על טקסים ואילוף

בספר הנסיך הקטן מדבר השועל על האילוף: על כך שדרושים טקסים, סדר וחזרה על מנת לאלף.
וזה בדיוק מה שקורה לנו.
אילוף הדדי.
בעצם להכיר את הילדה החדשה שלך משמעו לאלף אותה לדעת שאנחנו מגיבים לצרכים שלה ברגע שאנחנו מבינים אותם, והיא גם מאלפת אותנו: מה יותר נעים לה, למה היא מתכוונת בכל צליל בכי, ועוד ועוד. ככל שהאילוף הזה מתקדם, נהיה יותר שקט ונעים בבית, כי היא יודעת שאפשר לסמוך עלינו, ואנחנו מבינים יותר מהר מה היא מבקשת מאיתנו.
אחד הדברים שעברו אילוף הוא השדיים שלי. כשאני שומעת בכי מתחיל חלב לזרום לכיוון הפטמה כדי להתכונן, וזה בעצם בסדר גמור. הבעייה היא שהחלב מתחיל לזרום לפעמים גם כשאין סיבה מוצדקת. לדוגמה מישהו דיבר על דבר כלשהו שאולי מזכיר צבע לבן, או זרימה, או בעצם ללא סיבה כלל. זה מצחיק מוזר ולפעמים כואב ומעצבן.
זה מזכיר לי את הטיעונים של גברים לגבי "לזין יש חיים משלו". אנלוגיה שהולכת קצת יותר רחוק, גם מבחינת ההזדקרות והנוקשות, וגם מבחינת צבע הנוזל המתפרץ, אבל אני אעצור את זה כאן, כי גם לי יש גבולות...
טקס של אמבטיה. בהתחלה היה ממש קשה עם האמבטיה, צרחות נוראיות בזמן ההפשטה וגם תוך כדי הרחצה, מורו בלתי פוסק. היום היא יודעת שהפשטה זה נחמד, והיא מדברת עם התמונות שליד השידה תוך כדי הפשטה. באמבטיה אני שרה לה, מספרת כמה שהמים נעימים והיא מרוצה מהתחושה של המים על העור. אחר כך יוצאים, מתנגבים, יונקים, ועושים עיסוי. אחרי ארבע או חמש אמבטיות היא כבר למדה מספיק את הטקס כדי לדעת שאחרי הניגוב מגיעה יניקה, וסימנה בצורה מאד ברורה שזה מה שהיא רוצה. כפי שאמרתי, אילוף.

לאט לאט רשימת המטלות העודפות (לא יומיומיות כמו כביסה כלים וכדומה, אלא גדולות וחד פעמיות) מצטמצמת. זה אומר שאני מתחילה לחשוב על זמן שיגיע בקרוב שבו אוכל אולי להתחיל לשחות. זה יהיה משמח. בינתים הכושר מתבטא בעיקר בסחיבת שירים ממקום למקום, תרגילי בטן ורצפת אגן, ותו לא.
בקרוב.

סדרי עדיפויות

חודש אחרי לידה, אנחנו מכירות קצת יותר טוב, אני והילדה שהבאתי לעולם.
יותר קל להבין איך היא בוכה כשהיא רעבה, ואיך היא בוכה כשהבטן כואבת או שיש לה אוירונים שצריך להוציא.
בהתאם, יותר קל למלא את הרצונות שלה, כך שבימים האחרונים היא מתחילה להיות ממש רגועה ונחמדה.
אבל עדיין, שיר נרדמה, וכעת יש בין שתי דקות לשעה וחצי עד שהיא תתעורר. אז מה עושים?
תינוקת גורמת לך לחשוב היטב על סדר העדיפות שלך, האם את מעדיפה
לישון איתה (מי יודע מתי תהיה לך שוב הזדמנות)
לאכול משהו (שהגוף שלך יתאושש ויוכל ליצר עוד חלב)
לשטוף כלים (שיהיה במה לאכול)
לחרבן (כי, נו, צריך גם להוציא את זה מתישהו)
להתקלח (אחרי כל מה שהשפריצו עלי מכל פתחי הגוף)
לכבס (אחרת לא תוכלי להחליף לה בגדים)
לתקן את הפנצ'ר של שלו (כי אפחד אחר לא יעשה את זה)
לשבת לבר ולשלו על הראש עם השיעורים שלהם, או כלי הנגינה שלהם (כי צריך)
לשחק איתם (ולהקל במשהו על יסורי המצפון שאני מזניחה אותם)
למלא את הטופס למועצה (זה שווה המון כסף לחסוך את הקנס)
לקרוא מיילים

צריך איכשהו לבצע את הכל, ולקדם במשהו את הכל.
זה אומר שזמן ה"אני" שלי מצומצם עד מאד מאד.
לא שלא ידעתי את זה, אבל שכחתי עד כמה מצומצם.

מציק שדני מרחם על עצמו. מציק שהוא מטיל עלי משימות "כי יש לך יותר רוחב סרט".
אולי זה בגלל שאני מנסה להקל עליו במשימות של הבית.
אבל זה מרגיז אותי נורא, שהוא יוצא לטוס או לפעילויות מצנח אחרות, חוזר עייף נורא, ואז ישן המון זמן "כי קמתי מוקדם".
זו תחושה חזקה של חוסר הגינות.
וברור שהוא לוקח אחריות, גם על ההרגעה שלה, גם על משחק עם הילדים. אבל העובדה שלי אין זמן שחר, בעוד שנדמה שהוא לא ויתר כלל על זמן דני, או שזו לא עובדה אלא רק תחושה. זו עובדה שזו התחושה שלי :)

מה שאני באמת צריכה, זה למצוא דרך לפנות לעצמי זמן משלי, ואז לא יהיה לי אכפת שיש לו זמן שלו.
ואני חושבת שזה ניתן, אחרי שנתארגן טיפה יותר טוב על איך אנחנו מבינים אותה, ומה סדר היום שלנו.
פעמיים בשבוע של שחייה יעשו לי את הדם רגוע בהרבה.