יום רביעי, שש ועשרה.
יעלה מתעוררת כמה שניות לפני שהשעון המעורר מצלצל, ומכבה אותו. כרגיל. יום ככל הימים. היא מתמתחת במיטה, מסובבת מעט את הצוואר ימינה ושמאלה, ומתיישבת במיטה. 'אנחנו לא נעשים צעירים יותר', היא חושבת, כמו בכל בוקר, כשהנוקשות באיברים מזכירה לה את השנים החולפות. היא יורדת במדרגות, הקור מהרצפה חודר לעצמות דרך כפות הרגליים היחפות. כמו בכל בוקר היא מזכירה לעצמה, שבפעם הבאה היא תשאיר את נעלי הבית ליד המיטה.
המים בקומקום מתחממים, ויעלה נועלת את נעלי הבית, ומחבקת את עצמה, תוך שהיא צועדת במקום. עוד שתי דקות. עוד שתי דקות, והיא תאחז שני ספלי קפה מהבילים, תצעד במעלה המדרגות בזהירות, ותכנס שוב למיטה החמה, לעוד רבע שעה של שקט התכרבלות והתגפפות עד מתיקות של עדנה, לפני שתתמודד עם החיים האלו והחורף הזה.
הקומקום מכבה את עצמו. יעלה מכינה את הקפה, הוא אוהב בכוס קטנה, היא בספל גדול. היא מוסיפה סוכר וחלב בנדיבות לשתי הכוסות, פינוק של הכוס הראשונה של הבוקר, בהמשך היום היא כבר משתמשת בממתיק מלאכותי, לשמור על הגזרה. יעלה מניחה כל כוס על צלחת קטנה, מוסיפה עוגיה שתעזור להשכמה, ועולה במדרגות. הידיים שלה משקשקות מעט את הכוסות בלכתה. זה רק הקור של הבוקר שמרעיד אותי, היא חושבת, אנחנו עדיין בסדר.
בחדר השינה היא מניחה את הכוסות על השידה שליד המיטה, ונכנסת לצחצח שיניים. היא חושפת אותן מול המראה, עדיין לבנות, ומתעלמת מהקמטים בתחתית הצוואר, שהמראה מציגה לעומתה. זה לא מסוג העניינים שהיא מסוגלת להתייחס אליו לפני כוס הקפה הראשונה של הבוקר. זה רק עוד יום ככל הימים.
יעלה יוצאת מן המקלחת הקפואה, פושטת את הבגדים, נכנסת שוב למיטה, ואנחה נפלטת מפיה כשהחום השיורי מתחת לשמיכה עוטף אותה. עדיין קר לה, והיא נצמדת לגופו העירום של דרור, להתחמם כנגד גבו.
דרור קריר. קר אפילו.
יעלה מלטפת את עורפו, ולוחשת לאוזנו "בוקר טוב". הוא לא עונה, אפילו לא בנהמה הרגילה שלו, זו שיום יום מבקשת ממנה רחמים של שתי דקות. "דרור," יעלה מנסה שוב, "הכנתי לך קפה". הוא לא עונה, והיא הופכת אותו על גבו. העיניים שלו עדיין עצומות.
העיניים שלו עצומות.
והחזה שלו לא עולה ויורד.
יעלה מסתכלת על הפנים שלו, על זיפי הלילה הקצרים, ומניחה את כף היד שלה על הלחי הקרה. עין ימין של יעלה מתחילה להתערפל, והיא חושבת 'לעזאזל, למה עין אחת בוגדת בי', ומנסה לעצור את הדמעה, כדי לראות בבירור. הגבות הבהירות, הריסים המדוייקים, השפתיים הפשוקות מעט. כאילו הוא ישן. האצבע של יעלה עוקבת אחרי מסע העיניים שלה, נוגעת בקצה הכרית על השפה העליונה ובחזרה אל התחתונה. היא טומנת את העיניים והאף שלה בשקע הצוואר של דרור. הריח עודו שם, העור שלו עדיין מכיל את אותה תכונה מופלאה שגרמה לה להתאהב בו, והשאירה אותה איתו במשך שלושים ואחת שנה.
