שני קוים.
שני קוים שנותנים המון פרופורציה בחיים.
אחרי סופשבוע שהיה רצוף טלטלות רגשיות, החלטתי שלפחות חלק מהלחץ יכול להפתר בבדיקה פשוטה.
והבוקר אכן גיליתי שני קוים.
מוזר, זו תחושה מעורבת של פחד מצד אחד, ותקווה מצד שני. מעכשיו התפקיד שלי הוא לפחד פחות, ולהיות רגועה יותר.
השארתי את הסטיק על הכיור, וניסיתי שוב ושוב לשלוח את דני לצחצח שיניים, אבל היה לו נורא נעים להתחבק עם שלו, והוא לא נרמז, עד שלקחתי אותו בכוח הזרוע והובלתי אותו לראות מה מחכה על הכיור. זכיתי לחיבוק ארוווןך ארוך.
אחרי הצהרים הלכתי לבקר כירורג, בקשר לגוש בצוואר. כשאמרתי לו שאני בהריון הוא שאל שלוש פעמים האם זה הריון רצוי, ואז אמר שהוא לא רוצה לגעת בצוואר עד סוף ההריון, לא נוגעים אם לא מוכרחים, וכאן הוא לא מוכרח. אפילו בקשר לאנטיביוטיקה כדי לטפל בדלקת שסביב לגוש הוא היסס, ושלח אותי בחזרה לרופא המשפחה.
השיחה עם רופא המשפחה הייתה ענקית. מגלגלת מצחוק. הוא רואה אותי עם תחבושת הפולידין על הצוואר, ושואל אם כבר שיסעו אותי. כשסיפרתי לו שהכירורג סירב לחתוך בגלל מצבה ההריוני של המטופלת, הוא התחיל לחייך חיוך ענקי, ורשם בתיק במחשב: מאז שהנבדקת הייתה כאן (יום שישי, לפני שלושה ימים), היא הספיקה להכנס להריון. אחרכך הוא שפע בדיחות על ביתוק נשים הרות, עד שאמרתי לו שהוא מגעיל ושישתוק. ניצלתי אותו גם כדי לקבל אישור לג'ודו. יש אישור.
אז עכשיו יש לי אוסף שלם של כדורי אוגמנטין בגודל פיל וחצי, שצריך לבלוע, בתקווה שהצוואר ירגע.
מזל שאין לי בחילות עדיין, הייתי בטוח מקיאה אותם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה