תמונת מצב

תמונת מצב, סוף שבוע שמיני.


מצב החומר:
עייפות שנעה בין עייפות נוראית וטוטאלית לבין סתם עייפות אינסופית, ולא משנה כמה שעות שינה מאחורי.
עור רגיש למגע, בפטמות, בקרקפת ובכלל רגישות גבוהה מהרגיל.
בחילות, בעיקר בשעות אחר הצהרים והערב, נפתרות אחרי אכילה כלשהי.
רגישות קיצונית לריח: קפה ותפוז הם האספקטים הטובים, בשר ושמן מטוגן מהאספקטים הבעיתיים. יזכר לדראון עולם זיהוי זעתר על הטוסטים במרחב, ממרחק של עשרים מטר מחוץ למרחב.
מערכת החיסון שלי מחורבנת, אחרי אנטיביוטיקה ישר קפצתי להצטננות נוראית. קר ועייף לי כל הזמן.

מצב הרוח:
מצב רוח שפוף למדי רוב הזמן, שנע בין כעסים לדכאונות. מנסה לא לחשוב מה ההסתברות להצלחת ההריון הזה. מנסה לחזור לישון כל פעם שאני מתעוררת בלילה מיוזעת. האביב יגיע בעוד כמה חודשים, ועד אז כבר הכל יהיה יותר ברור, זה פשוט לקחת עוד קצת מרווח לנשימה, ולהתאזר בסבלנות.
חברה שלי אמרה פעם, שאחד הדברים שנשים מחוייבות ללמוד הוא המתנה, כי לפעמים אין פתרון אחר חוץ מאשר לחכות למשהו שיגיע, וכל פתרון אקטיבי הוא לא אפשרי. אז אני לומדת המתנה.
השחייה עוזרת, היא נותנת למחשבות כיוון לינארי. מונוטוני בהתאם לתנועות, אבל זה מתקדם. הבעייה היא שהשחיה מתאימה רק כשאני מרגישה סביר, או לפחות לא קפואה, וזו מגבלה רצינית לאחרונה. הג'ודו גם קצת קשה בימינו, בעיקר בגלל העייפות והמחלות, נראה כמה עוד אוכל להמשיך איתו. אני גרוטאה.

השבוע הייתי לראשונה אצל רופאת נשים, שאיתרה דופק באולטרסאונד ואמרה שעד כאן נראה בסדר, ומיהרה להפנות אותי למרפאת הריון בסיכון. אני לא סומכת עליה, ומרוצה מזה שאהיה בהשגחה בלין, זה טוב לי, ומרגיש הרבה יותר בטוח.

בדיקות האולטרסאונד הן הצצות לבדוק שהדברים מתקדמים כראוי. אני מנסה לחשוב אם גם בהריון של שלו הייתי כל כך לחוצה לפני בדיקות כאלו, כאילו שאנחנו במבחן. אני זוכרת איזו הקלה הייתה בחודש החמישי, כשהתחלתי לחוש את התנועות שלו, והיה לי מוניטור משל עצמי שלא תלוי במישהו חיצוני כמו אלטרסאונד.
אני משננת לעצמי מנטרה שבחרתי לי: אני בן אדם טוב למדי, ומגיע לי שיהיו לי חיים טובים למדי. זה עוזר לפעמים להרגיע את הדופק והפחדים בלילה. הפחדים הרי לא יעזרו. להיפך.

לשחק באש

זה היה בחנוכה. מיקי והילדים באו לבקר ולהדליק נרות. היה נעים. הבית היה חם וריחני, הדלקנו נרות בשלוש חנוכיות, וטיפטפנו טיפטופים צבעוניים בקערה של מים. הוצאתי את סלסלת הסביבונים, והתחרינו מי יכול לסובב יותר סביבונים למשך יותר זמן. שרנו המון שירים, אפילו שתינו מעט יין. הילדים הסתדרו בזוגות, כרגיל, ואחר כך בני הדודים נשארו לישון יחד עם החברה' שלי, כרגיל. היה חופש למחרת, ולא היתה סיבה טובה להפריד ביניהם. ידעתי שאני עובדת, והגדולות יוכלו לספק תעסוקה אחת לשניה. משהו לרכל עליו, משהו לצחוק עליו, משהו לפחד ממנו, משהו לבכות ממנו. לכי תזכרי איך חושבות בנות שש עשרה.

שלחתי אותן לישון ביחידת האירוח, חשבתי שככה הקטנים יוכלו ללכת לישון בשעה מוקדמת ומקובלת, ושהן יוכלו להשאר לישון בבוקר עד שעה מאוחרת, בלי שהקטנים יעירו אותן מוקדם מדי.

שיר מספרת שבהתחלה הכל היה בסדר. הן הדליקו עשרות נרות, פיזרו אותם סביב לחדר, הצטנפו מתחת לשמיכה של המיטה הזוגית, וקישקשו על כל העולם ועוד יותר על אשתו. "כרגיל, ממש כמו תמיד."

"ואז, ואז היא התחילה להתגרות בי. וניסיתי וניסיתי, אבל כבר לא יכולתי להתאפק יותר. את מבינה?" היא ממשיכה.

ממה שהצלחתי לדלות משיר, זו לא נשמעת כמו קריאת תיגר. אבל, שוב, לכי תזכרי איך חושבות בנות שש עשרה. אושר אמרה שהיא תוכל להבחין בין הנרות הלבנים לבין אלו הצבעוניים, גם כשעיניה עצומות. שיר פשטה את החולצה הארוכה מעליה, והשתמשה בה כדי לכסות את עיניה של אושר, ואז החלה להגיש לה לחילופין נר כזה ונר אחר. אבל האבחנה הייתה פשוטה וקלה מדי, הנרות הצבעוניים היו נרות חנוכה דקים וארוכים, וגם הריח שלהם היה שונה מנרות השבת הלבנים שהיו ביחידת האירוח.

"היא אמרה שהיא תוכל להבדיל גם בלי להסניף את הריח, ועם שתי ידיים קשורות מאחורי הגב. והיא צחקה. פשוט צחקה עלי. אז קשרתי לה את הידיים עם החולצה הארוכה שלה. ואז, את מבינה. היא עמדה שם מולי, והידיים שלה היו קשורות, והעיניים שלה היו קשורות, והיא עדיין בכל זאת המשיכה להתגרות בי, ולא יכולתי לתת לה להמשיך להתגרות בי ככה. היא אמרה שהיא תצליח להבדיל, בגלל שהשעווה של נר צבעוני יותר כואבת על העור. ולא רציתי להכאיב לה, אבל היא התגרתה בי."

"אז הורדתי לה את החולצה הקצרה. הייתה לה מלמטה חזיה שחורה, יפה. והציצים שלה היו נורא יפים בתוך החזייה וגם בקטע שהם יצאו ממנה. אף פעם לא שמתי לב כמה שהם יפים, היא בת דודה שלי, מה פתאום שאני אסתכל עליה, ובטח לא ככה. אבל פתאום הסתכלתי, וקינאתי בה, נורא. על החזייה היפה, ועל הציצים, ועל השפתיים שלה שנשארו ככה פתוחות. ואז, אז פתאום כן רציתי להכאיב לה."

שיר סיפרה שהיא התחילה לטפטף חלב על אושר. בהתחלה על מקומות מחוספסים יחסית וגסים, כמו כפות הידיים והברכיים. רק יותר מאוחר היא הגיעה לאזור הבטן, ובשלב הזה כבר לא כל כך שינה לה אם היא מטפטפת חלב צבעוני או לבן.

"כי, את מבינה, להכאיב לה היה כמו להכאיב לי. החלב טפטף רק עליה, על הגוף שלה, אבל כל פעם שטיפה נגעה בה והיא קפצה מהמקום שלה ועשתה קשת עם הגב, יכולתי להרגיש את הכאב הזה אצלי, על הגוף שלי. כאילו משהו באושר הפך להיות מחובר לגוף שלי ולנשמה שלי. וזה הרגיז אותי נורא, זה עיצבן אותי עוד יותר, ורציתי עוד יותר להכאיב לה, כי לא רציתי להרגיש את מה שהיא מרגישה, לא רציתי להיות כאילו אותו גוף ביחד איתה. התחרפנתי מזה."

שיר התחילה לנשוך את אושר, בבטן, בשדיים, בצוואר, באוזניים. וכל פעם שאושר התפתלה, שיר הכאיבה יותר, במעין מעגל קסמים. עד שאושר השתחררה מהחולצות שכבלו את עיניה ואת ידיה, הפכה את שיר על גבה, והתחילה לנשק אותה. נשיקות מבעירות, נשיקות צמודות, נשיקות שאין מהן דרך חזרה.

"היא הכניסה את הלשון לפה שלי. בעומק, קצת כמו כשאת מוצצת קרטיב, אבל הייתה לזה תחושה נורא שונה. כי קרטיב לא גורם לך להרגיש כמו ג'לי מבפנים, ולנפנף בידיים כמו קרמיט מהחבובות כדי לכבות את האש. ואז היא הכניסה את היד שלה למכנסיים שלי, לתוך התחתונים שלי. והיא נגעה שם. וכל הזמן שהיא נישקה אותי היא המשיכה לגעת בי שם, ולא יכולתי בכלל לחשוב, כי הראש שלי בער והפנים שלי בערו, והעיניים שלי לא ראו כלום. אני בכלל לא מבינה איך האצבעות שלי הגיעו אליה, לתוך הבפנים שלה, היא בטח הביאה אותם לשם, אבל הרגשתי שהאצבעות שלי רטובות, וחמות. הגוף שלה התחיל לזוז על הגוף שלי, כמו שיפשוף בטנים כזה, ושתי הידיים שלנו זזו ביחד איתו, למרות שהלשונות לא, הם נשארו צמודות. וכל פעם שנגעתי בה יכולתי להרגיש כמה טוב אני עושה לה, כי הגופים שלנו היו מחוברים בתחושות, וגם אני הרגשתי את זה, עלי, בתוך הגוף שלי, חזק יותר ויותר ויותר, עד שהאושר נשפך לי בין האצבעות."

הן נשארו זמן מה בחדר ההוא, שהנרות בערו בו והתקצרו. אני מניחה ששתיהן נרדמו. שיר התעוררה ראשונה, והלכה לשתות מים מהברז במטבחון. כשחזרה, עמדה מול החדר שכבר היה חשוך כמעט לחלוטין, רק בדלי נרות אחרונים עוד היבהבו בו, והאירו את אושר שהייתה שרועה על המיטה.

מה את עושה ברגע הראשון שבו את מבינה שפתחת תיבת פנדורה? כועסת על עצמך. ואז, מה את עושה אז? האם את מנסה להחזיר את השדים לתוך התיבה, או שאת מקווה שאם תתעלמי מהם ולא תקראי להם בשם הם יעלמו? או שאת רודפת אחריהם, מנסה להלחם בהם ולהשמיד אותם? או שאת בורחת במהירות הכי גבוהה שאת יכולה, תוך שאת שורפת את כל הגשרים מאחוריך?

שיר אמרה שהיא ראתה את הנר נופל על השטיח. אני בוחרת להאמין לה, שהנר באמת נפל. פשוט טעות, הסתברות מקרית נוראית שהתממשה. לא זדון מיד מכוונת. שיר ראתה, אבל לא הבינה מה קורה. זה היה אמצע הלילה, היא בדיוק התעוררה משינה, הראש שלה היה כל כך מלא בלולאות, שלא היה בו מקום אפילו למחשבה רציונלית אחת. כשהיא ראתה את האש מבעירה את השטיח גבוה בלהבות כתומות רוחשות, ויוצרת חומה בינה לבין אושר, היא התעשתה, והתחילה לצרוח: "אושר תקומי כבר, אושר תקומי מהר". אבל כבר לא היה לה אומץ לחצות את הגבול שנוצר ביניהן, כדי לטלטל את אושר מתרדמתה.

זה היה הרגע שבו שיר יצאה מיחידת האירוח ורצה בחזרה אל הבית, להזעיק עזרה. ברגע הראשון לא הבנתי מה קורה ומי מעיר אותי. וברגע השני הייתי עסוקה בלהבין למה שיר מסתובבת בלי חולצה בלילה קר שכזה, ורק עוד שני רגעים אחר כך הצלחתי להבין מהבכי שלה מה קורה, ועוד הרבה רגעים אחר כך עד שמכבי האש הגיעו, בערך באותו הזמן שבו הגיעו גם ההורים של אושר, מיקי והאיש שלה, ואז כבר לא נותר עוד דבר שניתן היה לעשות.

לפעמים אני חושבת, האם ניתן היה למנוע, לעצור את הנפילה, האם הכל היה צפוי, ורק אני הייתי עיוורת וסכלה. היה לי כל כך כיף לראות אותן גדלות יחד, שיר ואושר, כמו שתי פיות, כמו התגשמות של משאלה.

אני מתגעגעת לאושר. אני רואה את שיר יושבת לבד על הכורסה שבה היו מצטופפות יחד ומסתודדות, וזה מכה בי, כמו מוט ברזל מלובן שתקוע לי עמוק בגרון וחונק, ומכווץ את איזור החזה והבטן, עד לחור הענק שקדוח לי בבטן. אני כל כך מתגעגעת אליה. זה חור שלא יכול להתמלא, ולא משנה כמה בכי וצער וחיבוקים ינסו למלא אותו. לבי יוצא אל מיקי, ואי אפשר לנחם אותה, העונש שהיא קיבלה הוא יותר ממה שמותר לצפות מבן אנוש. וזה היה כל כך נמנע, כל כך מיותר. אילו הייתי יותר ערנית. אילו רק מנעתי מהן לשחק באש.

לא סיפרתי לה, למיקי, מה ששיר סיפרה לי. אני מאמינה שלעולם לא אספר. מיקי היא אחותי, ואני אוהבת אותה בכל ליבי. אבל שיר היא הבת שלי. ושום דבר כבר לא יחזיר את אושר.

אני עורף חלש

היום נפלו קטיושות בגליל המערבי, אחרי שנתיים של שקט, ורמת החרדות שלי גוברת.
עולות לי מאחורי העיניים התמונות של מלחמת לבנון השניה.
הנסיעות היומיומיות בכביש החוף, בידיעה שאני חשופה לחלוטין, ולכן נסיעה במהירות מטורפת.
העבודה מתוך המקלטים באינטל, ההתקבצות סביב המחשבים בכל פעם שיש אזעקה, לקרוא בווי-נט איפה נחתו הפעם. חוסר הריכוז, חוסר המיקוד, התחושה שאין הסבר טוב למה אני בעבודה ולא בבית מחבקת את הילדים.
השהות בבית החולים כרמל מול הדלת של מחלקת טיפול נמרץ. לדעת שאבא שלי שוכב שם, ואין לי שום דרך לסייע לו לצאת מהקומה. לשמוע את האזעקות ואת השריקות של הנפילות, ולדעת שאם אחת הקטיושות מתקרבת לבית החולים, אז אני בקאנטים, כי המחלקה מוקפת זכוכיות מכל העברים.
להיות בערב בבית עם הילדים, לתרגל אותם בירידה לממ"ד, עם הסרט של במבי. להפגין נחישות ואומץ ורגיעה, כי מישהו צריך להיות החזק.

אני עורף חלש.
מאד חלש.
לא יכולה לעמוד במתח.
לא יכולה לשאת את המחשבה שמשפחות שלמות נהרגות בעזה.
לא יכולה לשאת את השמות של החיילים ההרוגים שמטפטפים מעזה.
לא יכולה להתרכז בעבודה שלי ובשגרה כשהמלחמה בפתח.
לא מבינה איך יכולות משפחות בשדרות ובנהריה לחיות ככה שנים, בצל של התקפות בלתי צפויות, לדעת שמתישהו המוות יגיע בשריקה.

ההורים שלי חיו ככה פעם. על גבול רצועת עזה, לפני מלחמת ששת הימים, כשידעת שאתה יוצא לחרוש בשדה, ולא ידעת אם תחזור. כשמסתננים מדיר אל בלח היו עניין יומיומי שבשגרה.
הם היו עורף חזק.
אני לא.

מוזיקת רקע

כשאני חושבת על המקום המרכזי שמוזיקה ממלאת בחיים שלי, אולי זה לא כל כך מפתיע שכמעט לכל מאורע מכונן בחיים שלי אני יכולה להתאים מנגינה. קצת כמו הלחנה של סרט.

יש שירים שהם ברמה לאומית, מערכתית: כמו "לא קלה דרכנו" שתמיד מזכיר לי את מלחמת לבנון השניה.

אבל מאורעות ברמה מאד אישית.

לצלילי לה טראויאטה עברתי את המיזמוז הראשון הרציני שלי, ואחרכך גם את הפעם הראשונה (והיחידה) שבה ניסיתי לפתות מישהו ולא הצליח לי.

"אייכה" של שולי רנד, שתמיד יזכיר לי את הנסיעות לבית החולים לשרגא, ואת הימים של השבעה.

"כשאבריא אמריא" של קורין אלאל, השיר שאיתו נסעתי ללא הפסקה למחלקה האורטופדית כשאמא שלי התנודדה בין כאן לשם, אחרי הניתוח בירך.

התקליט של וירצברג וגלבץ, שלעולם יזכיר לי את יפתי. בחיוך, בגעגועים, אבל תמיד יזכיר.

"שיר לשירה" שתמיד מזכיר לי את השאלות של ילדי כחולי העיניים לגבי המלים, "עוד חוזר הניגון שזנחת לשוא" שאיתו עירסלתי אותם לשינה.
מיליון וחצי שירים שמאייתים לי דני, או אהבה, כל אחד בסיטואציה קצת אחרת.

ועכשיו צריך לצרף לרשימה דיסק נוסף.

כי את מאמא מיה אני לעולם לא אוכל לשמוע מבלי לחשוב מחשבות על גבולות, ואיפה נכון לעצור, וכמה המון יש להפסיד, וכמה סחטנות רגשית יש במלים האלו:

I was cheated by you and I think you know when,

So I made up my mind, it must come to an end

Look at me now, will I ever learn?

I don't know how but I suddenly lose control

There's a fire within my soul

Just one look and I can hear a bell ring

One more look and I forget everything, Wo-oh

Mamma mia, here I go again

My my, how can I resist you?

Mamma mia, does it show again?

My my, just how much I've missed you

Yes, I've been brokenhearted

Blue since the day we parted

Why, why did I ever let you go?

Mamma mia, now I really know,

My my, I should have not let you go.

I've was angry and sad when I knew we were through

I can't count all the times that I've cried over you

Look at me now, will I ever learn?

I don't know how but I suddenly lose control

There's a fire within my soul

Just one look and I can hear a bell ring

One more look and I forget everything,

Wo-oh

Mamma mia, here I go again

My my, how can I resist you?

Mamma mia, does it show again?

My my, just how much I've missed you

Yes, I've been brokenhearted

Blue since the day we parted

Why, why did I ever let you go?

Mamma mia, here I go again

My my, how can I resist you?

Mamma mia, does it show again?

My my, just how much I've missed you

Mamma mia, here I go again

My my, how can I resist you?

Mamma mia, does it show again?

My my, just how much I've missed you

Yes, I've been brokenhearted

Blue since the day we parted

Why, why did I ever let you go

Mamma mia, now I really know

My my, I should not have let you go

פחדים

לפעמים נדמה לי שההתנהגות שלי מונעת יותר מפחדים מאשר מכל דבר אחר.
פחד יכול לגרום לי לפעול בצורה מסויימת, פחד יכול להרגיז אותי ולגרום לי לפעול בצורה הפוכה כדי להוכיח לעצמי שהפחד לא שולט בי, ופחד יכול לגרום לי להכנס ללולאות אינסופיות של מחשבה שמונעות כל פעולה שהיא.
גם המנעות מפעולה היא עשייה, ולא בהכרח הפתרון הטוב יותר.

עכשיו לדוגמה,
אני מפחדת מהתוצאות של ההריון.
אני מפחדת מהדברים שהתבררו לי בראש, בעקבות השבוע שעבר.
אני מפחדת מהגוש שיש לי בצוואר, ומהכאב שהוא גורם.
אני מפחדת מהמלחמה בדרום, ומהמשמעות שלה לגבי מה שקורה בארץ.

הבעייה העיקרית היא שהמטרה של פחד היא לחדד את הערנות כדי לשפר את ההשרדות שלנו, וכאן רוב הפחדים האלו לא יכולים לשפר שום כלום בהשרדות שלי, כי או שמדובר במצבים שאין לי שום שליטה עליהם, או שיש לי שליטה אבל אני לא מסוגלת להתמודד עם השאלה בכלל ולכן אני בורחת ממנה כמו מאש.
כך שהפחד בעיקר מדכא.

גבולות

בשיפולי הבטן, מצד שמאל, יש בעור של רקפת אזור בהיר יותר. אני עוברת עם כרית האצבע על הגבול שבו העור הופך מכהה לבהיר. יש בתנועה הזו אלמנט מהפנט, כאילו האצבע שלי לא עוקבת אחרי הקו, אלא היא זו שבוראת את האבחנה שבין כהה לבהיר.

"זה כתם לידה?" אני שואלת אותה, כבדרך אגב. זו הפעם הראשונה שאני רואה חלקים כל כך נרחבים מהעור שלה חשופים. עד היום בעיקר יצאנו לשתות קפה, ופעם אחת היה מעורב גם אלכוהול בעניין. רק היום, אחרי שנהגה כמו פסיכית מושלמת וסיכנה את החיים של שתינו על הכביש, הצעתי שתראה לי את סימני ההיכר לפיהם אצטרך לזהות אותה באבו כביר, וכך ראיתי את הבטן שלה לראשונה.

"כןןןן". רקפת עונה, והמלה נלחשת ארוכה, נמרחת, והקול שלה עמוק. אני בודקת עם גב כף היד את החלק הבהיר והכהה, מנסה לבדוק אם יש הבדל במרקמים. כשאני מניחה את כל האצבעות על כתם הלידה אני יכולה לחוש את העור של רקפת נמתח ומפרפר מתחת לאצבעות שלי, כאילו הנשימות שלה מהירות מאד.

הראש שלי מתהפך מבפנים החוצה, וכל המחשבות בו נזרקות כמו בגדים במכונת כביסה. אני בולעת רוק. צריך להיות מאד זהירים כאן. רקפת היא המורה של הבן שלי, והקשר בינינו נוצר אחרי שהזמנתי אותה להצטרף לחוג הג'ודו למבוגרים. יש בינינו קשר של קפה, ושיחות על נערים בגיל ההתבגרות, לא נכנסנו לעומק ולא סיפרתי לה עד היום דבר לגבי ההעדפות שלי, למרות שהן לא סוד.

"זה נעים לך?" אני שואלת, ומיד קמה מהתנוחה בה כרעתי לרגליה, ומשנה את הנושא, כדי לא לתת לה הזדמנות לחשוב על תשובה. "את נראית לו כמו אחת שיש לה גם קעקועים. נכון? זה גם אמצעי זיהוי מצויין בשביל אבו כביר, אם את כבר בקטע של תאונות דרכים."

אני עומדת לצידה. היא טיפה גבוהה ממני, והגוף שלה דק בהרבה משלי. השיער שלה שחור גלי וקצר למדי, אבל כדי להראות לי את הכתף היא צריכה להסיט אותו הצידה, והעורף שלה נחשף, יחד עם האוזן השמאלית.

אני מוצאת שהנשימה שלי נעצרה, ושואפת באופן אקטיבי, במודעות. רקפת מושכת לאחור ולמטה את החולצה, וחושפת זוג דובדבנים על כתף שמאל. אני מניחה את האצבעות שלי על אמרת החולצה, והן כמעט נוגעות בעור של השכמה, אני יכולה לחוש את החום שבוקע מהעור שלה. איך הסתבכתי ככה? ועוד מעט אני עומדת להסתבך עוד הרבה יותר, זה עומד לי על קצה הלשון. אני מנסה לעצור בעצמי, אבל השאלה גולשת.

"את יודעת מה המשמעות של הציור הזה?" אני עדיין עומדת מאחוריה, והעורף החשוף שלה קורא לי בקול הולך וגובר. יותר מדי זמן לא הייתי עם אשה והיכולת שלי להגיד 'לא' פוחתת והולכת, ככל שהצורך גובר. במאמץ גדול אני מצליחה לנתק את האצבעות שלי מהחולצה שלה, ואת העיניים מהעורף שלה.
אני מפנה את העיניים אל העיניים שלה. יש בהן חיוך, וקמטים קטנים שמלווים אותו לצדי העיניים.

"מה את חושבת שהמשמעות שלו?" רקפת עונה לי בשאלה, והחיוך מתרחב עד שהוא מגיע גם לגומות בלחייה. אני מסתכלת לה בעיניים, משפילה את המבט לשפתיים ורואה שהיא מלקקת אותן בתנועה מהירה כמו התייבשו לרגע, ואז מביטה בנקודת הדופק בצוואר.

"זו לא המשמעות היחידה." אני מסייגת, יודעת שיש הרבה נשים שפשוט לא מודעות לנקודה, שהציור יכול היה להבחר מטעמים אסטטים בלבד. "אבל עד כמה שלי ידוע, אז יכול להיות שיתכן, שאולי בנסיבות מסויימות, המשמעות שלו היא" אני עוצרת ונושמת נשימה עמוקה כדי לנסות להשתיק את חוסר הבטחון ולהגיד כבר את המלים "הוא מבטא דומיניות אצל אשה. בי סקסואליות." אני נושמת שוב עמוק, ומקללת את עצמי על חוסר היכולת שלי להתבטא.

היא נשואה. גם אני. היא גם מורה של הבן שלי. ואני גם נפגשת איתה כל שבוע בחוג. ולפעמים בעוד ערב נוסף, לקפה אצלי או אצלה, סתם בשביל הכיף. וגם הבטחתי לעצמי מזמן, שאני לא מתחילה עם חברים וחברות שלי, כדי לא להרוס חברויות. טעות כאן תהיה פטאלית.

"מעניין." היא אומרת, וממשיכה הלאה, משאירה אותי בחוסר וודאות. "את רוצה לראות גם את שאר הקעקועים שלי?" רקפת שואלת.

אני מהנהנת, בכלל לא בטוחה שזו התשובה הנכונה או האמיתית, והיא מסתובבת ימינה ושמאלה, ואז ניגשת אל התריס, וסוגרת אותו. כשהיא פותחת את הכפתור במכנסי הג'ינס, אני מבינה למה סגרה את התריס. רקפת מפנה אלי את הגב שלה, ומשפילה את המכנסיים עד לאמצע הירך. יש לה תחתונים שחורים בגזרת משולשת, שחושפים חלק ניכר מהישבן שלה.

"אני לא רואה קעקוע." אני לוחשת לה. היא מושכת בכתפים בלי להגיד כלום, ואז מגלגלת מעט את החלק העליון של התחתונים, עד לחשיפה של חלקו העליון של חריץ התחת. כמעט סנטימטר מעליו אני יכולה לראות קעקוע של ציפור. היא מצויירת מהחזית, המקור שלה מצביע לכיוון התחת, והכנפיים שלה פרושות ימינה ושמאלה, מגינות בסימטריה על הישבנים.

אני לא יכולה לעצור את עצמי, ושוב כורעת מולה. רקפת מכווצת את שרירי הישבן, וכנפי הנשר, או העיט, נרעדות למולי. האצבעות שלי נשלחות לגעת בקו המתאר של הכנף, בגבול הציור. הנוצות משורטטות במעשה אמן, בהקפדה על הפרטים. "הוא ממש יפהפה הנשר הזה." אני אומרת לה, והאצבע שלי עוקבת עד לקצה המקור של הנשר, ויורדת מעט יותר, נוגעת בעצם הזנב ונשארת שם למשך מספר שניות.

הידיים של רקפת נשלחות אל התחתונים, ומרימות אותם מעלה, הופכות אותה שוב מהוגנת ומוגנת. "זה לא נשר, זה חיוויאי. את יודעת מה זה חיוויאי?" היא מסתובבת אלי, וכשהחזית שלה מופנית אלי אני מתקשה להתרכז. התחתונים שהיו מהוגנים למדי מאחור, מתבררים כחושפניים מאד בחלק הקדמי שלהם, והגוף שלי קרוב מדי, הרבה יותר מדי קרוב מכדי לאפשר לראש להתרכז.

"חיוויאי זה עוף שיודע לצוד נחשים, לא?" אני מנסה לענות, ולהתרומם בחזרה כדי להתרחק מאיזור הסכנה.

"לא, אל תקומי." היא מבקשת, והיד שלה מונחת על הקודקוד שלי, לוחצת עליו קלות כדי שישאר במקומו. "קעקוע אחרון ודי. אנחנו לא רוצים שתיכשלי בזיהוי שלי, כשיגיע רגע האמת, נכון?"

רקפת נותנת למכנסיים ליפול מהירכיים לחלוטין, והן נוחתות על הרצפה. הידיים שלה מונחות רפויות, אחת על הקודקוד שלי, והשניה על הירך שלה. מתחת לאצבעות היד אני יכולה לראות ציור צבוע באדום, זה הקעקוע האחרון, אבל היא עדיין לא מראה לי אותו.

" חיוויאי אוכל נחשים. יפה מאד." היא מחמיאה לי "ואת יודעת מה מסמל הנחש אצל ההודים?". בעיני רוחי מתחילה להצטייר תמונה של אלה יושבת בשיכול רגליים, ונחש קוברה מתפתל סביב עמוד השדרה שלה, זנבו בולט מתוך איבר המין שלה, וראשו מאחורי ראשה. אני מנענעת בראשי כדי לגרש את התמונה, זו בטוח לא הכוונה שלה.

"קונדליני?" אני מחליטה לנסות למרות הכל.

"טוב מאד. יפה." היד שלה מלטפת את השיער שלי, והיד השניה שלה מפשקת את האצבעות, ואז עוזבת לאט לאט את הירך. על הירך הימנית שלה, קרוב מאד לקצה העליון שלה, אני רואה עכשיו את מה שהסתירה היד. קעקוע של שפתיים בגודל טבעי, מפושקות מעט, אדומות מאד, עגולות מאד.

הפנים שלי קרובות מאד אל הירך שלה, והן מתקרבות עוד יותר. אני מנסה לעצור, לתת לי ולה הזדמנות נוספת לוודא שזה באמת מה שאנחנו רוצות, אבל הלשון שלי מוכרחה לצאת ולבדוק את השפתיים האלו, הן קוראות לה ומפתות אותה.

אני אוחזת בירכיים של רקפת בשתי הידיים שלי, ונוגעת בקצה הלשון בשפתיים המשורטטות על הירך שלה. הלשון שלי נמתחת, מלקקת לאורך השפתיים, בוחנת את המרקם של הקעקוע, האם הוא מחוספס יותר, חם יותר, מתוק יותר. ואז, לרגע אחד, הלשון יוצאת מגבול הציור, גולשת מעלה לכיוון מפגש הירכיים, שקורא לי בחום שבוקע ממנו, בלחישה שאני ממש מסוגלת לשמוע, וממש לא מסוגלת לסרב לה.

היד של רקפת הודפת את הראש שלי ממנה והלאה, ולרגע הוא שוב מתערבל כמו במכונת כביסה, אבל לצד השני בדיוק. מה עשיתי כאן, ואיפה היתה המודעות העצמית שלי בדקות האחרונות. חציתי פה כמה גבולות בצורה בלתי הפיכה, ואני מרגישה איך הפנים שלי לוהטות ואדומות. אני מתרחקת מרקפת, משפילה את הפנים לכיוון הרצפה כדי לא לראות אף חלק ממנה, ומנסה למלמל התנצלויות בלשון מסובכת ומבולבלת.
רקפת מרימה את הראש שלי מהסנטר, ומניחה אצבע על השפתיים שלי, ואני שותקת מיד. בזוית העין אני יכולה לראות שהמכנסיים שלה חזרו אל המותנים, והם כבר רכוסים.

"שלום חמוד." היא אומרת בקול רם, והאצבע שלה עדיין מונחת על השפתיים שלי. "איך היה החוג שלך?" אני יכולה לשמוע רעשים של חפץ כבד נזרק, וקול של נער מתבגר ששואל מה יש לאכול בבית הזה.

"אני כבר באה מתוק, רק נפרדת מחברה שלי." רקפת אומרת, והקול שלה חזק ויציב. היא מסתכלת לי בעיניים, ולא אומרת כלום, ואז מניחה את האצבע שלה על השפתיים שלי, והפעם אין תחושה שהיא מנסה להסות אותי, כי האצבע מלטפת את קו השפתיים. כשאני מלקקת את השפתיים להרטיב אותן זה נעים, כמעט כמו נשיקה. רקפת מחייכת, חיוך קטן, ואז מסתובבת והולכת אל הבן שלה, משאירה אותי למצוא את הדרך החוצה לבד.