובן. ורציתי לשאול אם אולי תסכימי להגיש לנו?"

היה לה מבט מלא משמעות, אבל אני לא הבנתי מה היא מנסה להגיד לי. למלצר? למלצר מרציפן? מה הרעיון? בשביל מה זה טוב, ולמה דוקא אני?

"להגיש, ואולי גם לצלם בוידאו, אם תוכלי לעשות את שניהם בבת אחת. זו מסיבה מסוג מאד מסויים, ואני מחפשת מישהי שאפשר לסמוך עליה, ונראה לי שזה תפור עליך." הוסיפה מירב ואז חייכה "וגם קוראים לך ורד, אז זה בכלל מתאים."

ניערתי את הראש. מה הקשר? ומירב חייכה אלי והסבירה. "נו, ורד. רוזה. רוזה מרציפן."
הבטחתי לה שאשקול את העניין, ואז נסעתי הביתה לחיפה.

כל השבוע התחבטתי. לרגעים שקלתי לשתף את ערן בהתלבטויות, אבל היה לי חשש שברגע שאגיד לו שאני הולכת לצלם סרט וידאו במסיבה לנשים בלבד, העיניים שלו יצמחו לגודל של צלחות ופעמוני חירום יצלצלו לו מהאוזניים.

יומיים לפני המסיבה, קמתי בבוקר וידעתי שאני עומדת לעשות את זה. אמרתי לערן שאני הולכת לסדנת העצמה נשית, והודעתי למירב שאני מגיעה. שאלתי אותה מה ללבוש, והיא אמרה שזה ממש לא משנה. כשקימטתי את המצח, והבהרתי לה שאני לא מתכוונת להשתתף בשום דבר, הרגיעה אותי ואמרה שאני לא אשתתף בכלום, רק אגיש ואצלם, כפי שקבענו מראש.

באותו ערב השקעתי הרבה מחשבה ללבוש שלי. וגם כשסידרתי את קו הביקיני, ולבשתי את התחתונים הכי סקסיים שהיו לי במגירה, ואת החולצה הסגולה-שקופה עם המחשוף בגב שלא מאפשר ללבוש חזיה, חזרתי ואמרתי לעצמי שאני עושה את כל אלו רק כדי להרגיש טוב עם עצמי, ושאני לא אשתתף בשום דבר, ורק אהיה צופה. זה מקום הרבה יותר בטוח, לצפות מהצד.

נסעתי אל המכון בטבעון, והגעתי בדיוק בשעה שבע וחצי, כפי שמירב ביקשה. היא חיכתה לי ליד הדלת, ומשכה אותי פנימה במהירות, כשהיא ממלמלת שאין זמן אין זמן, יש המון הכנות. היא הובילה אותי אל הקומה השניה, שהייתה כנראה הדירה הפרטית שלה. שם לקחה אותי ביד אל חדר אמבטיה, והתחילה להפשיט אותי, והפסיקה רק כשעצרתי אותה בכוח ושאלתי מה הקטע.

"הגיינה." היא אמרה, בטון מתפלא. "את חייבת להתקלח קודם."
"אוקייייי." עניתי, לא הבנתי בדיוק למה אני צריכה להתקלח, אבל אם אלו כללי המקום, אז בסדר. "אבל להתקלח אני יודעת לבד. אז..." והסתכלתי על דלת האמבטיה תוך הרמת גבות.

"מעולה, מעולה. אם את עושה את זה עצמאית, זה מפנה אותי להכנות האחרות. ממש מעולה." מירב נשמעה מרוצה מאד, כאילו לא חשבה לפני כן על הרעיון שאני יכולה להתקלח לבד. "אם את צריכה שיסבנו לך את הגב, אל תהססי לקרוא לי. ותסתבני היטב, גם מאחורי האוזניים."

היא יצאה, ונשארתי לבד. זה היה מוזר. נעלתי את הדלת, פעמיים, ורק אז הרגשתי יותר בטוחה. ההתנהגות שלה הייתה ממש מוזרה, גובלת בביזארי. כיוונתי את המים, והתחלתי להתקלח, מקפידה להסתבן כפי שביקשה. כשהגעתי לאיזור הגב, נזכרתי בהצעה שלה, ותמונה של מירב עלתה בראשי. מירב שעומדת מאחורי גבי, המים זורמים על העור שלה ונוזלים ממנה אלי. הידים שלה, חלקלקות מסבון, עוברות מהכתפיים שלי לאורך הגב, ואז יד אחת שלה ממשיכה לסבן אותי בין פלחי הישבן, בעוד השניה נודדת קדימה וגולשת מטה אל בין שפתי הכוס שלי, משחקת ומחככת.

ניערתי את עצמי, ומצאתי את הידיים שלי מטיילות באותם מקומות שדמיינתי את ידיה של מירב, פולשות מרחיבות ומעוררות. נזפתי בעצמי קשות. לאונן בבית של אנשים זרים זו פעילות לא דיסקרטית בכלל, ולעשות את זה תוך כדי מקלחת זה בזבוז מים פושע.

מיהרתי לשטוף מעלי את הסבון ואת המחשבות, התנגבתי, והתלבשתי שוב.
כשיצאתי מחדר האמבטיה שמעתי קולות של מספר נשים מחדר סמוך. התקרבתי לשם, וגיליתי שהן נמצאות במטבח. כולן היו לבושות בסינורים שכיסו את כל החלק הקדמי שלהם, ושתים מהן עמדו ליד הכיריים, בוחשות בכף עץ משהו שנמצא בסיר.

מירב הרימה את הראש כששמעה אותי נכנסת.
"יופי, בדיוק בזמן. הכנתי לך מקום כאן באמצע." אמרה לי, והחוותה לכיוון עגלה ארוכה מאלומיניום, בגובה תשעים סנטימטר בערך. לא הבנתי מה היא רוצה ממני, ואחרי מספר שניות בהן לא עשיתי דבר, מירב הבינה שאני לא מבינה. "נו, תעלי ותשכבי כאן, על עגלת ההגשה." אמרה, ודפקה על מרכז העגלה.

אמדתי בעיני את העגלה, וניגשתי אליה בהיסוס, מנסה להרים רגל אחת לגובה כדי להבין איך לעלות עליה בלי ליפול. היו לה גלגלים, והיא לא נראתה לי מספיק יציבה להחזיק משקל של אדם בוגר.
"לא לא לא. בלי הבגדים. את אחרי מקלחת, נכון? זה יותר הגייני ככה." אמרה מירב, והתחילה להפשיט אותי, ואני מניחה שהייתי מתנגדת, לולי הבחנתי באותו הרגע שהנשים האחרות בחדר אמנם היו לבושות בסינורים, אבל לא היו לבושות בשום דבר אחר. תוך זמן קצר נותרתי פשוטה, ומונחת במאוזן על העגלה.

באותו הרגע קראה אחת הנשים שהייתה ליד הכיריים למירב, שתבוא לבדוק את הסמיכות של הסירופ. מירב עזבה אותי, ניגשה אל הסיר, ונשפה לתוך מה שנראה כמו ידית של כף.
"את צודקת, הוא מוכן. עכשיו מורידים אותו מהאש, ומערבבים את עיסת השקדים פנימה. מוכנות?" מירב הניחה את הסיר על השיש, ושלוש האחרות התגודדו מסביבה והתבוננו, בזמן ששפכה לתוך הסיר קערה עם חומר לבן דמוי קמח. אחרי שעירבבה מעט הוציאה מירב שקית פלסטיק קטנה, הסתכלה במבט רב משמעות על כל הנוכחות ואמרה "אבקת קסם." ואז סימנה עם הגבות, כדי להבהיר לכל מי שטרם הבינה, שיש דברים בגו. כשסיימה לערבב, ניערה מירב את הידיים ואז הכריזה: "ועכשיו משטחים את העיסה על המגש, על מנת שיתקרר לטמפרטורת החדר. קדימה בנות."

היא הרימה את הסיר, והביאה אותו אל עגלת ההגשה עליה שכבתי.
"תשכבי בבקשה יקירתי, אנחנו צריכות שלא תזוזי." הורתה לי, וגם משכה אותי כשלא ביצעי מספיק מהר. אחת מן השלוש שלא הכרתי, אשה נמוכה עגלגלה וחייכנית הציעה להניח משענת מתחת לראשי, כדי שיהיה לי נוח. הסכמתי, ואחרי שדחקה את הכרית מתחת לצואר והרימה אותו, נשקה לי במצח והציגה את עצמה: "אני חיותה."

חיותה ומירב לקחו מכחולים, והתחילו למרוח אותי איתם. "כדי שזה לא ידבק." הסבירה לי מירב. בקושי הקשבתי. המגע של שערות המכחול המשומנות עם העור שלי, קריר עד שהשמן התחמם בחום הגוף, חלקלק ומעט מדגדג, והתחושה של השמן הנמסך ומטפטף וזולג על העור, הייתה מדהימה. לא אירוטית בכלל, אבל חושנית. הגוף שלי כמו התחבר אל עצמו יותר טוב, נכון יותר להקשיב למגע ולחוויה. חיותה עבדה בחלק העליון שלי, ומשחה את צדי הצוואר שלי בתנועות ארוכות שירדו עד לעצם החזה שלי, ואחר כך המשיכה בתנועות קונצנטריות ממרכז השד שלי ומטה לכיוון הצלעות, וירדה אל הבטן שנרעדה ונמתחה כמו מיתר אל הקשת. מירב בינתיים עמלה על החלק התחתון שלי, דיגדגה את כפות הרגליים שלי עם שיערות המברשת, וצבעה בשמן בתנועות ארוכות וקפדניות מהחלק העליון של הירך ועד לקרסול. כשהגיעה לחלק הפנימי של הירך, בעור הרגיש, יכולתי להרגיש כל סנטימטר בעור, הזמן כמו נמתח.

כיוון שעבדו עלי בו זמנית שתיהן, הייתי צריכה להתרכז בשתי נקודות מגע בבת אחת, ופיצול תשומת הלב גרם לי לתחושה של ניתוק הרציונל המנתח, כמו הייתי צופה בעצמי ובתחושות שלי מבחוץ. כשהכריזו שסיימו למרוח אותי בשמן ואפשר להמשיך, הרגשתי אובדן. נורא רציתי שיגעו בי עוד, ועוד, ועוד, בליטוף אינסופי.

ואז ניצבו מולי ארבעתן, וכל אחת בתורה לקחה חופן בצק מן הסיר, לשה אותו מעט, ואז הניחה על העור שלי את הבצק, ושיטחה אותו כנגדי. המרציפן היה חם כמעט עד אי נוחות כשהוציאו אותו מהסיר, וכשהראשונה ביניהן הניחה אותו על העור שלי כמעט פרצתי בצעקה. אבל הבצק התקרר במהירות יחסית, והעור הפך חמים. בתחילה הרגשתי לא בנוח להיות עירומה מולן, אפילו מאויימת. אבל הן דאגו לכסות את השדיים שלי בבצק כבר בהתחלה, והלא ידעתי שהן עצמן היו עירומות מאחורי הסינורים, כך שהמצב בינינו היה מאוזן באופן יחסי.

אחרי דקה או שתיים, הגוף שלי התחיל להתרפות. המגע הזה, מארבעה כיוונים בו זמנית, והחום שהתפשט בעור, מן המרציפן המתקרר על גופי, גרמו לי להפוך איטית וכמעט ישנונית. פסיבית.

חיותה שרה תוך כדי עבודה. היה לה קול עשיר, אמהי. "רוזה רוזה רוזה. את אהובה שלי. כמה שירים עוד לך אחרוזה עד שתהיי אשתי." האשה שמולה נחרה כששמעה את השיר.

"נו, מה, חיותה, את רוצה להתחתן עוד פעם? ועוד עם אשה? זה מה שחסר לך בחיים?" שאלה. היא הייתה דקה וזריזת אצבעות, היה לה שיער קצרצר צבוע באדום וכחול, ומבט של אשה שרגילה לשמוע כן.

הן דיברו בכל הזמן שעבדו וכיסו אותי במרבד של מרציפן. התבדחו זו עם זו וסיפרו סיפורים שנשמעו מופרכים לחלוטין. לבעלת השיער הצבעוני קראו אהובה. לרביעית, מגי, שהייתה מבוגרת בעשר שנים מן האחרות, היה צחוק משגע. נראה היה כי שלוש האחרות נהנות למצוא דרכים לגרום לה לצחוק עוד ועוד, ואני הרגשתי איך הצחוק הזה גורם לבטן שלי להתחמם ולהרגיש בבית. אי אפשר היה לא להצטרף אל מגי. היא הייתה מדבקת לגמרי.

עברו עוד דקות מספר, ומעטה לבן כיסה את רוב שטח הפנים שלי. ידי הימנית נשארה חופשיה לגמרי, ורק אחר כך התברר לי למה. היה לי חם, נעים, ומרדים. בנקודה זו הוציאה מירב צבעי מאכל, והכינה קעריות קטנות יותר של מרציפן בצבעים שונים. את עשר הדקות הבאות בילו הנשים שמולי בשיחות, זמזומים, מזמוזים, ויצירה אמנותית על גבי הגוף שלי.

שכבתי בשקט על עגלת ההגשה, כשחוש הביקורת שלי מנותק מן המציאות, ולא חשבתי על כלום מלבד קולות של הנשים שלצדי, ועד כמה מוזיקלי נשמע השילוב של השיחה ביניהן.

הידיים ששוטטו על פני המרציפן נעלמו, ומירב הופיעה לצדי ובידה מצלמת וידאו, והזכירה לי שהסכמתי לשמש בתפקיד כפול, ובמיוחד השאירו את היד שלי חופשיה. היא הסבירה איך לצלם, איך כדאי להשתמש במסך האל.סי.די., אבל תפעול המצלמה היה פשוט ולא נזקקתי ליותר מהסבר קצרצר.
"מה את רוצה שאני אצלם?" שאלתי את מירב, בזמן שאהובה התחילה לדחוף את העגלה החוצה מן המטבח, דרך מסדרון אפלולי.
"את כל מה שאת רוצה." היא ענתה, ואז קירבה את פניה לשלי, ואמרה בהטעמה "אבל ממש ממש ממש כל מה שאת רוצה. תרגישי חופשי. לגמרי. הסרט הזה לא יגיע לידיים של אף אחד אחר, חוץ מהנמצאות בחדר הזה. אני מבטיחה. וכולן כאן הביעו הסכמה להצטלם."

אהובה הותירה אותי במרכז חדר גדול שאורותיו מעומעמים מעט. ארבעתן ניגשו לפינת החדר ומזגו לעצמן משקאות מתוך בקבוקים. הפעלתי את המצלמה וצילמתי את הבד ההודי שהיה מתוח על הקיר, את הכריות האדומות שהיו מפוזרות על שטיח שעיר בצבע טורקיז, עם צורות גיאומטריות בצבעים בהירים. אחר כך הפניתי את המצלמה אל גופי שלי. צילמתי את הרגליים מכוסות הלבן, וצילומי תקריב של קישוטי המרציפן הצבעוניים שעיטרו אותם: פרחים, תותים, ואפילו פרפר אחד. הרחקתי את היד מן הגוף והצלחתי לצלם גם את כפות הידיים האדומות ממרציפן, שכיסו את אזור השדיים שלי, וגם את כתובת המרציפן לצידן: אין כניסה.

אחר כך נפניתי לצלם את הנשים שקישטו אותי. למירב וחיותה היו משקאות לבנים של בנות: פינה קולדה או איריש קרים. לאהובה היה משקה צהבהב, אולי בירה. למגי היה משקה אדום, כנראה יין. מישהי שמה מוזיקה שקטה, והנשים דיברו. על הנכד הבכור של מגי, שהתחיל ללכת. על הלשעבר של חיותה, שמתקשר כל ערב כדי לקבל הוראות מתי בדיוק צריך להפוך את העין-הפוכה כדי שהקטן יהיה מרוצה. על המוסכניק של אהובה שגונב אותה בחלפים. על החנות בכפר תבור, שם קנתה מירב את עיסת השקדים בשביל המרציפן. שיחה אופיינית לחברות שנפגשות מדי פעם, שמכירות את ההיסטוריה אחת של השניה באופן יסודי, שהחדשות שלהן לא יותר מדי חדשות, נינוחות של בגד ישן ומוכר.


אחרי מספר דקות הזמינה מירב את כולן להתכבד, קיבעה את העגלה למקום עם הבלמים שלה. הן קמו מן הכריות והתקרבו אלי, כל אחת מחזיקה בידה כוס משקה.
"יש לך טעם מצויין במגשים." אמרה מגי למירב, ואז חייכה אלי. היה לה חיוך כובש, לא יכולתי שלא לחייך בחזרה, גם כשהודיעה לכל האחרות שהיא עומדת לטעום מידי המרציפן האדומות שהיו מונחות על השדיים שלי. אבל כששלחה את היד כדי לקטוף לעצמה טעימה, היכתה מירב על כף היד של מגי.

"בלי ידיים." הודיעה מירב. "קצת אתגרים לא יזיקו לכן, בורגניות קטנות שלי."

מגי הסתכלה על מירב, ואז קירבה את הפה שלה ללא היסוס אל השד שלי, ונגסה נגיסה קטנה מיד המרציפן האדומה. צילמתי. לא יכולתי לא לצלם. הפה מתקרב אל השד שלי, המוסתר מאחורי שתי שכבות של מרציפן, ואז מתרחק בחזרה כשהשיניים אוחזות בבצק הרך. זה היה אירוטי להחריד, ולא שינה לי בכלל שמדובר באשה שמבוגרת ממני בערך בעשרים שנה, וששאר הנשים ליד עגלת ההגשה היו גם הן מבוגרות ממני בעשר שנים. הסיטואציה היתה פשוט מדליקה.

הדקות הבאות היו הזויות מבחינתי. ארבע נשים בוגרות משחקות כמו ילדי גן, משחקי יומולדת של "בלי ידים", כשהן טועמות מן המרציפן, וחושפות בתוך כך בכל פעם חלק אחר מגופי, ואז חוזרות ולוגמות מהמשקה האלכוהולי שבידן.

מגי הזכירה לכולן שיש לה סכרת גבולית, ולכן לא תוכל לאכול יותר מדי בעצמה, אבל המשיכה לבצוע בפיה חתיכה מן המרציפן, והגישה אותה בפיה, לפיה של מירב. מירב קיבלה את המרציפן, ואכלה אותו, ואז אמרה לה מגי שנשאר עוד פרור בצד הפה, וליקקה את האזור. הפרש הגבהים ביניהן היה ניכר, ומגי אחזה בעורף של מירב, כדי לקרב אליה את הפה הסורר. היד של מירב נשלחה, כמעט מיד, וכאילו כדי לייצב את עצמה, אל אחוריה של מגי, ונשארה שם. יכולתי לראות את היד נעה, אבל לא ראיתי מה היא עושה מהזוית שלי. כל מה שיכולתי לצלם הוא את העיניים הפקוחות של מירב, ואת הגוף של מגי שנמס לתוך הידיים האוחזות של מירב. שני הגופים שלהן נצמדו זה לזה, עד שמירב הרחיקה אותן זו מזו, ושאלה בקול שנשבר מעט: "את רוצה למצוא מקום יותר נוח, יקירתי?"

שתיהן פשטו את הסינורים שלבשו, ועברו לשבת על הכריות. הידיים שלהן שוטטו על הגב והעורף, והפה שלהן נצמד בנשיקות שהתחברו אחת לשניה. הייתי מרותקת. היו שם שתי בטנים רכות, היו שם ארבעה שדיים רוטטים, לכאורה שעטנז איברים שאינו מעורר תאבון. ברם במציאות. ראיתי סרטים כחולים לפני כן, אפילו סרטי נשים, אבל הנגיעות העדינות האלו, הליטופים שלא הייתה להם מטרה חוץ מאשר להתענג ולגרום עונג, הזמן שבו לא עשו דבר, מלבד להביט בעיניים, או להניח את הראש על הכתף אחת של השניה. זה לא היה אקט סקס, זה היה מעשה שנבע מהמון אהבה בין שתי נשים שהיו חברות טובות.

לא יכולתי לצלם אותן בצורה מקצועית, כי הדמעות טישטשו לי את העיניים. לא הבנתי ממה הן נובעות, הדמעות. האם מתוך הזדהות, או קנאה. אבל נתתי להן לזרום, ופשוט חוויתי.

זמן קצר אחר כך, שמעתי את אהובה, שעדיין עמדה לידי: "חיותה מותק, תעזבי אותך מלהסתכל על הנקבות האלה מתחרמנות. בואי לפאפא ותראי איזה מתנה יש לי בשבילך. כבר חצי שנה שאת מתה שאני אפתח לך את התחת."
הסתובבתי לכיוון שלה. המשפט, וביחוד הניסוח שלו והשימוש במלים גסות, היו כל כך לא אופיינים לערב הזה. הדבר צרם, ונשמע תלוש.

מהצד השני שלי ראיתי את אהובה. גם היא הסירה את הסינור, ומתחתיו לא הייתה עירומה לחלוטין כמו שחשבתי. היו מחוברות לאגן שלה ובין הירכיים מעין רצועות שחורות. מאיזור המפשעה שלה בלט גליל בצבע סגול זוהר. דילדו? חשבתי לעצמי. ראיתי כאלו בחנויות ובתמונות, אבל מעולם לא במציאות. הוא נראה גדול ומאיים. אהובה אחזה את הדילדו בידה, וביצעה בו תנועות, כאילו היא מגרדת אשכים.

הסתכלתי על חיותה, לראות איך תגיב, אם תסטור לאהובה או סתם תרתע, אבל היא רק חייכה, והתפשטה, לאט ובמופגן. ואז הסתכלה עלי, וראתה שאני מתבוננת בשתיהן, חייכה, ונשענה על עגלת ההגשה, כך שרוב הגב שלה היה מונח על הגוף שלי.

"בואי נראה אותך גבר. נראה אם הזין שלך גדול כמו הפה שלך." סנטה באהובה.
אהובה נגשה אל חיותה בשלושה צעדים מהירים, הרימה את הרגליים של חיותה באוויר, פישקה אותן והשעינה אותן על כתפיה, ואז חדרה אליה בבת אחת. יכולתי לשמוע את כל האוויר יוצא מתוך הריאות של חיותה.
"אל. תתגרי. בי. אף פעם. אל. תתגרי. בי." המלים של אהובה יצאו קצרות ומתנשפות, הגוף שלה נע קדימה אל תוך גופה של חיותה עד שנחבט בה, ואחורנית עד שכמעט נשלף הזין המלאכותי החוצה. עגלת ההגשה שתחתי הטלטלה תחת המתקפה, וגם הגוף של חיותה הטלטל, וידיה ניסו למצוא מקום אחיזה יציב, ומצאו את הרגל שלי והשד שלי.

כל נעיצה של אהובה גרמה לטלטול של חיותה, ולטלטול של ידיה האוחזות בגופי. צילמתי הכל. בפרטי פרטים. את הזין הסגול, את הציפורניים האדומות של אהובה הננעצות בבשר ירכיה של חיותה, את שכבת הזיעה הדקה שכיסתה את שתיהן, את הפה של אהובה שהיה קפוץ בנחישות. את הפנים של חיותה שהתחילו לאבד את הנונשלנטיות שלהן, ולאבד את הפוקוס. היה נראה שאהובה שומרת על קצב זיון קבוע, אלים אבל רגוע.

חיותה לעומת זאת התחילה להתפתל, להצמיד את הרגליים שלה אל כתפיה של אהובה, ולקער את הגב. שניות אחרכך היא פרצה בצעקה שלא הייתה מביישת אף אחת בסדנה של מירב. צעקה ארוכה ומתנשפת, שנשברה להרבה תתי צעקות קטנות. חשבתי שבזאת נגמר הזיון, וכיביתי את המצלמה, אבל אהובה רק משכה את חיותה מטה עד שרגליה נגעו ברצפה, סובבה אותה כך שפניה יהיו אל עגלת ההגשה, ואז המשיכה לזיין אותה.

היד של אהובה הייתה מונחת על העורף של חיותה, מצמידה את הראש שלה אל הבטן שלי, וחיותה שלחה מדי פעם את הלשון שלה, ונגעה בבטן שלי בנקודה שהייתה חשופה ממרציפן. המשכתי וצילמתי, תקריבים של הזין חודר לתוך חיותה, של תנועת האגן המתגלגלת של אהובה רגע קט לפני שהתפרצה קדימה בעוצמה אל תוך הכוס של חיותה, את כפות הידיים של חיותיה שננעצו בבצק המונח עלי, ומעל לכל את הקולות הרטובים שנגרמו מהחיכוך, והצעקות המתגברות שגרמו האורגזמות. זה היה סרט כחול מהאגדות, קרוב ככל האפשר למתרחש, ובכל זאת מספיק רחוק ובטוח כך שאני לא אהיה בתוכו.

ומצד שני. מצד שני שמעתי את חיותה עוברת מה שנשמע כמו האורגזמה הרביעית שלה לאותו ערב, וקינאתי בה קנאה עזה, על התעוזה והפתיחות, ועל ההנאה חסרת המעצורים שהרשתה לעצמה לחוות.

נראה היה שרגליה של חיותה כושלות, ואהובה משכה אותה ממני, והשליכה אותה על הכריות סמוך למירב ומגי, שם המשיכה לזיין אותה בהתמדה.

הסתכלתי על מירב ומגי. כמעט שכחתי אותן, בלהט הזיון הלוהט שהתרש במקביל. מירב שכבה על הגב, כתפיה נעוצות ברצפה, וכל הגב שלה קעור, האגן שלה מתקרב ככל הניתן למגי, והקול שלה, בדיוק טרצה אחת מתחתי, מילא את החדר. האצבעות של מגי היו נתונות בתוך הכוס של מירב, נעות בו בתנועות קצרות ובקצב משתנה. מיקדתי את התמונה על הפנים של מגי, שהיו אחד הדברים היפים שראיתי בחיים שלי. הפה שלה היה פתוח וממלמל, והעיניים רכות. הייתה לי תחושה שהיא מוזגת את כל אהבתה דרך המגע, ושהיא מפיקה עונג כמעט כמו מירב שטיפסה על הקירות מן התחושות שעברו בה.

צעקה שעדיין לא שמעתי אותו ערב התחילה לבקוע, עמוקה ועשירה. אהובה זרקה את הראש שלה לאחור, ויכולתי לראות את מבט ההתעלות על הפנים שלה כשזיינה את חיותה בקצב מסחרר במשך חצי דקה נוספת, ואז צנחה על השטיח לידה, שולפת את הדילדו בצליל שלוווק רטוב. חיותה שנראתה על סף עילפון, חיבקה אותה, ונראה היה ששתיהן עומדות להרדם. מירב נרגעה בינתיים על השטיח, ומגי המשיכה ללטף אותה, ממלמלת אליה ומחבקת אותה.

כיביתי את המצלמה, עצמתי עיניים, וניסיתי להרגיע את הנשימות שלי. כל מה שראיתי הערב זעזע את אמות הספים שלי. היו לי כל מיני רעיונות לגבי איך סקס בין שתי נשים אמור להתנהל. רעיונות שהגיעו מסיפורים ומסרטים, אמנם, אבל היה לי מושג קלוש. ומה שצפיתי בו, העדינות האינסופית של מירב ומגי, ולעומתה הזיון האינטנסיבי והכוחני של חיותה ואהובה, היו קצוות שלא תיארתי לי מראש. היו לי הרבה דברים שרציתי לחשוב עליהם, אבל גיליתי שהראש שלי לא מסוגל לחשוב בכלל, כי הגוף עדיין היה טעון באנרגיות גבוהות.

הייתי מגורה מאד. רציתי לצאת משם מהר ככל הניתן למקום פרטי, ולאונן בצורה יסודית ונמרצת.

פקחתי את העיניים כששמעתי מישהי לידי.
מגי אחזה במצלמה שלי, הדליקה אותה, והכניסה אותה לכף היד שלי. "סצנה אחרונה, יקירתי, אל תפספסי אותה."
ואז ניגשה מגי אל עגלת ההגשה מכיוון הרגליים שלי, יצרה פישוק בין הירכיים שלי, הזיזה מהן את המרציפן, והתחילה ללקק אותי. היא ליקקה ונשכה את פנים הירך ושיחקה בשיער הערווה שלי, ואז הפרידה בין השפתיים התחתונות, ונשפה עליהן אויר חם. יכולתי להרגיש את החום, וכל הגוף שלי הצטמרר, מכף רגל ועד ראש. ואז הניחה את הלשון שלה על מפגש השפתיים, והסתכלה על המצלמה. שוב הפנתה את תשומת לבה אל הכוס שלי, והניעה את לשונה בתנועות איטיות לאורך ולרוחב, כאילו היא מצליפה בעזרתה. הגירוי היה אדיר, גם לשמוע את הרעשים הרטובים, גם לחוש את הלשון שלה, וגם לראות את מה שהיא עושה. מיקדתי את המצלמה בלשון שלה, תצלום תקריב שהראה את כל הלחות על הלשון שלה ועל הדגדגן שלי.

מדי פעם עצרה מגי, הישירה מבט אל המצלמה, חייכה וליקקה את השפתיים, לפני שחזרה והשקיעה אותן בבשרי. בכל פעם כזו שמעתי קול יבבה מתחנן, ורק אחרי פעמיים כאלו, הבנתי שזו אני שמייבבת. מגי המשיכה ללקק, ואני המשכתי לצלם, אבל בנקודה מסויימת לא יכולתי להתמקד יותר בצילום, הכישורים הטכניים שלי אבדו לחלוטין בנקודות אי המחשבה שמגי מצאה אצלי. יכולתי רק להתמקד בתחושה הזו שנוצרה בירכיים, המתיחות הזו של השרירים שהתכווצו עוד ועוד ועוד, עד שהרגליים נהיו ארוכות להפליא ודקות להפליא, וכל החום זרם אל הכוס שלי, להתפוצצות שהתפשטה בכל הגוף.

כשחזרתי מהשקט של האינסוף, מצאתי את מגי עומדת לידי, מחייכת. חייכתי אליה בחזרה, והתרוממתי למצב ישיבה כדי לחבק אותה. נשמתי עמוק לתוך הכתף שלה, ונתתי לה נשיקה על הלחי, ואחת נוספת על השפתיים.
"תודה." אמרתי לה לבסוף.
"התענוג כולו שלי." אמרה. "ואת יכולה להפסיק לצלם, אם בא לך."
כיביתי את המצלמה, וקילפתי את חתיכות המרציפן האחרונות שנותרו על העור שלי. הייתי עירומה, אבל זה לא הציק לי בכלל, הייתי בעולם אחר.
מירב התרוממה מהשטיח כדי לעזור לי להתנקות מהמרציפן.
"אני חוששת שאצטרך להתקלח שוב." אמרתי לה, והיא הנהנה בראשה, והתחילה להוביל אותי אל חדר האמבטיה.
"ובהתחשב ברמת האנרגיה הנמוכה שלי" המשכתי ואמרתי "קיימת אפשרות שאני אצטרך עזרה להסתבן. ולא רק בגב." ואז הישרתי אליה מבט רציני. מירב הסתכלה עלי, וניסתה במשך כמה רגעים להבין עד כמה היא יכולה למשוך, עד שלא יכולתי להתאפק יותר, והתחלתי לחייך, דבר שגרם לה לפרוץ בצחוק גדול.
"אין בעייה מותק, בשמחה." אמרה, וטפחה לי על השכם. "אולי אפילו ננסה לשיר כמה הרמוניות ביחד."