כשהיא מנתקת את הפנים שלה מהצוואר שלו, יעלה מבחינה שהשאירה שם עקבות רטובים, והיא מוחה את שאריות הדמעות עם ציפית הכרית. "דרור. אהוב שלי." היא לוחשת, ומניחה את היד שלה על החזה שלו. יש דברים שאי אפשר להתמודד איתם לפני כוס הקפה הראשונה של הבוקר.
יעלה מתיישבת בישיבה מזרחית לידו, פניה אל מול פניו, ידה פשוטה על החזה של דרור, וידה השניה אוחזת בכוס הקפה שלה. יעלה חושבת, על הפעם הראשונה שבה נפגשו, על הפעם הראשונה שבה התעלסו, על הדרך שבה חגגו חצי שנה להיכרות שלהם, על ימי הנישואין שבאו לאחר מכן. איכשהו, ללא קשר מה תכננה לאותו אירוע, תמיד זה נגמר בסקס. "וזה בגלל שאני אוהבת אותך יותר מכל דבר אחר בעולם." יעלה אומרת לדרור.
ואז היא מניחה את כוס הקפה שלה בצד המיטה, ונשכבת לצידו. זה כמו משחק שהם משחקים לפעמים. דרור פסיבי לגמרי, וכל העבודה מוטלת על יעלה. היא מלקקת את הפטמות הקרות שלו, ומחליקה את הידיים שלה לאורך הצלעות שלו ועד לאגן ולריפוד הכרס הקטן.
ואז היא נשכבת על הגב לצידו, ונוגעת בעצמה. היא מניחה אצבע על הדגדגן ולוחצת בעדינות, טובלת את קצה האצבע בלחות שלה, ומוחצת אותה כלפי מעלה. יעלה מדברת בקול רם, מפרשת לדרור את הפנטזיה שבעיני רוחה, זה רק חלק מהמשחק שלהם, הוא אוהב לצפות בה מאוננת. "עכשיו אני מפשקת את השפתיים, רטוב שם וחם. אתה יכול לראות את הנוצץ?" האצבעות שלה מחליקות במיומנות על הדגדגן וסביבו, והרטיבות שלה מתגברת. "עוד מעט אני אהיה מוכנה לזיון פראי, עם הסוס הכי פראי באיזור הזה."
יעלה מפסיקה את הפרשנות. היא מתיישבת, ומלקקת את השפתיים. הן יבשות נורא. וגם הגרון. לפחות גם העיניים התייבשו. היא נמנעת מלהסתכל בעיניים של דרור, כך היא יכולה להמשיך את המשחק עוד מעט קצת. בין הרגליים שלו היא יכולה להבחין בזקפה, אבל היא נרעדת, זה יהיה מורבידי מדי.
היא מפשקת את הרגליים שלה, ומתיישבת על הירך של דרור. הירך נוקשה, קרירה. יעלה מניחה את שתי הידיים שלה על הכתפיים שלו, ומתחילה לחכך את עצמה בירך שלו, על השריר. שיער הירך המסולסל נוגע בה, והתנודות שלה עליו יוצרות מראית עין, כאילו שהגוף שלו נע איתה. היא מתנועעת, וממלמלת לעצמה ולדרור מלות עידוד ואהבה, עד שהיא מגיעה לשיא קטן. אי אפשר לצפות ליותר מזה, לא בתנאים האלו. הגוף שלה רועד קלות, אצבעות הידיים שלה מתהדקות על הכתפיים שלו, והיא מתפרקת לצידו, מתנשמת.
"תמיד רצית שתלך בזמן שאנחנו עושים אהבה." יעלה לוחשת באוזניו של דרור "ואני, אני אעשה הכל בשבילך. תמיד."
היא נותנת לו נשיקת פרידה אחרונה, על השפתיים, ואז יוצאת מהמיטה, מכסה אותו היטב, ופונה אל הטלפון, להודיע למשפחה, לילדים, ולכל מי שצריך.
