א
בימים כאלו, כשהשמש שוקעת מוקדם יותר ויותר, ואני צעצוע אבוד יותר ויותר, אני נזכרת בענבל.
בעיניים שלה החומות שהיו פונות אלי בשאלה, כשהייתי כורכת את עצמי סביב עצמי כעובר, אבל מבינות גם כשלא הצלחתי לענות.
בידים שלה הרכות, עם האצבעות הארוכות, שידעו לעבור בין השיערות שלי עמוק עד הקרקפת, לאט לאט ובלי למהר. בחזה שלה עם השדיים הקטנים והדוקרניים, שעטף את הגב שלי מאחור בזמן שרציתי לבכות את הסתיו, ולא יכולתי. בזרועות שלה שהקיפו אותי חזק ומשכו את הכאב אל פני העור, ואז בכריות האצבעות שליטפו אותי ארוך ארוך ארוך, כאילו שהיום עצל ומתמשך, כאילו השמש לא תשקע לעולם. באצבעות שהפשיטו ממני את הבגדים כדי שתהיה להן כברת דרך ארוכה יותר לרפא.
המגע שלה בחלקים הרכים שלי היה מרפה את הקשיים: בחלק הפנימי של המרפק, על נקודת הדופק של פרק היד, סביב סביב סביב לגיד אכילס, ומאחורי הברכיים. בנקודה השקועה של הצוואר, ומאחורי האוזניים. הייתי מוסרת לה את כולי, שטח אחר שטח, תמורת השלווה שהשאירה בי, בנקודות שבהן חלפה.
ואחרי שכבר מזגתי את כולי אליה, הייתה פורשת אותי לרווחה זרוע אחר זרוע, רגל פשוטה אחרי חברתה, ומניחה אותי מולה, לצייר אותי בעיניה. היא הייתה מחכה עד שאיישר אליה מבט, ואז הייתה עוברת על גופי בעיניה, עיניה עוצרות בנקודה מסויימת לרגעים, ויכולתי להרגיש את הדם זורם אל אותה הנקודה, מלהיט ומדגיש אותה. ואחרי ששבעו עיניה הייתה עוצמת אותן, ובאה לחקור אותי באפה ולשונה, מרחרחת את האוזניים שלי, את הזיעה בבתי השחי ובתחתית הגב, מדגדגת בין אצבעות הרגליים רטיבות בלשונה, עד שהתפתלתי והיא נאלצה להחזיק בקרסוליים שלי, שביקשו לברוח מהעינוי.
איך הייתי הופכת אותה על גבה, מרתקת את ידיה מעל הראש, ומחככת אותנו זו בזו, להרגיש את הזרם עובר בשדיים, בשפתיים הצמודות זו לזו, להצמיד את השיניים שלי לצוואר שלה, צמוד צמוד ורטוב רטוב.
ואז, כשהייתי מפשקת את הירכיים שלי מעל לאגן שלה, ומחככת אותי בה, וכל הדם הפועם בדגדגן שלי יכול היה להרגיש את הלחות שלה מתפשטת עליו, העיניים שלה היו נפקחות ומסתכלות אלי, ומתוך ההתנשמות של ההתרגשות היא הייתה שואלת:
"יום אחד את תספרי עלי?"
ואני, שלא רציתי לשקר, אפילו לא כדי שאוכל לגמור, הייתי עונה: "אני תמיד מספרת. על הכל אני מספרת."
ואז הייתי לוחצת אותה חזק יותר אל הרצפה הקרה, ודוחקת את האגן שלי עליה מהר יותר וחזק יותר, להגביר את החיכוך, עד שיצא עשן, עד שתצא האמת, עד שהפה שלה יפער בעגלוליות של חוסר יכולת להכיל, והדמעות ירדו בצעקה.
וכשנגמר הכל הייתי מתגלגלת ממנה, ושוכבת ליד הגוף המרעיד והמיוזע שלה על הרצפה השפויה, מחפשת את הכיס עם הסיגריות להצית, ומוסיפה: "על הכל אני מספרת. תמיד. גיבובי תלים של שקרים נוצצים."
ב
בימים כאלו, כשהשמש שוקעת מוקדם יותר ויותר, ואני צעצוע אבוד יותר ויותר, אני נזכרת בענבל.
בעיניים שלה החומות שהיו פונות אלי בשאלה, כשהייתי כורכת את עצמי סביב עצמי כעובר, אבל מבינות גם כשלא הצלחתי לענות.
בידים שלה הרכות, עם האצבעות הארוכות, שידעו לעבור בין השיערות שלי עמוק עד הקרקפת, לאט לאט ובלי למהר. בחזה שלה עם השדיים הקטנים והדוקרניים, שעטף את הגב שלי מאחור בזמן שרציתי לבכות את הסתיו, ולא יכולתי. בזרועות שלה שהקיפו אותי חזק ומשכו את הכאב אל פני העור, ואז בכריות האצבעות שליטפו אותי ארוך ארוך ארוך, כאילו שהיום עצל ומתמשך, כאילו השמש לא תשקע לעולם. באצבעות שהפשיטו ממני את הבגדים כדי שתהיה להן כברת דרך ארוכה יותר לרפא.
המגע שלה בחלקים הרכים שלי היה מרפה את הקשיים: בחלק הפנימי של המרפק, על נקודת הדופק של פרק היד, סביב סביב סביב לגיד אכילס, ומאחורי הברכיים. בנקודה השקועה של הצוואר, ומאחורי האוזניים. הייתי מוסרת לה את כולי, שטח אחר שטח, תמורת השלווה שהשאירה בי, בנקודות שבהן חלפה.
ואחרי שכבר מזגתי את כולי אליה, הייתה פורשת אותי לרווחה זרוע אחר זרוע, רגל פשוטה אחרי חברתה, ומניחה אותי מולה, לצייר אותי בעיניה. היא הייתה מחכה עד שאיישר אליה מבט, ואז הייתה עוברת על גופי בעיניה, עיניה עוצרות בנקודה מסויימת לרגעים, ויכולתי להרגיש את הדם זורם אל אותה הנקודה, מלהיט ומדגיש אותה. ואחרי ששבעו עיניה הייתה עוצמת אותן, ובאה לחקור אותי באפה ולשונה, מרחרחת את האוזניים שלי, את הזיעה בבתי השחי ובתחתית הגב, מדגדגת בין אצבעות הרגליים רטיבות בלשונה, עד שהתפתלתי והיא נאלצה להחזיק בקרסוליים שלי, שביקשו לברוח מהעינוי.
איך הייתי הופכת אותה על גבה, מרתקת את ידיה מעל הראש, ומחככת אותנו זו בזו, להרגיש את הזרם עובר בשדיים, בשפתיים הצמודות זו לזו, להצמיד את השיניים שלי לצוואר שלה, צמוד צמוד ורטוב רטוב.
ואז, כשהייתי מפשקת את הירכיים שלי מעל לאגן שלה, ומחככת אותי בה, וכל הדם הפועם בדגדגן שלי יכול היה להרגיש את הלחות שלה מתפשטת עליו, העיניים שלה היו נפקחות ומסתכלות אלי, ומתוך ההתנשמות של ההתרגשות היא הייתה שואלת:
"יום אחד את תספרי עלי?"
ואני, שלא רציתי לשקר, אפילו לא כדי שאוכל לגמור, הייתי עונה: "אני תמיד מספרת. על הכל אני מספרת."
ואז הייתי לוחצת אותה חזק יותר אל הרצפה הקרה, ודוחקת את האגן שלי עליה מהר יותר וחזק יותר, להגביר את החיכוך, עד שיצא עשן, עד שתצא האמת, עד שהפה שלה יפער בעגלוליות של חוסר יכולת להכיל, והדמעות ירדו בצעקה.
וכשנגמר הכל הייתי מתגלגלת ממנה, ושוכבת ליד הגוף המרעיד והמיוזע שלה על הרצפה השפויה, מחפשת את הכיס עם הסיגריות להצית, ומוסיפה: "על הכל אני מספרת. תמיד. גיבובי תלים של שקרים נוצצים."
ב
אני זוכרת את ערב הסתיו שבו החלטתי לא לשקר עוד.
את הבעת הפנים של מעיין ברגע שבו הלשון שלה נפרדה מהדגדגן שלי, שרכב עליה אל האושר, כשהנשימה שלי טרם חזרה לקצב הרגיל שלה, וכבר התרתי אותה מהשולחן אליו הייתה קשורה, והסרתי את כיסוי העיניים שלה.
ובכל הזמן הזה, בו אמרתי לה כמה מדהימה היא הייתה, זו הייתה לי הפעם הראשונה שישבתי על פנים של מישהי והחוויה הרעישה אותי. בכל הזמן הזה, המשכתי להסתכל על הגוף שלה, שהיה יפה כמו אגדה, ועל הפנים שלה שעדיין היו לחים מהמיצים שלי, ורק מאד במאוחר הבנתי שמשהו לא בסדר.
שתקתי, והיא התפרצה אל השתיקה הזו: "שיקרת לי. כל הזמן הזה רימית אותי. את בכלל לא מי שאמרת שאת."
משכתי בכתפי. אתרי ההיכרויות הם כמו משא ומתן בשוק, את מוכרחה להציג מחיר יותר גבוה ממה שאת שווה באמת, אחרת איך לך לאן להתקדם בזמן המיקוח. אמנם הייתי מבוגרת בעשר שנים ממה שטען הכרטיס שלי, ושקלתי עשרה קילו יותר, אבל זה לגיטימי, לא?
"לא נהנית ממה שעשיתי לך?" שאלתי, והגוף שלי נרעד כולו, כשנזכר במעיין מתפתלת מתחת לידיים שלי כשהיא קשורה, מכוסת עיניים, ונתונה כל כולה לחסדי. מתפתלת ומתכווצת על האצבעות שלי, שוב ושוב, עד שלא יכלה לשאת עוד את העונג, וביקשה רחמים. ריחרחתי וליקקתי את האצבעות בבלי משים, וראיתי את הפנים שלה מסמיקות כשנזכרה אף היא.
"כן, נהניתי. תודה." ענתה בקול כמעט מתנצל, והוסיפה בתקיפות "אבל זה היה שקר. ואני לא מוכנה לבסס יחסים על שקר."
ואז השליכה אותי מבעד לדלת, והוסיפה משפט אחרון, מוחץ: "אני התאהבתי בך, ואת שיקרת לי."
ואז נטרקה הדלת, ואני נותרתי בחוץ, וזכרונות של החודש האחרון חלפו בי, עשרות המיילים שהחלפנו, רשת המלים שטוויתי במיוחד בשבילה, הפנטזיות והסיפורים שרשמתי וסיפרתי והצעתי כדי שתשאר איתי, כדי שתתגרה, כדי שתתלהב, כדי שתתלהט. שיחות הטלפון הארוכות, הטיזינג האינסופי, הוידוי שלה שהקול שלי גורם לה לרעוד. הכל כדי שתזמין אותי אליה לביתה, לעשות בה כרצוני, לעשות בה כרצונה.
אבל ילדה, חשבתי, אילו לא הייתי משקרת לך, לא היית מתאהבת בי.
ג
את הבעת הפנים של מעיין ברגע שבו הלשון שלה נפרדה מהדגדגן שלי, שרכב עליה אל האושר, כשהנשימה שלי טרם חזרה לקצב הרגיל שלה, וכבר התרתי אותה מהשולחן אליו הייתה קשורה, והסרתי את כיסוי העיניים שלה.
ובכל הזמן הזה, בו אמרתי לה כמה מדהימה היא הייתה, זו הייתה לי הפעם הראשונה שישבתי על פנים של מישהי והחוויה הרעישה אותי. בכל הזמן הזה, המשכתי להסתכל על הגוף שלה, שהיה יפה כמו אגדה, ועל הפנים שלה שעדיין היו לחים מהמיצים שלי, ורק מאד במאוחר הבנתי שמשהו לא בסדר.
שתקתי, והיא התפרצה אל השתיקה הזו: "שיקרת לי. כל הזמן הזה רימית אותי. את בכלל לא מי שאמרת שאת."
משכתי בכתפי. אתרי ההיכרויות הם כמו משא ומתן בשוק, את מוכרחה להציג מחיר יותר גבוה ממה שאת שווה באמת, אחרת איך לך לאן להתקדם בזמן המיקוח. אמנם הייתי מבוגרת בעשר שנים ממה שטען הכרטיס שלי, ושקלתי עשרה קילו יותר, אבל זה לגיטימי, לא?
"לא נהנית ממה שעשיתי לך?" שאלתי, והגוף שלי נרעד כולו, כשנזכר במעיין מתפתלת מתחת לידיים שלי כשהיא קשורה, מכוסת עיניים, ונתונה כל כולה לחסדי. מתפתלת ומתכווצת על האצבעות שלי, שוב ושוב, עד שלא יכלה לשאת עוד את העונג, וביקשה רחמים. ריחרחתי וליקקתי את האצבעות בבלי משים, וראיתי את הפנים שלה מסמיקות כשנזכרה אף היא.
"כן, נהניתי. תודה." ענתה בקול כמעט מתנצל, והוסיפה בתקיפות "אבל זה היה שקר. ואני לא מוכנה לבסס יחסים על שקר."
ואז השליכה אותי מבעד לדלת, והוסיפה משפט אחרון, מוחץ: "אני התאהבתי בך, ואת שיקרת לי."
ואז נטרקה הדלת, ואני נותרתי בחוץ, וזכרונות של החודש האחרון חלפו בי, עשרות המיילים שהחלפנו, רשת המלים שטוויתי במיוחד בשבילה, הפנטזיות והסיפורים שרשמתי וסיפרתי והצעתי כדי שתשאר איתי, כדי שתתגרה, כדי שתתלהב, כדי שתתלהט. שיחות הטלפון הארוכות, הטיזינג האינסופי, הוידוי שלה שהקול שלי גורם לה לרעוד. הכל כדי שתזמין אותי אליה לביתה, לעשות בה כרצוני, לעשות בה כרצונה.
אבל ילדה, חשבתי, אילו לא הייתי משקרת לך, לא היית מתאהבת בי.
ג
הראשון שלימד אותי על השקר היה ניקולאס. הייתי בת תשע עשרה כשהוא חזר, והצלחתי לקבל רגילה מהצבא. "אני מוכרחה לצאת בדיוק בשבוע הראשון של נובמבר." התחננתי למפקד שלי "החבר שלי מגיע לביקור, ולא ראיתי אותו כבר ארבע שנים."
במשך ארבע השנים הללו שמרנו על קשר הדוק. הוא היה שולח מכתבים תכלכלים בכתב יד מעוקל, דפים על גבי דפים מלאים בחוויות מחשבות ורצונות, ואני הייתי קוראת אותם שוב ושוב, מחפשת רמזים בין שורות צפופות. מעולם לא דיבר על נשים אחרות, ותמיד חתם: באהבה, ניק. אני שלחתי לו אגרות אויר, בכתב יד עגול ובלתי מחובר. סיפרתי לו על הצבא, החברים, המשפחה.
ארבע שנים קודם לכן היינו רק ילדים. טיילנו לילות שלמים יד ביד, התנשקנו, התלטפנו, ושם עצרנו. אבל הפעם, החלטתי, הפעם אני אהיה הרבה יותר אקטיבית, והוא לא יצא מזה לבוש. בחרתי בו, לאבד איתו את בתולי, כי מעולם לא אהבתי אף גבר יותר ממנו.
ניקולאס הגיע, ובמציאות נראה עוד יותר טוב ממה שזכרתי, יותר שרירי, יותר חייכן, יותר אנגלי. מנעלי הזמש ועד לשפתיים שנשקו את גב היד שלי. התגעגעתי אליו כל כך.
לקחתי אותו לטייל בשבילי הקיבוץ, במקומות הכי חשוכים. הידיים שלנו מצאו זו את זו כאילו לא חלפו ארבע שנים מאז. כשהתקרבנו למגורי החיילים התחיל לרדת מבול. הסתכלנו אחד על השני, אחזנו ידיים, ורצנו על הדשא עד שהגענו מתנשפים אל החדר הקטן שלי. פתחתי את הדלת, ונעמדתי בפתח, מתריסה, מחכה לנשיקה הזו על הסף, אבל ניק רק חייך, עבר מתחת לזרועות הפרושות שלי, והוציא מגבת מהמקלחת.
"שבי." ביקש.
ואז התיישב על ברכיו מולי, ובזה אחר זה חלץ את הסנדלים שלי, וניגב את כפות הרגליים הקרות והרטובות שלי, נושף עליהן אויר חם, ומלטף. התחושה היתה עילאית, הידיים שלו גרמו לי לעונג מצמרר, והנוכחות שלו בין הירכיים המפושקות שלי התחילה לקצר לי מסלולים במוח.
ליטפתי את השיער האדום הקצר שלו, ואז הנחתי את שתי הידיים על הלחיים שלו, וסובבתי את הפנים שלו מעלה בעדינות, עוצמת עיניים, ומפשקת את שפתי לנשיקה, שלא הגיעה.
כשפקחתי את העיניים, מצאתי אותו מנענע בראשו לשלילה. הוא גמגם מעט, ואז אמר: "אני מצטער. אני לא יכול."
"יש לך מישהי אחרת? למה לא סיפרת לי?" שאלתי, מנסה להכיל את הדחיה.
הוא התכווץ. "הייתי צריך לספר לך, אבל לא רציתי לפגוע. סיפרתי לך שאני עובד אצל מישהי. היא לא סתם מעסיקה, היא אם המנזר שלי. אני לומד להיות נזיר בודהיסטי. אני אוהב אותך בכל לבי, אבל לא כפי שאת רוצה."
התקפלתי חזרה אל תוכי, וקברתי את הכאב עמוק, מסתירה אותו בבדיחות. הצעתי לניק לשתות תה, וסידרתי לו מצעים על הרצפה, ליד המיטה שלי.
אחרי שנרדם בבגדיו, יצאתי החוצה אל הגשם, לרקוד בעירום, לתת למים לשטוף ממני את הכאב, שלא נתן לי לנשום.
קיצרתי את הרגילה, וחזרתי אחרי יומיים לצבא. לניק סיפרתי שהיה מצב חירום, שהזעיקו אותי בדחיפות.
ברגילה הבאה מצאתי מישהו אחר לאבד איתו את הבתולים, גבר שהיה מבוגר ממני בעשר שנים, וחשבתי שידע מה צריך לעשות. לא היה כאן עניין של רגש, רק משימה שצריך לבצע.
זה לא כאב בכלל, אפילו לא כאב עמום.
ד
במשך ארבע השנים הללו שמרנו על קשר הדוק. הוא היה שולח מכתבים תכלכלים בכתב יד מעוקל, דפים על גבי דפים מלאים בחוויות מחשבות ורצונות, ואני הייתי קוראת אותם שוב ושוב, מחפשת רמזים בין שורות צפופות. מעולם לא דיבר על נשים אחרות, ותמיד חתם: באהבה, ניק. אני שלחתי לו אגרות אויר, בכתב יד עגול ובלתי מחובר. סיפרתי לו על הצבא, החברים, המשפחה.
ארבע שנים קודם לכן היינו רק ילדים. טיילנו לילות שלמים יד ביד, התנשקנו, התלטפנו, ושם עצרנו. אבל הפעם, החלטתי, הפעם אני אהיה הרבה יותר אקטיבית, והוא לא יצא מזה לבוש. בחרתי בו, לאבד איתו את בתולי, כי מעולם לא אהבתי אף גבר יותר ממנו.
ניקולאס הגיע, ובמציאות נראה עוד יותר טוב ממה שזכרתי, יותר שרירי, יותר חייכן, יותר אנגלי. מנעלי הזמש ועד לשפתיים שנשקו את גב היד שלי. התגעגעתי אליו כל כך.
לקחתי אותו לטייל בשבילי הקיבוץ, במקומות הכי חשוכים. הידיים שלנו מצאו זו את זו כאילו לא חלפו ארבע שנים מאז. כשהתקרבנו למגורי החיילים התחיל לרדת מבול. הסתכלנו אחד על השני, אחזנו ידיים, ורצנו על הדשא עד שהגענו מתנשפים אל החדר הקטן שלי. פתחתי את הדלת, ונעמדתי בפתח, מתריסה, מחכה לנשיקה הזו על הסף, אבל ניק רק חייך, עבר מתחת לזרועות הפרושות שלי, והוציא מגבת מהמקלחת.
"שבי." ביקש.
ואז התיישב על ברכיו מולי, ובזה אחר זה חלץ את הסנדלים שלי, וניגב את כפות הרגליים הקרות והרטובות שלי, נושף עליהן אויר חם, ומלטף. התחושה היתה עילאית, הידיים שלו גרמו לי לעונג מצמרר, והנוכחות שלו בין הירכיים המפושקות שלי התחילה לקצר לי מסלולים במוח.
ליטפתי את השיער האדום הקצר שלו, ואז הנחתי את שתי הידיים על הלחיים שלו, וסובבתי את הפנים שלו מעלה בעדינות, עוצמת עיניים, ומפשקת את שפתי לנשיקה, שלא הגיעה.
כשפקחתי את העיניים, מצאתי אותו מנענע בראשו לשלילה. הוא גמגם מעט, ואז אמר: "אני מצטער. אני לא יכול."
"יש לך מישהי אחרת? למה לא סיפרת לי?" שאלתי, מנסה להכיל את הדחיה.
הוא התכווץ. "הייתי צריך לספר לך, אבל לא רציתי לפגוע. סיפרתי לך שאני עובד אצל מישהי. היא לא סתם מעסיקה, היא אם המנזר שלי. אני לומד להיות נזיר בודהיסטי. אני אוהב אותך בכל לבי, אבל לא כפי שאת רוצה."
התקפלתי חזרה אל תוכי, וקברתי את הכאב עמוק, מסתירה אותו בבדיחות. הצעתי לניק לשתות תה, וסידרתי לו מצעים על הרצפה, ליד המיטה שלי.
אחרי שנרדם בבגדיו, יצאתי החוצה אל הגשם, לרקוד בעירום, לתת למים לשטוף ממני את הכאב, שלא נתן לי לנשום.
קיצרתי את הרגילה, וחזרתי אחרי יומיים לצבא. לניק סיפרתי שהיה מצב חירום, שהזעיקו אותי בדחיפות.
ברגילה הבאה מצאתי מישהו אחר לאבד איתו את הבתולים, גבר שהיה מבוגר ממני בעשר שנים, וחשבתי שידע מה צריך לעשות. לא היה כאן עניין של רגש, רק משימה שצריך לבצע.
זה לא כאב בכלל, אפילו לא כאב עמום.
ד
יעל לימדה אותי על נטיית ההצטברות של השקר.
הייתי נשואה כמעט עשר שנים כשפגשתי אותה. נשואה באושר.
כבר בפעם הראשונה שנפגשנו התאהבתי בצחוק שלה, הגדול והמשוחרר, בראש המופרע שלה ובמלים היצירתיות שהמציאה חדשות לבקרים, בביישנות ובתמימות שלה.
לא חשבתי, לא התכוננתי, לא התגוננתי, ונתתי לה לחדור לי מתחת לעור, למקום שבו הגעגועים מקריסים את הקליפה. מתחת לעור אי אפשר שלא להתאהב.
שיקרתי.
שיקרתי בבית, כשחשבתי עליה. שיקרתי איתה, כשחשבתי על הבית. שיקרתי מעלות השחר ועד תום הליל. השקרים גבהו, התערמו, וסחפו אותי עד שאיבדתי מי אני בכל הסיפורים שמסביב.
אני זוכרת שיום אחד תפסתי את זו שהפכתי אליה, והודעתי לנו שככה אי אפשר להמשיך עוד. שלפתי את עצמי מהבור בשרוכי נעלי, וחשפתי את עצמי מול יעל. סיפרתי לה הכל. סיפרתי הכל גם בבית. הפכתי עירומה מכאן ומכאן.
וזכיתי. לרגעים. רגעים כל כך קצרים, וכל כך מאושרים. כשהעור שלי נגע בשלה, כשהשפתיים שלנו נפגשו בטעם של אלכוהול, ומתחתיו מתיקות של אשה, כשהתערבבנו בלי אפשרות להפריד בין העונג שלי לשלה, הייתה שם תחושה של הדבר הכי אמיתי בעולם, הייתי איתה והיא הייתה איתי, לגמרי.
אבל כשהתנתק החיבוק, והתרחקנו, הגוף שלה שכח.
"אני לא אוהבת נשים." היא אמרה, ואני קיבלתי את זה כאמת, כי לא האמנתי שהיא תוכל לשקר לי.
ואולי הספיקה לי האמת שגיליתי על עצמי, שאני כן אוהבת נשים. מאד. וההחלטה שלא לשקר לעצמי יותר, הייתה האמת שבחרתי לקחת איתי.
שנים אחר כך, סיפרה לי שגם היא לא הצליחה להגמל מנשים, ששוב ושוב ניסתה לשחזר את מה שהיה בינינו, שהאמת ממכרת.
אבל אז כבר היה מאוחר מדי, בשביל שתינו.
ה
לאורך השנים היו ודאי רגעים נוספים של אמת.
אני זוכרת את החורף של סנדרה, שהכינה לנו קן של כריות ושמיכות פוך. את הגוף שלה, כהה ועגול ורך, על הרקע הלבן של הפוך, מזמין לטבוע בה.
והקיץ עם מור, זו שמצאתי בעקבות חיפושים ארוכים אחר מישהי שתחלוק איתי את האהבה לחשיפה. על מחצלת בצהרי היום בחוף הים של ארסוף, מול עיניהם הבוחנות של המציצים, פישקתי את הרגליים שלה וצללתי לתוכה, מתגרה מההתפתלויות וצעקות התאווה שלה, ומהמשקפות שלהם, כמעט מספיק כדי לגמור בעצמי.
אבל כל אלו חלפו מזמן.
ושוב הסתיו סוגר עלי, כבכל שנה, וגורם לי להסתחרר בעלעול, טיסת נדנדות בין אלימות לדכאון. זה לא שחזור של סתוים קודמים, לכאורה זה מתחיל בכל פעם מחדש, מחפשת את העילה לחוסר המנוחה.
אני יודעת איפה זה יגמר, ומהו המרפא היחיד: צלילה אל בין זרועות רכות וניחוח של אשה.
אני יודעת בדיוק מה אני מחפשת, את זו שתהיה לי לאם לאחות ולבת, שתעטוף ותתעטף בי, שתתעלה איתי, ותתן לי לגרור אותה מטה אל סחרחורת של חוסר נשימה, שתחלוק איתי חיוכים חידודים וחיבוקים, עור ובשר ותאוות ומבטים.
אבל בתוך עמי אני חיה, ויודעת שיאשימו אותי בשקר, וכי מה יש לי להציע בתמורה?
ולכן אני כותבת סיפור, כמו תמיד: נשואה, שרלילה עם תעודות, בנשואה, לסקס לוהט חד פעמי.
יש ג'ינג'יות עם חזה גדול בקהל?
הייתי נשואה כמעט עשר שנים כשפגשתי אותה. נשואה באושר.
כבר בפעם הראשונה שנפגשנו התאהבתי בצחוק שלה, הגדול והמשוחרר, בראש המופרע שלה ובמלים היצירתיות שהמציאה חדשות לבקרים, בביישנות ובתמימות שלה.
לא חשבתי, לא התכוננתי, לא התגוננתי, ונתתי לה לחדור לי מתחת לעור, למקום שבו הגעגועים מקריסים את הקליפה. מתחת לעור אי אפשר שלא להתאהב.
שיקרתי.
שיקרתי בבית, כשחשבתי עליה. שיקרתי איתה, כשחשבתי על הבית. שיקרתי מעלות השחר ועד תום הליל. השקרים גבהו, התערמו, וסחפו אותי עד שאיבדתי מי אני בכל הסיפורים שמסביב.
אני זוכרת שיום אחד תפסתי את זו שהפכתי אליה, והודעתי לנו שככה אי אפשר להמשיך עוד. שלפתי את עצמי מהבור בשרוכי נעלי, וחשפתי את עצמי מול יעל. סיפרתי לה הכל. סיפרתי הכל גם בבית. הפכתי עירומה מכאן ומכאן.
וזכיתי. לרגעים. רגעים כל כך קצרים, וכל כך מאושרים. כשהעור שלי נגע בשלה, כשהשפתיים שלנו נפגשו בטעם של אלכוהול, ומתחתיו מתיקות של אשה, כשהתערבבנו בלי אפשרות להפריד בין העונג שלי לשלה, הייתה שם תחושה של הדבר הכי אמיתי בעולם, הייתי איתה והיא הייתה איתי, לגמרי.
אבל כשהתנתק החיבוק, והתרחקנו, הגוף שלה שכח.
"אני לא אוהבת נשים." היא אמרה, ואני קיבלתי את זה כאמת, כי לא האמנתי שהיא תוכל לשקר לי.
ואולי הספיקה לי האמת שגיליתי על עצמי, שאני כן אוהבת נשים. מאד. וההחלטה שלא לשקר לעצמי יותר, הייתה האמת שבחרתי לקחת איתי.
שנים אחר כך, סיפרה לי שגם היא לא הצליחה להגמל מנשים, ששוב ושוב ניסתה לשחזר את מה שהיה בינינו, שהאמת ממכרת.
אבל אז כבר היה מאוחר מדי, בשביל שתינו.
ה
לאורך השנים היו ודאי רגעים נוספים של אמת.
אני זוכרת את החורף של סנדרה, שהכינה לנו קן של כריות ושמיכות פוך. את הגוף שלה, כהה ועגול ורך, על הרקע הלבן של הפוך, מזמין לטבוע בה.
והקיץ עם מור, זו שמצאתי בעקבות חיפושים ארוכים אחר מישהי שתחלוק איתי את האהבה לחשיפה. על מחצלת בצהרי היום בחוף הים של ארסוף, מול עיניהם הבוחנות של המציצים, פישקתי את הרגליים שלה וצללתי לתוכה, מתגרה מההתפתלויות וצעקות התאווה שלה, ומהמשקפות שלהם, כמעט מספיק כדי לגמור בעצמי.
אבל כל אלו חלפו מזמן.
ושוב הסתיו סוגר עלי, כבכל שנה, וגורם לי להסתחרר בעלעול, טיסת נדנדות בין אלימות לדכאון. זה לא שחזור של סתוים קודמים, לכאורה זה מתחיל בכל פעם מחדש, מחפשת את העילה לחוסר המנוחה.
אני יודעת איפה זה יגמר, ומהו המרפא היחיד: צלילה אל בין זרועות רכות וניחוח של אשה.
אני יודעת בדיוק מה אני מחפשת, את זו שתהיה לי לאם לאחות ולבת, שתעטוף ותתעטף בי, שתתעלה איתי, ותתן לי לגרור אותה מטה אל סחרחורת של חוסר נשימה, שתחלוק איתי חיוכים חידודים וחיבוקים, עור ובשר ותאוות ומבטים.
אבל בתוך עמי אני חיה, ויודעת שיאשימו אותי בשקר, וכי מה יש לי להציע בתמורה?
ולכן אני כותבת סיפור, כמו תמיד: נשואה, שרלילה עם תעודות, בנשואה, לסקס לוהט חד פעמי.
יש ג'ינג'יות עם חזה גדול בקהל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה