פְּגִישָׁה, חֲצִי פְּגִישָׁה, מַבָּט אֶחָד מָהִיר,
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...
קִטְעֵי נִיבִים סְתוּמִים – זֶה דַי...
מינוס חמש – בית קפה
את מייק פגשו בפעם הראשונה בבית קפה הומה אדם, בקניון. כלומר, כרמית פגשה אותו לראשונה. מיכל כבר הכירה אותו זמן רב לפני כן, מהמילואים, אך זו הייתה הפעם הראשונה בה פגשו אותו כזוג.
הן ישבו בצד אחד של השולחן, בגבן לעוברים ושבים הרבים מאחוריהם, ומייק ישב מצידו השני של השולחן, מרוכז פעם בפניה של מיכל, ופעם בפניה של כרמית. מיכל כבר הציגה בפניו את הרעיון, כך שמייק לא הופתע, אבל הוא רצה לשמוע באופן ישיר מכרמית, שהיא שלמה עם המעשה, שזהו רצונה.
"תסבירי לי שוב, בבקשה, למה את רוצה ילד?" שאל את כרמית, ידיו מונחות על השולחן באצבעות מפושקות מעט, וגופו מוטה קדימה, כדי לשמוע היטב ולהבין.
כרמית הפנתה את מבטה אל מיכל, ומייק חשב שכאשר עשתה זאת השתנה גוון העור של פניה, אולי גרם לכך החיוך שעטו פניה, אולי הבזק של אור מאחת החנויות הסמוכות. "אני מאד אוהבת אותה. יותר מכל דבר אחר בעולם. והדרך הנכונה לחגוג את האהבה הזו היא לעשות ילד ביחד." כרמית לקחה את ידה של מיכל בידה, ונשקה לגב היד. "אז הילד הזה יהיה של שתינו יחד, אפילו אם הגנים שלו הם רק שלי."
ואז נבוכה לרגע, והביטה שוב אל מייק. "ושלך, כמובן. אם תסכים."
"ואיך את מרגישה עם העובדה שכדי לעשות ילד למיכל, תצטרכי לשכב איתי?" שאל מייק.
כרמית מיהרה לענות, כאילו עלתה השאלה הזו אין ספור פעמים בעבר, והתשובה כבר הייתה שגורה על לשונה. "אני בסדר. אני בסדר גמור עם זה. עשיתי את זה פעם, סקס עם גבר, ואני לגמרי בסדר עם זה. אני מעדיפה נשים, אבל אני לא שונאת גוף גברי, או משהו כזה."
מייק הבליע חיוך, השימוש המרובה של כרמית במילה "זה" היה עשוי לצרום לאוזניו, אבל הדבר רק גרם לו להיות מודע לגילה הצעיר.
"לי גם יש שאלה." הוסיפה כרמית. "אפשר?"
מייק החווה בידו לאות כן, וכרמית היססה מעט, שלחה מבט לעבר מיכל, אולי מתוך רצון לבקש אישור, ואולי מתוך חשש לפגוע.
"רציתי לשאול מה יוצא לך מזה." אמרה כרמית במהירות, כאילו חששה שתתחרט אם לא יצאו הדברים במהירות אל אויר העולם. "למה אתה מסכים, למה זה כדאי לך, לעשות למישהי ילד, שלא יהיה שלך?"
מייק נשען אחורנית בכסא, ושקע בו מעט למטה, נשם נשימה עמוקה כדי לסדר את המחשבות, ואז נשען שוב לכיוון שתי הנשים, ממקד את מבטו בעיניה של כרמית בלבד, רואה את מיכל רק בזוית העין.
"קודם כל," אמר מייק "זו הזדמנות לזיין את המפקדת שלי, משאת נפשו של כל חייל. טוב, לא ממש את המפקדת שלי, אבל לזיין את החברה שלה טוב כמעט באותה המידה."
"שנית," הוסיף "את אשה יפה." מייק לקח את ידה של כרמית בכף ידו "אשה יפה מאד. ואני גבר שאוהב נשים יפות. זה לא כל כך מורכב. וסיבה אחרונה," וכאן עזב את ידה והשפיל את עיניו ובחן בעיון את המפה המשובצת של השולחן אליו ישבו "סיבה שגם לי ברורה רק למחצה. אני כבר בן עשרים ותשע, ועוד לא הבאתי אף ילד לעולם." וכאן הרים מייק את ידיו למולן "כן, כן, אני יודע שאני חותם על ויתור, והילד לא יהיה שלי. אבל באיזשהו מקום בלב אני אדע שיש מישהו שירש חלק ממני. את מבינה?"
כרמית הנהנה. הכמיהה לילד היא חלק בלתי נפרד מן הדם, ציווי גנטי הישרדותי. כמו שהיצר בוער בה, הוא יכול להניע גם את מייק.
מיכל החליטה שהגיעה השעה לסכם את הפגישה. "אנחנו נדבר מחר, בסדר?" אמרה למייק, והוא, שהבין את הרמז, הסתובב למיכל והצדיע ברישול, אסף את עצמו משם, ונתן לשתיהן להשלים את השיחה לבדן, משאיר שטר של חמישים שיכסה את הקפה של כולם.
משנשארו לבדן, הפכה מיכל לרכה יותר. היא חיבקה את כתפה של כרמית, ונתנה לראשה של זו לשקוע בשקע הכתף שלה, תוך שהיא מלטפת את שיערה.
"מה את חושבת עליו?" שאלה מיכל את כרמית לבסוף. "הוא מוצא חן בעיניך?"
"כן. אבל לא. הוא. אני." התחילה כרמית, ואז החליטה להתחיל אחרת "זה לא עניין של אם הוא מוצא חן או לא. מבחינתי הוא רק כלי להשגת מטרה. *את* מוצאת חן בעיני, ואת היא הסיבה שבגללה אני רוצה ילד. השאלה צריכה להיות אם את תסתדרי עם מה שיקרה."
"כמובן שאני אסתדר." מיהרה מיכל להשיב. אני אעשה בשבילך הכל. הוסיפה בלבה, ונתנה רק לעיניים לדבר.
למחרת דיברה מיכל עם מייק, ובישרה לו על ההחלטה החיובית, והם קבעו מפגש בביתן של כרמית ומיכל, בהמשך אותו השבוע. כרמית עקבה אחרי המחזור שלה, וידעה מתי יהיה הזמן הטוב ביותר, וביום המתאים טלפנו למייק, ובישרו לו שהיום הוא יום המזל שלו.
מינוס ארבע – ביתן של מיכל וכרמית
כשהגיע מייק אל הבית, פתחה בפניו את הדלת כרמית, לבושה כולה לבן. מבעד למפתח החולצה הלבנה יכל לראות את עורה השחום, ושדיה הקטנים והזקופים. החצאית הלבנה הרחבה עטפה אותה בענן מרשרש, ממנו יכול היה לראות רק את רגליה היחפות.
"ברוך הבא. בוא, תכנס." אמרה לו, מביטה בכתפו, בשיערו, בידיו, אבל לא מישירה מבט אל עיניו. מייק חייך, הביישנות שתקפה את כרמית הפכה אותה למושכת עוד יותר. הוא נכנס אל הבית, והעביר יד קלילה ומלטפת בשיערה.
מיכל לחצה את ידו של מייק, לחיצה אמיצה, והובילה אותו אחריה אל חדר השינה. מייק התפלא, הוא הניח שקודם ישבו יחד, ישתו משהו, יתקרבו זה אל זו. בניחותא, שבת אחים גם יחד.
"את לא חושבת שכדאי לקחת את הדברים יותר לאט?" שאל את מיכל.
אבל מיכל חשבה אחרת. "לא, אני כבר הכנתי אותה, אז אתה לא צריך לדאוג. אתה יכול לדאוג להכין את החבר שלך." וכאן שלחה מיכל יד לעבר האגן של מייק, שהסיט אותה ממנו. להכין את עצמו? החבר שלו?
כרמית נכנסה אחריהם לחדר השינה, ושכמיכל הורתה לה לשכב על המיטה, נשמה עמוק ועשתה כך.
מייק מצא את עצמו מול בחורה לבושה לבן, שוכבת על גבה, ורגליה מפושקות למולו, חושפות את העובדה שאינה לובשת תחתונים. מיכל כרעה ברך לצד המיטה, ראשה קרוב לראשה של כרמית, וידיהן שלובות זו בזו.
"אתה יכול להתחיל, אנחנו מוכנות. כרמית מוכנה." אמרה מיכל, נמנעת מלהחליף מבטים עם מייק.
מייק כעס. הסיטואציה הרגיזה אותו. הוא הרגיש מנוצל.
מצד שני, כעסו היה מכוון אל מיכל, לא היתה בו טינה כנגד כרמית, והוא הלא התחייב להשתדל.
מייק פתח את כפתור המכנסיים ואת הריצ'רץ, ושלף מן התחתונים את הזין. התחיל להניע את ידו בעדינות על האשכים והזין הרך, והרגיש איך הוא נמתח אט אט. ואז שלח מייק את ידו אל עבר הכוס של כרמית, לאסוף משם מעט חומר סיכה, וזכה בהצלפה מכף ידה של מיכל.
"בלי ידיים מייק." אמרה לו, ומייק הרגיש את הזעם ממלא אותו. תנשום עמוק, אמר לעצמו, זו לא אשמתה שהחברה שלה כזאת בת זונה. זאת לא אשמתה, תרגע.
הוא ירק אל כף ידו הימנית, והחל לעסות איתה את איברו המזדקר, עד שהגיע לזקפה מלאה, ואז הציג אותו בפני מיכל.
"יש אישור חדירה, המפקדת?" שאל, מצליח אך בקושי להסוות את המרירות.
מיכל הנהנה בראשה, ומייק שמח לראות את העיניים שלה נשארות מרותקות אל הזין שהציג, ולכן התקרב אל ירכיה הפשוקות של כרמית לאט ככל שהיה יכול, כפות ידיו לצידי גופה, ידיו ישרות וחזהו מקביל לשלה. הוא הרגיש את קצה הזין נוגע, ואז עצר.
"אני יכול? את רוצה אותי?" שאל, ולא המשיך עד שראה את כרמית מאשרת בניע ראש, למרות מבט הפחד הרגעי שחלף על פניה. לאט, בשליטה מלאה, באיפוק, חדר אליה, מרגיש את החום והלחות שלה עוטפים את הזין שלו, יונקים אותו עוד ועוד פנימה, עד שהכילה את כולו.
אחר כך התחיל את התנועה מעלה, מתרחק מגופה, וחייך אל כרמית כששילבה את רגליה מאחורי גבו והגבילה את התנועות שלו, כמו מבקשת ממנו להשאר בתוכה עמוק יותר. מייק התחיל לבנות קצב שהתאים לשניהם, ננעץ בכרמית ונשלף ממנה, והיא נעה כגל לעומתו, בקצב שהלך והתגבר. החדר היה שקט, ונשמעו רק קולות הנשימה המואצת ורחשי הביצבובים שעלו מן המגע החלקלק שבין הזין שלו לכוס שלה.
"אני. קרוב." לחש גנח חרק. "אני מאד קרוב." הוסיף עוד משפט אחד, ואז נמתח כל גופו של מייק, והוא חדל מתנועה לרגע קצר אחד שבו הרגיש את כל נשמתו נשפכת דרך החריץ הצר שבקצה הזין שלו. שניות לאחר מכן, צנח על חזה של כרמית, מתנשף.
"אני מצטער. סליחה שלא גמרת. תני לי שתים שלוש דקות להתאושש, ואני אפצה אותך." אמר מייק, חסר נשימה.
"לא, זה בסדר, אנחנו נסתדר." ענתה לו מיכל, והושיטה לו יד, ובטרם הבין מה קורה לו, מצא מייק את עצמו מחוץ לדלת הכניסה, כפי שהיה עשר דקות לפני כן, ורק רטיבות קלה באזור התחתונים מעידה שכל זה לא היה מקסם שוא.
מייק כעס. רתח. לרגעים חשב להטיח את ראשו בקיר הבניין. לרגעים שקל לפרוץ את דלתן של השתים ולהטיח את ראשה של מיכל בקיר הבית. הלוך ושוב צעד לפני ביתן של השתים, עד שלבסוף החליט לחזור לביתו, ולשקול את צעדיו היטב.
הוא כועס, והן יענשו, אבל הזמן יגלגל את הדברים בקצב הנכון.
הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,
אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –
הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,
וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.
מינוס אחד – הקומה השש עשרה, משרד, אחר הצהרים המאוחרים
מייק סיים את קריאת הדו"ח החצי שנתי, והתמתח. כמעט שעה ישב ממוקד, ולא נתן לעולם להכנס אל דלת אמותיו, ועכשיו, משסיים וחתם את אישורו, חש צורך עז בתנועה. לרגע חשב לרדת למטה, לצאת להליכה נמרצת, או אולי להכנס לחדר הכושר לחילוץ עצמות. אבל הישיבה עם המשקיעים שתוכננה לו לעוד שעה, הגבילה את האפשרויות שלו.
מייק לחץ על הכפתור באינטרקום, הורה לאורה המזכירה לא להעביר לו שיחות בשעה הקרובה, והזמין ממנה קפה. אחר כך חייך והוציא ממגירת השולחן חצים. לוח המטרה היה תלוי על הקיר, ליד החלון הגדול המשקיף לכיוון צפון מערב, ומייק יכול היה לראות את דמותו משתקפת בחלון. החליפה המחוייטת, שלבש לקראת הפגישה הערב, ישבה היטב על גופו הצנום, והדגישה את ידיו הארוכות. הוא החזיק את החצים ביד ימין, עצם עין בלתי מכוונת, וזרק לעבר המטרה.
בזמן ששחרר את החץ מכף ידו, נשמע צלצול הטלפון, וידו שהגיבה לצלצול שלחה את החץ הרחק מן המטרה, עד שפגע בחלון. מייק פלט קללה לעבר אורה, עד שהבין שהמצלצל הוא דוקא הטלפון הסלולרי. כמעט שהחליט להתעלם ממנו, אבל בכל זאת הסתכל על הצג, ראה שהשיחה ממיכל, חייך לעצמו, וענה.
"שלום מייק." שמע את מיכל.
"כן? מה את רוצה ממני?" ענה מייק, מקשיח את טון הדיבור שלו.
שמע את שתיקתה המהססת רגע קל, ואז המשיכה מיכל.
"אתה זוכר שחתמת לנו שתעשה כמיטב יכולתך כדי לעזור לנו? אז מסתבר שלא הצליח לנו בסיבוב הראשון, ואנחנו מבקשות ממך עוד נסיון. בשבוע הבא."
"אני זוכר. אבל לא הייתי חותם על החוזה שלך, אילו הייתי יודע שאת רוצה להשתמש בי כמו פר הרבעה. עכשיו אני מסרב." השפופרת רעדה בידו, כשלרגע חזר זכרון הזעם וההשפלה מהפגישה הקודמת. מייק נשם: תתרכז בעכשיו, תתרכז בעתיד, העבר מת, תחי הנקמה.
"אני לא מבינה." מייק העביר את הסלולרי למצב רמקול, והחזיק את החץ הבא בידו, מוכן לזריקה. מיכל נשמעה כאילו היא מדברת מתוך אקוריום. "דיברנו מראש על זיון לצורך הכנסה להריון. מה הפריע לך?"
לרגע חשב לענות לה במדויק, אבל החליט לוותר.
"את יודעת בדיוק מה לא היה בסדר. אני בכלל לא מבין למה אתן לא הולכות להפריה מלאכותית, אם כל כך חשוב לך שאף אחד לא יגע בה. למה אתם צריכים דוקא אותי? תעשו את זה עם מכשירים, וככה היא תשאר הכרמית הבתולה שלך, שלאף זר אסור לגעת בה." את המשפט האחרון סינן, ובסיומו זרק את החץ. מייק הסתכל על החלון, ויכול היה לראות את השתקפות החץ היוצא מכף ידו ומזנק לכיוון המטרה, עד שנעלמה ההשתקפות. כאילו אמרה ההשתקפות: כשאתה יורה חץ אתה יודע לאן אתה מכוון, אבל לך תדע איפה תפגע. אבל מייק ידע לאן הוא מכוון, והחץ שזרק פגע בדיוק במרכז המטרה.
מיכל מן הצד השני של השיחה הסבירה שתהליכי הבירוקרטיה לצורך הפריה מלאכותית מסורבלים, ושהן חשבו שיוכלו להמנע מהצורך לעמוד בפני תשאולים ארוכים לגבי מהות הקשר ביניהן. ועוד הסבירה שכיוון שהכירה אותו במהלך שירות המילואים לעומק, והיא מאמינה שמייק הוא אינטיליגנטי, הוגן וישר, הוא האב המוצלח ביותר מבחינתה. מייק קטע אותה, בגסות.
"אם את רוצה שיהיה לכם ילד, ואם את רוצה שהוא יהיה ממני, אז תקשיבי לתנאים שלי. מצדי את יכולה לזרוק את החוזה הקודם שלך לפח, או לנסח אותו מחדש. אני מגיע אליכם מחר בערב, וככה בכל יום בשבוע הקרוב, ואני נוגע בכרמית כמה שבראש שלי, ואיך שבראש שלי, והכל כמובן בתנאי שהיא מסכימה ורוצה. אני לא בקטע של אונס, ואונס זה בדיוק מה שעשית לנו בפעם הקודמת שנפגשנו. ואת, את התחת השמן והמניפולטיבי שלך משאירה מחוץ למה שקורה ביני לבינה. ברור?" מייק התנשם, צווארו וגבו מיוזעים מעוצמת הרגשות שחלפו בו, וחיכה לתשובה של מיכל.
מיכל שתקה. מייק שתק אף הוא, נותן לה להתבשל ולתהות.
"בסדר. אני מסכימה. אבל מייק. אם אתה פוגע בה, בקצה שיערה או בציפורן רגלה, אני אצוד אותך ואלכוד אותך ואקרקף אותך ואזיין לך את הצורה כמו שאף אחד בחיים שלך לא עשה." אמרה מיכל.
מייק חייך, ואמר, נותן לחיוך שלו להשמע גם בצליל קולו. "אני לא אפגע בכרמית. אני מבטיח." ואז ניתק את השיחה.
החץ השלישי והאחרון היה נתון עדיין בכף היד שלו, מוכן לזריקה. אבל הצורך שלו בהתפרקות נגמר, והוא הניח את החץ לצידו. הוא לא יפגע בכרמית כהוא זה, היא לא המטרה כלל וכלל.
מינוס אחד – ביתן של מיכל וכרמית
בדיוק בשמונה בערב נקש מייק על דלת ביתן של מיכל וכרמית. כרמית שוב פתחה לו את הדלת, שוב ברגליים יחפות, ושוב לא הסתכלה ישירות בעיניו. מייק נכנס, ואז נגע בקצה מרפקה של כרמית, לסובב אותה אליו.
"לא נותנים לאורח נשיקה? וחיבוק?" שאל, ופרש את ידיו לרווחה. כרמית היססה, בוחנת את הגבולות שלה, כפי שתעשה שוב ושוב לאורך הערב הזה, והתקרבה אל מייק לחיבוק, כשהיא נושקת על לחיו בעדינות. מייק חייך, וסימן לעצמו וי אחד.
כרמית התחילה להתקדם לכיוון חדר השינה, כמו בפגישה הקודמת, אבל מייק עצר אותה וביקש סיור בדירה. כרמית הראתה לו את המטבח, את המרפסת הגדולה הצופה אל הגינה, את חדר האמבטיה, ואת הסלון. מייק הקשיב ושאל שאלות הבהרה, כשהוא נוגע באמת ידה שוב ושוב, כדי למשוך את תשומת לבה, עד שכמעט לא שמה לב כשמצאו את עצמם נכנסים אל הסלון, והם פוסעים יד ביד.
מיכל ישבה ברישול על אחת הכורסאות, גבה מונח על אחת ממשענות הידים של הכורסה, ורגליה על המשענת השניה. מיכל שמה לב לידים האחוזות, והגביהה את מבטה עד עיניה של כרמית, עד שזו נעשתה מודעת לעצמה, וזנחה את כף ידו של מייק.
"אולי את רוצה להציע לי משהו לשתות?" שאל מייק, ונפנה לשבת על הכורסה שמול מיכל.
"חשבתי שאנחנו הולכים לחדר השי..." התחילה כרמית, ואז תיקנה את עצמה "אתה רוצה לשתות משהו קר?"
"קפה קר. תודה. שתים סוכר, הרבה חלב והרבה קרח." השיב מייק. עיניו היו נעוצות במיכל, שחזרה אל העיתון שקראה, אבל לא הצליחה להתמקד באותיות שמול עיניה.
"זה נוח לשבת ככה? על הצד של הכורסה? את לא ארוכה מדי בשבילה?" שאל מייק, אחרי שכרמית יצאה מן החדר לעבר המטבח.
"מה? לא, זה בסדר גמור. אתה גם יכול, אם אתה רוצה." ענתה מיכל, מסרבת להגרר אל שיחה ידידותית.
מייק שינה את התנוחה שלו בכורסה, מחקה את זו של מיכל. שניהם היו בערך באותו הגובה, כך שכאשר נכנסה כרמית אל החדר, חייכה למראה הסימטריה שיצרו שני זוגות הרגליים משני צידי השטיח.
כרמית ניסתה להניח את הקפה בידיו של מייק ולהתרחק, אבל הוא משך אותה אל חיקו. והיא, לאחר שהעיפה מבט בעיתון הפרוש והמכסה את מיכל, נענתה להזמנה.
"אני חושב שאני אקרא לך אוגי-פרוגי." אמר לה מייק, אחר שלגם מעט מן הקפה שנשאר בחזקתה של כרמית.
"מה? איך הגעת לזה?" שאלה.
"לוגיקה פשוטה. כרמית זה קרמיט. וקרמיט זה צפרדע. וצפרדע זה אוגי-פרוגי-מיסטר-פרוגי."
כרמית חייכה.
"אם כך, אני גם צריכה לקרוא לך בשם. המממ." היא שתקה לרגע, והסתכלה בעיניו החומות של מייק, בשיער השחור הקצר, וחזרה שוב אל העיניים. מייק הישיר אליה מבט, לוכד בעינו את עינה השמאלית, ולא נותן לה להמלט. "אני אקרא לך" קולה של כרמית רעד קצת, כשהבחינה שמבטיהם מצטלבים "מיכאל. כי מייק זה מיכאל. מי כמוך אל."
מייק שאל את כרמית על ילדותה, וכרמית סיפרה לו סיפורים, וכל העת עירסל אותה מייק בחיקו, וידו שגלשה בתחילה אל כפות רגליה, עלתה אט אט בליטופיה אל השוק, שיחקה בפיקת הברך ומאחוריה, עד שהגיעה אל קו המכנס הקצר שבאמצע הירך.
כרמית חשבה לרגעים להסיט את היד, ולרגעים חשבה לפשק את הרגליים, ולרגעים ליזום בעצמה משהו. אבל רוב הזמן לא חשבה כלל. בכל פעם שניתק חוט מחשבותיה, היה מייק שואל עוד שאלה. על הפעם שבה קיימה יחסי מין עם גבר, לדוגמה.
כרמית סיפרה שלפני שנתיים, כשהייתה בת עשרים, רצתה לבדוק האם המשיכה שלה לנשים היא עניין חקוק בסלע, או שזו סתם מקריות שלא פגשה עד אז אף גבר שמצא חן בעיניה מספיק. היא הלכה לפאב, לבד, ושתתה מספיק עד שהגיע האומץ, ואז נתנה למישהו להתחיל איתה, מישהו שנראה מספיק אמין כדי שלא יכאיב לה מדי.
"והוא הכאיב לך?" שאל מייק, ידו ממשיכה ללטף את הירך, וגולשת מעט אל הקו שמתחת למכנס, אל האיזור החמים והמזמין שלכוד בו.
"לא. זה היה. זה היה סתמי. הוא ליטף אותי קצת, ואז שאל אם אני משתמשת בגלולה, הלביש על עצמו קונדום, נשכב מעלי, וזהו." ענתה כרמית. מיסיונרית כנראה, תירגם מייק לעצמו. כרמית הייתה נבוכה. מראש לא תיכננה לדבר עם מייק, עם מיכאל, על מישהו אחר, והחוויה הזו שסיפרה עליה הייתה חוויה אינטימית מכדי לחלוק אותה עם זר. העובדה שבכל זאת סיפרה אותה, התחילה להפוך את מיכאל למשהו שהוא יותר קרוב מאשר זר.
"איפה הוא ליטף אותך אוגי? כאן?" מייק ליטף את צווארה של כרמית, לקח את כוס הקפה הריקה מידיה של כרמית, והניח אותה על הרצפה, ואז השכיב את כרמית כשמיכה על גופו, רגליה על רגליו, מוגבהות על המשענת. גבה על בטנו, ושני פלחי העכוז שלה עוטפים את המוט הנוקשה שבין רגליו.
"או כאן?" עכשיו, משהיו שתי ידיו של מייק פנויות, הוא התחיל ללטף אותה בתנועות ארוכות יותר, לצדי הגוף שלה מעלה כלפי השדיים, מן הבטן מטה לכיוון הירך, ובחלק הפנימי של הירך מעלה כלפי מפרק הירך.
כרמית התבלבלה. כשהיא שוכבת כך על הגב, על בטנו של מיכאל אבל אינה רואה אותו, ורק ידיו מטיילות כך על גופה, בשקט ובנחישות וללא לאות, התחושה הייתה כאילו היא עצמה מלטפת את עצמה, אבל במקומות שאינם צפויים. היא נשענה על בטנו, ונתנה לידיים לסחוף אותה, לתחושה הלא מוכרת של שרירי חזה מאחורי הגב שלה, לשיניים שלו שננעצו בצוואר שלה ויצרו בה צמרמורות, לחוות.
"ובלשון שלו, הוא השתמש?" המשיך ושאל מייק, והפעם התחמק וגלש ויצא מתחתיה, עד שנותרה שוכבת על הכורסה, והוא על ברכיו לידה, ולשונו חולפת על החלק הפנימי והרך של היד, מתעכבת על בית השחי ועוברת בו שוב ושוב. ואז עלה מייק עוד קצת, ומצץ את העור שעל עצם הבריח, וממנה עלה אל הצואר ותחתית הסנטר בליקוקים ובנשיכות, שגרמו לכרמית להסתחרר ולאחוז בבד הכורסה הקטיפתי, לבל תיפול.
"ונשיקות? התנשקת איתו?" כרמית היססה כאן. כן, היא ניסתה להתנשק אז, אבל החוויה הייתה מאד לא נעימה, תחושה של חדירה גסה, חסרת התחשבות. לרגע חשבה לעצור את מיכאל בנקודה הזו, אבל העובדה שחיכה, שלא לקח אלא המתין לאישורה, שקירב את שפתיו אליה אבל נתן לה להחליט אם כן או לא, הכריעה את הכף. היא פישקה את שפתיה, מעט, ומייק שהיה מספיק רגיש להבחין בהיסוס, נישק אותה בעדינות, נשיקה חיצונית בלבד, ורק כשהרגיש אותה מנשקת אותו בחזרה, הוסיף לכך לשון מלקקת שפתיים, ולשון נפגשת בלשון.
כשמייק הרגיש את הידיים של כרמית אוחזות באחורי הראש שלו, ומקרבות אותו אליה, התרומם לכיוונה על ברכיו, ושקע כולו אל תוך הנשיקה, להרגיש את הפה הרך, לחקור אותו בעזרת הלשון, לנשוך את השפתיים, לטעום את הרוק ולשמוע את הנשימות המאיצות. אולי דקה חלפה כך, בטרם נזכר מה הייתה המטרה שלו, למה הגיע לכאן בערב זה, ובמאמץ גדול משה את עצמו מן המגע.
"אוגי. אני רוצה להפשיט אותך קצת. תרשי לי?" שאל את כרמית. כרמית הנהנה. הגוף שלה היה ער, והנשימות שלה מהירות. התפשטות נראתה שלב הגיוני והכרחי. מייק פשט ממנה את חולצת הטריקו שלבשה, מלטף את בטנה ואת שדיה בשערו, ואז החזיק את שולי המכנסים, ומשך אותם לאט כלפי מטה, מלטף בשיער ראשו כל פיסת עור שנחשפה כשנמשכו המכנסיים מטה.
כרמית נותרה עירומה מול מיכאל, מבויישת מעט מן החשיפה, אך גאה בגופה, בשדיים הקטנים ובבטן השטוחה. היא הרגישה אותו מסובב אותה כך שתהיה מולו, ואז אחז מייק בפרק כף הרגל, והניח אותה על משענת הכורסה, ולאחר מכן עשה אותו הדבר עם הרגל השניה, ואז התרחק מעט, עדיין על ברכיו, כסוגד. כרמית עצמה את עיניה, ועצרה את הנשימה. להיות מפושקת כך, גלויה לחלוטין לעיניו של מיכאל, הדבר היה כמעט לא אפשרי, אלא אם כן, אלא אם כן מעורב שם רגש בעניין.
"כמה שאת יפה." לחש מייק. האצבעות שלו עברו ליטפו את קו השיזוף, ואז עברו מעט פנימה, וליטפו את השפתיים הגדולות לכל אורכן. "יפהפיה." הוסיף, והניח את לשונו על המפגש שבין שתי השפתיים. בתנועות איטיות משך את העור עם הלשון שלו, חוקר ובוחן את המרקם של העור, בודק את הטעם, את התגובות של כרמית, מה הקצב הנכון בשבילה, מה גורם לה ליבב, מה גורם לה לקשת את הגב לאחור.
כרמית הייתה ממוקדת בלשון של מייק, כאילו דבר לא קיים יותר בעולם הזה, חוץ מהנקודה הזו של הדגדגן שלה שתחת לשונו. היא נתנה לזרמים לעבור בה, ולמתח להבנות, והתאכזבה כשהפסיק.
"בואי ננסה משהו." אמר מייק, וכופף את האגן שלה כלפי מעלה, ואז התחיל לנשוך את פלחי הישבן, וללקק את פי הטבעת. זו הייתה ההתנסות הראשונה של כרמית ברימינג, והיא הרגישה ברקים חולפים במעלה גופה מאזור התחת ועד לראש, מהממים אותה עם כל ליקוק.
"עוד, מיכאל, עוד." אמרה לו, ומייק הקשיב והוסיף לענג אותה. ואז התחיל בתנועות ארוכות של הלשון שהתחילו מפי הטבעת עברו דרך שפתי הכוס והגיעו עד לדגדגן. כרמית נאנקה, התפתלה, יבבה. התחושות היו חזקות כלכך, היא ידעה שהיא קרובה מאד.
מייק התרומם גבוה יותר על ברכיו, והתחיל לנשק אותה, הפעם בחוזקה, בבעלות, חדר לתוך הפה שלה עמוק, וכרמית נפתחה לעומתו. הוא הכניס שתי אצבעות אל הכוס, שהתפנה אחרי שניתק ממנו את הלשון, וגם שם חש איך היא נפתחת לקראתו, ומקבלת את האצבעות המתפתלות בשמחה, מכווצת את הנרתיק עליהן, ומניעה את הגוף שלה כך שיחדרו אליה עמוק יותר.
וכשהגוף שלו צמוד לשלה, הפה שלו בועל את שלה, והאצבעות שלו את הכוס שלה, יכול היה מייק להרגיש את התחת שלה משפשף את הזין מבעד למכנס שלבש, ולרגע חשב להתפשט אף הוא, ולקחת אותה שם, אבל החליט לא להכנס לזה. לא הפעם.
ואז, כמעט במפתיע, חש את הגוף שלה מתקשח ועוצר, את ציפורניה ננעצות בכתפיו, דבר שגרם לו להגביר את קצב תנועת האצבעות בתוכה, עד שהתרפתה כולה, וחיבקה אותו אליה. מייק הניח את ראשו על בטנה, אוזנו כרויה לרחשי לבה הפועם במהירות, הזין שלו הזקור פועם בקצב דומה.
ואז פקח את עיניו, והביט ימינה, אל מיכל, שעדיין הייתה שרועה על גבי הכורסה השניה, אבל זנחה כל נסיון להראות שהעיתון מעניין אותה. האם הייתה זו דמעה? דמעות?
מייק עצם את העיניים, ובלם את החיוך. היה חשוב שמיכל לא תדע שהוא רואה את הדמעות.
אחרי מספר דקות התחיל להרגיש שינוי בקצב הנשימות של כרמית. הוא ניתק את עצמו מכרמית הישנה בזהירות, ניגש אל חדר השינה והביא ממנו שמיכה, איתה כיסה את כרמית, ונשק למצחה.
"אני אגיע מחר. באותה השעה." אמר למיכל, ויצא מן הדירה.
לְשַׁבֵּר וְלִבְכּוֹת עַל גַבֵּי שְׁבָרַי –
זֶה חֶלְקִי הָאָיֹם, גוֹרָלִי.
יַד אַחִים טוֹבָה לֹא תוּשַׁט אֵלַי,
לְהָגֵן מִפָּנַי עַל שֶׁלִּי.
מינוס אחד – ביתן של מיכל וכרמית
בדיוק בשמונה בערב נשמעה נקישה על הדלת. כרמית קפצה ממקומה ונגשה אל הדלת לפותחה, ומיכל עטפה במבטה את גופה האהוב, את העור השחום החלק שבקע מתוך שרוולי הבגדים הקצרים, והשיער השחור הגלי שהתדפק על השכמות. אחר כך היטיבה את מקומה על גבי הכורסה, והסתירה את עצמה בעיתון הפתוח. הערב עומד להיות ערב ארוך, אבל היא שתתה קצת אלכוהול כדי לאלחש את הכאב, ואם תרחיק את עצמה מספיק מהמתרחש, תוכל לעמוד בכך.
"לא נותנים לאורח נשיקה? וחיבוק?" שמעה את קולו של מייק מן הדלת, ודקות לאחר מכן שמעה את מייק וכרמית עורכים סיור בדירה, עוברים מחדר לחדר, כשכרמית חושפת בפניו את כל הפרטים הקטנים והאינטימיים של חייהן המשותפים. כשנכנסו השנים אל הסלון, הזיזה מיכל את העיתון, וראתה את כפות ידיהם משולבות זו בזו. היא נעצה מבטה בעיניה של כרמית, נוזפת בה על נתינת האמון המיותרת, וראתה אותה משחררת את ידו של מייק במהירות.
אחר כך.
אחר כך היה מייק גבר אופייני.
וכרמית.
כרמית הייתה אשה אופיינית. אומרת הן לכל משאלותיו, קופצת על גבה ומפשקת את רגליה לכל גחמותיו.
מיכל הקשיבה זמן קצר מאחורי העיתון, ואחר כך ברחה לחדר השינה וטמנה את הראש מתחת לכרית כדי לא לשמוע. אבל מעבר לכל השקט שמילא את האוזנים שלה, לא יכלה שלא לשמוע את הקולות הקצובים והמונוטוניים של גבר ואשה מזדיינים בתוך הראש שלה. ואז לא יכלה לשאת זאת עוד, היא הייתה מוכרחה לראות, וחזרה על בהונותיה אל הסלון, לצפות בעיניים האהובות פקוחות כשהאקסטזה לא נותנת להן לראות כלום, בפה המתוק רווי הנשיקות נפתח, לקבל אליו לשון זרה וחודרנית, לראות את הפנים מתעוותים ואת הקולות הקטנים של האושר. של אושרה של כרמית.
מיכל נעצה את ציפורניה בירכייה, שלא להשמיע קול, ונשכה את שפתיה שלא לומר דבר, אבל את הדמעות לא הצליחה לעצור. כרמית האהובה שלה. איזו שטות הייתה זו להפקיד אותה בידיו של מייק השרץ. איך יכלה לחשוב שהוא יהיה הוגן וישר, כשמציעים לו זיון בזול. מזל שמייק לא ראה את הדמעות, רק לא לחשוף את החולשות שלה בפניו, רק לא לגלות לו את נקודות התורפה.
אחרי שחלף זמן אינסופי, כרמית נרדמה בזרועותיו של מייק, ולאחר שכיסה אותה בשמיכה, פטר אותן מנוכחותו ויצא מן הבית.
מיכל יצאה מביצורי העיתון, והלכה לשבת על הרצפה מול כרמית. זו אני שצריכה הייתי לסגוד לך, זו אני שצריכה הייתי לעשות לך ילד, אשה אהובה שלי. איך יכולתי לתת לו לגעת בך. כעת זרמו הדמעות בחופשיות, חמות ומלוחות. רק שמור אותי מאוהבי, כי מי יגן עלי מפני שלי?
השעה הייתה כבר מאוחרת, ומיכל העירה למחצה את כרמית, בעדינות וברוך, רק במידה שהספיקה לה כדי להשען על מיכל עד המיטה, שם צנחה ונרדמה שוב. מיכל נשכבה מאחוריה, מנסה להכנס לתנוחת הכפית המועדפת על שתיהם. אבל הריח, הריח הזר שעל גופה של כרמית, תקע טריז ביניהן.
מיכל מצאה את עצמה בקצה המיטה, מנסה לא לנגוע ולא להריח, ולא הצליחה להרדם, זקוקה כתמיד למגע החם של העור לצדה, לנשימות שתחת ידיה המחבקות, לנשום את הריח המוכר והאהוב. אחרי שעתיים של גלגולים במיטה, קמה ממנה, והלכה להכין לעצמה קפה.
עם הקפה ביד, יצאה מיכל אל המרפסת, וישבה עירומה מול הגינה החשוכה. צינת הלילה עברה בבשרה, והיא הידקה את ידיה סביב הכוס החמה, וניסתה לחשוב איפה טעתה.
הן נפגשו לפני חצי שנה, במפגש כדורסל שבועי של קבוצת נשים. מיכל חייכה כשראתה את כרמית הנמוכה מנסה להתמודד מול כל התמירות שבחבורה. היתה בה רצון עיקש לנצח, היא נאבקה על כל כדור. למרות החסרון הפיזי, אי אפשר היה לא לחבב אותה. אחר כך יצאו לשתות משהו במועדון סמוך, כדי לאזן את כל הבריאות והקלוריות, ושם ראתה מיכל את כרמית רוקדת, חסרת עכבות ומתפרצת, וידעה שמשהו באשה הזאת עושה לה את זה. בגדול.
למיטה הגיעו כמעט במקרה. אחרי משחק מול הקבוצה החיפאית, בשלב של חיבוקי הנצחון, הדביקה כרמית נשיקה על שפתיה של מיכל, ומיכל מצאה את עצמה פעורת פה ושבויה. אחר כך במועדון נכנסה מיכל לרחבת הריקודים, דבר שלא עשתה מאז הייתה היא עצמה בת עשרים ואחת, ורקדה מול פניה של כרמית בנחישות ובעקשנות, עד שכרמית לא יכלה להתעלם ממנה, ואמרה את המשפט שתמיד יצחיק את שתיהן: "נו, מה, עד שאני אקח אותך למיטה לא תתני לי לראות אף אחד אחר כאן?"
אחרי הלילה הראשון לא נפרדו עוד, ואחרי שבוע עברה כרמית לגור איתה, מהר מדי לדעת כל החברים והמשפחה, אבל מי שמה זין על מה שהם חושבים? מיכל חשבה שאם כרמית הייתה מבקשת את הירח, היא הייתה מנסה, בכל כוחה, להביא אותו. כל דבר אחר, פשוט יותר? אין שום בעייה, פשוט צריך למצוא דרך.
לכן, כשאמרה כרמית שהיא רוצה ילד, לא ניסתה להתווכח, להגיד שעשרים ושתים זה אולי גיל טיפה מוקדם לעשות ילדים, שאולי עדיף לעשות ילד אחרי שגמרת ללמוד ויש לך עבודה והכנסה קבועה, שאולי חצי שנה זה לא מספיק זמן של ביחד כדי להתחייב להיות הורים משותפים. מיכל הדפה את כל הטענות האלו שהשמיעו החברים שלה, ואטמה את אוזניה. כרמית רוצה, אז כרמית תקבל, ומהר ככל שניתן.
אבל עכשיו, הלילה, כשהגוף של כרמית עטוף בריח זר, התחילו הטענות להדהד שוב בראשה. במשך חצי שנה לא ראתה את כרמית מעיפה ולו מבט קל במישהי אחרת. הנאמנות שלה הייתה ללא סייג. אבל הערב. איך פרשה את כל מרכולתה, להציע לו, איך נאנקה וגנחה ונתנה את עצמה. כמו. כמו. כמו.
מיכל עצרה את עצמה. לא לחשוב אפילו את המילה, לא להגות אותה, ולא לראות אותה מול העיניים באותיות קידוש לבנה. זו מילה שאסור לחשוב עליה בהקשר של נפש אהובה.
השמים כבר התחילו להחוויר, ומיכל אספה את עירומה אל הבית, להכין לשתיהן קפה, בטרם תצא אל עבודתה בחברת החשמל, ותשאיר את כרמית בבית. היא בחרה בשני ספלים תואמים, מזגה לתוכם את המשקה, והניחה אותם על מגש זה בצד זה, הוסיפה שתי עוגיות פתי-בר, ולידם את העיתון שצנח כרגיל בכל חמש בבוקר על סף דלתן.
כרמית עוד הייתה מעורבלת בתוך הציפה, שערה הסבוך מכסה את פניה, ומיכל התירה אותה מהכיסוי, מלטפת את גבה ואת עגבותיה. בימים כתיקונם היתה אולי מושכת את העניין לכיוון של סקס, הקרבה אל גופה החם והרדום של כרמית תמיד עוררה בה תאווה. אולם הבוקר היה למיטה ולכרמית ריח זר, שבלם אותה, והיא הסתפקה בליטוף ובנשיקות קלות.
"מיכ-ל." אמרה כרמית, מתמתחת ומפהקת, ולרגע היה נדמה למיכל שהשתרבבה לה אלף, בין הכף לבין הלמד, וגופה התקשח והיא פסקה מליטופה.
"הקפה שלך מוכן." אמרה מיכל, והתרחקה מעט.
"אוי, מיכל, חלמתי עליך חלום בלילה. היית כל כך מתוקה. התחלנו לעשות. את יודעת. ובדיוק לפני שגמרת לי בידים הערת אותי. זה סימן, נכון?" כרמית, שכבר הייתה ערה לגמרי, למרות המבע אפוף החלום שעל פניה, ניסתה לשלוח ידיה לכיוון מיכל, אבל זו התחמקה והלכה להתלבש, משאירה את כרמית מבולבלת ותוהה על המיטה.
"אני נראית בסדר?" שאלה מיכל, כשיצאה אחרי רבע שעה מן המקלחת, לבושה במכנסי בד ארוכים בהירים, וחולצת בד מכופתרת למחצה, שחשפה את חלקם העליון של שדיים בהירים. מיכל ידעה שיש לה טבעות שחורות סביב העיניים, עקבותיו של הלילה חסר השינה, אבל כרמית רק חייכה אליה, את החיוך הממס והמכמיר שכה אהבה, ואז יצאה מהמיטה והצמידה את מלוא אורך גופה העירום אל זה של מיכל, והרימה אליה מבט "את נראית נפלא." אחר כך הניחה את ראשה בין שדיה של מיכל ונשארה כך, ללא תנועה במשך דקות. "את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" שאלה, והשאלה הפריחה מראשה של מיכל את כל שאריות הכעס והספקות, כך שנפרדו בנשיקה.
אבל הכעס והספקות חזרו עם ערב, בשמונה וחצי, כשחזרה נוכחותו הבלתי רצויה של מייק.
הפעם לקחה מיכל את עצמה מן הבית, ויצאה לריצה ארוכה בפארק, וניסתה לתת לזיעה לשטוף ממנה את המחשבות והתמונות. כשחזרה אחרי חצי שעה מן הריצה, מתנשפת ושריריה רועדים מן המאמץ, ראתה את מכוניתו של מייק חונה עדיין בחוץ, ולרגע חשבה להמתין בחוץ עד שיעזוב, אבל הזיעה נטפה ממנה, והיא רצתה להתקלח, פשוט לפשוט את הבגדים האלה ולשטוף את עצמה.
מיכל חלפה דרך הסלון והתפלאה כשמצאה אותו ריק. בדרכה למקלחת עברה דרך חדר השינה, ושם ראתה את כרמית על ארבעותיה בקצה המיטה, ומייק עומד מאחוריה, אוחז בישבנה משני צידיו, דוגי סטייל, ומשגל אותה באיטיות. מיכל לא הבינה איך חש בנוכחותה, אבל מייק סובב את ראשו אליה, ליקק את שפתיו, הניח את ידו על עורפה של כרמית כדי להוריד אותו עד למזרון, ואז התחיל בתנועות זיון ארוכות ונמתחות, כשהוא נשלף כולו החוצה ואז מחזיק את הזין וחודר שוב בעוצמה אל כרמית, מטלטל אותה כולה.
מיכל עמדה, נטועה במקומה, ולא יכלה לנתק את מבטה מן האצבעות הקפוצות על העכוז של כרמית, משרירי הישבן של מייק שנמתחו בכל נעיצה, ומהחיוך. החיוך הארור הזה שלא פסק לרגע על פניו, גם כשהיה הגוף שלו מכוסה כולו זיעה, והנשימות שלו נהיו קצרות וקולניות, ותנועותיו הפכו מהירות וחסרות שליטה, וברור היה שמייק הולך לגמור עוד זמן קצר.
"מיכ-אל" שמעה מיכל את כרמית צועקת, וברחה מהר משם, אל המקלחת, לכסות במים הזורמים את צלילי התאווה הגבוהים של כרמית, שידעה שיגיעו עכשיו. רק לא לשמוע, רק לא לראות, רק לא לדעת.
מיכל פתחה את זרם המים בעוצמה, והשעינה את כפות ידיה על הקיר, לחוש במוצקות שלו, כניגוד לזרימה החזקה, הכמעט מכאיבה, של המים. אחרי מספר דקות, הצטרפה אליה כרמית, מסבנת את מיכל בשתיקה, חופפת את ראשה, ולבסוף עוטפת אותה במגבת גדולה ובחיבוק.
"אנחנו לא חייבות לעשות את זה. את יודעת." אמרה כרמית לבסוף. "אין חוק שאומר שמוכרחים. אפשר להפסיק היום. עכשיו. רק תגידי."
מיכל הסתכלה בעיניה של כרמית, וראתה בהן אהבה כל כך גדולה, וקבלה כל כך שלמה, שהתשובה שלה הייתה ברורה מאליה.
"זה קשה לי, נכון, אבל אני אתגבר." ענתה מיכל, וחתמה את ההבטחה בנשיקה. הכל כדי שתהיי מאושרת.
בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.
שעת האפס – ביתן של מיכל וכרמית
שבוע מסויט עבר על מיכל. נוכחותו של מייק, קולו, ריחו, חדרו מבעד לכל ההגנות שניסתה לסגל לעצמה. היא שאפה לנתק את היחס שלה אל מייק מן היחס שלה אל כרמית, אבל ככל שחלפו ערבים נוספים בהם בילה מייק בחיקה של כרמית, הפך חיקה של כרמית לנחשק פחות בעיני מיכל.
הערב האחרון שלהן עם מייק התחיל כרגיל. מיכל ישבה במרפסת ונידנדה את עצמה בחיבוק ברכיים, מנסה להרחיק את עצמה מהמתרחש. רק בחצי אוזן שמעה את מייק מדבר עם כרמית המפושקת לפניו.
"שימי לב עכשיו. הנה משהו שלמדתי מאחת החברות שלי, שלא האמינה באמצעי מניעה מלאכותיים. את רואה את מה שיש לי על האצבע, שהגיע ממך? שימי לב לצבע שלו ולשקיפות. ועכשיו תטעמי. מתוק, נכון? זה אומר שהיום הוא היום שלך. היום שבו אנחנו ממש ממש, ובאמת באמת עושים לך ילד. אז היום את יכולה לבקש מה שאת רוצה."
"מה זאת אומרת, מה שאני רוצה?" שמעה מיכל את כרמית.
"בדיוק מה שזה אומר. את יכולה לבקש, או שאת יכולה פשוט לקחת. הנה, אני אקל עליך. תסגרי את אלה עלי. אחר כך אני אראה לך איפה המפתח שפותח אותם." וכאן שמעה מיכל קליק.
אזיקים? מיכל ידעה מה אזיקים עושים לכרמית, הם היו מוציאים ממנה את הילד הרע השוכן בכל אחד, ושוכן בכרמית במיוחד. אבל זה קרה רק כשמיכל היתה כבולה בהם. לא? מיכל הייתה מוכרחה לברר את העניין. מצד שני נרתעה מן ההצצה, מלדעת בוודאות.
מה כרמית תבחר לעשות לו?
לקשור אותו למיטה ולהתיישב לו על הפנים, עד שתגמור ברעש גדול?
לשרוט אותו בציפורניים שלה, ולהשאיר עליו סימנים אדומים לכל אורכו?
לדגדג אותו בכפות הרגליים, בבטן, בבית השחי, בצוואר, עד שיבקש רחמים?
להלביש על עצמה את הרתמה השמורה במגירה, למרוח על הדילדו כמות נכבדה של חומר סיכה, ולזיין לו את הצורה?
לגרות אותו עד אובדן עשתונות, בכך שתשב מולו בירכיים פשוקות, ותיתן לו לראות אותה נוגעת בעצמה, ותיתן לו לשמוע את הקולות, ולהריח את הניחוח, אבל לא לגעת בכלום?
מיכל נרעדה.
כל האפשרויות האלו שחשבה עליהן, העלו בזכרונה תמונות אהבה שבינה לבין כרמית, תמונות שהתייחסה אליהן כאל קניין פרטי וסודי, ופתאום כשעלו בקונטקסט של סקס עם גבר זר, היה בהן חילול של הקדושה, שעטפה את אותם המעשים כשעשתה אותם עם כרמית.
וגם כשאמר לה הקול הקטן והרציונלי שכרמית עדיין לא עשתה דבר, שהכל מתרחש בינתיים בראש שלה בלבד, התמונות המשיכו לרוץ, ומיכל הייתה מוכרחה לברוח, כדי לא לראות באיזו מן הדרכים תחליט כרמית לחגוג את חופש הבחירה שניתן לה.
מיכל לקחה את המכונית, והסתובבה איתה שעות ברחובות העיר, עד שהעייפות התחילה לקרוע אותה לגזרים ולהבהובים של הכרה. היא חזרה הביתה, לבית חשוך, נקי, ושקט. מיכל נכנסה למיטה בשקט, עייפה עד מאד, ובפינה אפלה של מודעות הבליחה לה הכרה שהסדינים נקיים, חדשים. שוב לא היו ריחות זרים במיטה. החיים חזרו למסלולם. ואולי לא היו הדברים מעולם.
לקראת צהרים העירה אותה כרמית, שהביאה למיטה שני ספלים תואמים של קפה, שתי עוגיות פתי-בר, ועיתון שישי מגולגל על מגש. הן שתו יחד, מתענגות על החופש, על החברה, על השקט. מיכל פתחה את העיתון במדור התרבות, והתחילה להמהם מנגינה מונוטונית, כפי שעשתה תמיד כשהרגישה בבית. כרמית הניחה את ראשה על הירך של מיכל, שליטפה את שיערה בהיסח הדעת, והתענגה על הנינוחות.
ואז התמתחה כרמית והסתובבה אל מיכל, כשניצוץ שדוני בעיניה. היא נטלה מידיה את העיתון, כדי לקבל תשומת לב מלאה, וחשפה את ציפורניה.
"את יודעת מה מזמן לא עשינו? אבל ממש ממש מזמן?" שאלה, וכל מלה נטפה מדבש, וציפורניה חרכו אש של הבטחה בצווארה של מיכל ובין שדיה, ביורדן אל בטנה.
"מה?" שאלה מיכל, תשומת לבה מופנית כעת במלואה אל העור החשוף של כרמית שלצדה, אל לשונה המתרוצצת על השפתיים, אל נשימותיה שניפחו את בית החזה והרטיטו את השדיים. שבוע שלם שלא נגעו זו בזו, ומיכל הרגישה כאילו היתה זו שנה, כאילו עכשיו היא לומדת להכיר מחדש את זוגתה.
כרמית חייכה, ופתחה את המגירה, הוציאה ממנה את הרתמה, וחיברה אליה את הדילדו הורוד שהיה להם בסט.
"כזה." אמרה כרמית. "אבל הפעם את לובשת אותה." ואז קמה ממקומה, וניגשה אל ארון הבגדים. שם, במגירה התחתונה, אפשר למצוא הכל, אפילו נעלי פלטפורמה סגולות מבריקות. ומיכל שראתה את כרמית מתכופפת מטה אל המגירה כדי לחפש, וצפתה מוקסמת בחריץ התחת שנפתח, מיהרה לחגור על עצמה את הרתמה.
במחשבה נוספת, הוציאה מן המגירה שפתון, אדום מכל אדום. וכשכרמית הייתה נעולה בנעליים, שהשוו את הגובה ביניהן, הצמידה אותה מיכל בגבה אל הראי שהיה מותקן בדלת הארון, ומשחה את שפתיה בשפתון, בעדינות ובדייקנות, ואחר המשיכה וצבעה פס אדום ארוך ובוהק על סנטרה של כרמית, מטה אל הצואר ובין השדיים, והקיפה כל פטמה בעיגולים אדומים של מטרה.
אחר כך נשקה לכרמית, וסובבה אותה כשפניה אל הראי, להראות לה את עצמה, והרימה את ידיה מעלה מעל הראש, מחזיקה אותן בפרק היד, כמו הייתה לכרמית אזיקים חיים. "זה מה שאת רוצה? את רוצה שיזיינו אותך מאחורה?" שאלה את כרמית, ולא חיכתה לתשובה, אלא פישקה את רגליה של זו, וחדרה אליה עם הזין המלאכותי, בעדינות בתחילה, ואחר כך בפראות גוברת והולכת, חובטת את גופה אל הראי, מצמידה את שדיה שוב ושוב אל הזכוכית הקרה.
המראה נמלאה בעיגולים אדומים, כמו נשיקות שדיים לוהטות.
"היית רוצה שאני אהיה גבר, נכון? שאני אשפד אותך על הזין הענק שלי, ואזיין אותך בלי הפסקה עד שתראי כוכבים וירח, נכון? שאני אטחן אותך, ובסוף אני אתחוב שטרות מרשרשים אל החזיה שאין לך, או אל התחתונים שפשטת." המלים יצאו ממיכל, נאנקות וחסרות נשימה, כמעט בעל כורחה.
הירכיים של מיכל היו צמודים לאלו של כרמית, ושדיה נמחצו אל גבה של כרמית, נחבטים בהם בכל פעם שכרמית נדבקה אל הראי. כרמית הניחה את הלחי שלה על הראי, כמו כרית נוקשה, ומיכל יכלה לראות דמעות מתחילות לזלוג עליה, מורחות את האיפור שעל השפתיים ועל הראי לכדי נחלים פצועים.
"אוי, מיכל שלי. מיכל. מי-כ-ל." קולה של כרמית, עמוק וקרוע, התחזק עוד, ועוד, עד שהשמיעה זעקות שנדמה כאילו מעולם לא השמיעה, והתמסרה לתנועות הגוף של מיכל כאילו נוצקו יחד כצעצוע מין מכני מתוחכם. כאילו הייתה זו הפנטזיה האולטימטיבית שלה. ומיכל, מתוך האקסטזה, מתוך התנועה המשותפת, הכוחנית עד אלימות, התחילה גם היא לבכות.
יומיים לאחר מכן, בבוקר יום ראשון, יצאה מיכל לאירוע מטעם העבודה, בילוי של שלושה ימים במלון באילת. היא ארזה את המזוודה לבד, ולפני שיצאה מהבית אל האוטובוס המחכה, חיבקה את כרמית בחוזקה, ונתנה לה נשיקה על כל לחי. האירוע היה מתוכנן חודשים מראש, ולא היווה הפתעה.
אבל המעטפה שהופיעה יומיים לאחר מכן על השיש במטבח, ובה מכתב בו כתבה שהיא יוצאת לדרום אמריקה, "לנקות את הראש, ולחשוב קצת", ו"זה מה שצריך לעשות עם תשלומי הקבע של החשמל המים הארנונה והטלפון".
המעטפה הזו לא הייתה צפויה. בכלל.
את הסלולרי שלה השאירה מיכל על השיש, מנתקת את אמצעי הקשר הרגיל ביניהן בזמן פרידה.
ולא אמרה מתי תחזור.
או אם.
כִּי יַכְזִיב אֶת מֵימָיו
מַעְיָנִי הַיָחִיד בְּנִבְכֵי אֲדָמָה,
כִּי יַכְזִיב אֶת מֵימָיו –
וְגָוֹעַ אֶגְוַע בַּצָמָא.
שעת האפס – ביתן של מיכל וכרמית
שבוע מבולבל עבר על כרמית. בבקרים התקשתה להתמודד עם הלימודים באוניברסיטה, והמראות מהלילה השתחזרו ללא הרף מאחורי העיניים. בערבים התקשתה להתמודד עם נוכחותו של מייק, עם קולו, עם ריחו.
היה לה ברור את מי היא אוהבת, את זו שבחיקה הצליחה לישון לילה שלם לראשונה בחייה, את זו שנתנה לה בטחון וגרמה לה לחייך, את זו שבעיניה יכלה לטבוע בשמחה.
מייק. מייק היה חידוש. חידוש במגדר שלו, משום שלא חשבה שגבר יוכל אי פעם לעורר אותה כך. ואחרי הערב הראשון לא היה בה ספק שמייק מצליח להביא אותה למקום ההוא, החייתי, שבו לא אכפת לה משום דבר, רק שיזיינו אותה כאן ועכשיו. הוא היה חידוש גם ברעיונות שהעלה, בבטחון שבו לקח אותה, ובכך שמצאה את עצמה מובלת, במקום להיות מובילה.
אחרי מספר ערבים עם מייק חשבה כרמית שיתכן שהיא אינה אוהבת נשים באופן בלבדי, כמו שהגדירה את עצמה מאז שהייתה בת שלוש עשרה. ואולי אילו הייתה פוגשת את הגבר הנכון, הייתה יכולה להיות היום בזוגיות נורמטיבית, בלי צורך להסביר ולתרץ כלום בבית אצל ההורים. אבל היא פגשה את האשה הנכונה, האחת והיחידה בשבילה.
היא ראתה את מיכל בפעם הראשונה בסופרמרקט, במעדניה כשקנתה מאפים, והתלהבה ממנה מן הרגע הראשון, מכך שעצמה את העיניים ונתנה לאף להוביל אותה בשבילי הסופר עד לתנור של המאפיה. אחר כך עקבה כרמית אחריה, עד שגילתה היכן היא גרה. חקירות קדחתניות העלו שמיכל בקטע של נשים, ושהיא משחקת כדורסל בימי חמישי במגרש של עירוני ה' עם קבוצה של נשים. היה ברור לכרמית שהיא תצטרף לקבוצה, ולהפתעתה אפילו נהנתה מן המשחק.
אחרי המשחק יצאו למועדון, וכרמית עשתה ככל שיכלה למשוך את תשומת לבה של מיכל, בריקוד על גבול האירוטיות. אבל מיכל הייתה פסיבית, כל כך פסיבית, איך אפשר היה לגרום לה שתעשה צעד לכיוונה. שבועות חלפו, וכרמית התחילה להתייאש, עד שבסוף הבינה שאין לה ברירה ונישקה את מיכל, בהיסח הדעת כביכול. זה הספיק, ומיכל גלגלה את הנושא משם.
אחרי שעברו לגור יחד, זה התברר כדפוס אופייני: כרמית הייתה מוצאת דרך לדחוף את מיכל בכיוון הנכון, ואז מיכל הייתה מגלגלת את הכדור הלאה, ומבצעת את המשימה על הצד הטוב ביותר. זה קרה כשכרמית החליטה שצריך להחליף את הכורסאות בסלון, ועשתה עצמה מתעטשת מן האבק הלכוד בהן כשעשו עלי הכורסה אהבה, דבר שגרם למיכל להזמין כורסאות חדשות ביום למחרת. זה קרה כשעמית לעבודה הטריד מינית את מיכל, והיא לא הגיבה עד שכרמית עינטזה בפניו, וכשאותו מנוול נגע גם בכרמית, התעוררה מיכל והתלוננה עליו. וזה קרה פעם נוספת, כשכרמית הבינה שמיכל רוצה ילד.
מיכל פשוט חיכתה שדברים יקרו, ואילו כרמית ידעה לגרום להם לקרות.
הן היו בביקור אצל ההורים של מיכל, וכל האחים הגיעו לביקור עם הילדים הקטנים, וכרמית שמה לב איך העיניים של מיכל מצטעפות כשהסתכלה עליהם. אורן, אחיה הגדול של מיכל, נתן למיכל להחזיק לרגע את התינוק החדש שלו, הקרח. כשכרמית ראתה את מיכל מסניפה את האוזניים שלו, ומצמידה את הלחי שלו לשלה היא חשבה שהיא יודעת. אחר כך, בבית, כשניסתה להסית את מיכל לדבר עבירה, ונענתה בפיזור נפש מוחלט, היא כבר ידעה. מיכל הגיעה לגיל הזה, הגיל שצריך, הגיל שהגוף כבר אומר בו שחייבים, שמוכרחים, כי הזמן עובר ואינו עוצר.
אבל מיכל לא יכלה לעשות ילד בעצמה. זה היה מסוכן מדי, בגלל סכרת הנעורים שלה. הפתרון אם כך היה ברור לגמרי, זו חייבת להיות כרמית שתאפה את הילד של מיכל ברחם, תגדל אותו על שמרים, ותגיש אותו למיכל – שי.
וכרמית ידעה גם, שהדרך הנכונה להציג זאת היא לומר שהיא עצמה רוצה ילד. משם מיכל כבר גלגלה את הכל, ומצאה שותף, את מייק.
אבל בשבוע האחרון הייתה לכרמית תחושה שהדברים חורקים. המרחק ששמה מיכל ביניהן כאב לה, פיזית. היא הרגישה אותו כמו תולעת מכרסמת בבטן. אפילו הציעה למיכל לוותר על הכל, ולשכוח מהעניין, אבל מיכל אמרה שתהיה בסדר ותתגבר.
הערב האחרון שלה עם מייק התחיל כרגיל. מיכל ישבה במרפסת ונידנדה את עצמה בחיבוק ברכיים, כמעט אוטיסטית בצורך שלה למנוע מהמראות והקולות לחדור אליה. מייק וכרמית היו בסלון, ומייק, כרגיל לפני שהתחילו להשתעשע, שלח אליה אצבעות, כדי לבחון ולטעום.
כרמית הייתה עייפה מהתמודדות איתו, וכמעט מנעה ממנו את המגע. כבר לא היה לה כוח לפלישה הזו לטריטוריה שלה, לריגושים שבאו בלתי צפויים וחודרניים, וברובם גם לא רצויים.
אבל מייק התעקש. ואז חייך, והציג את האצבע הלחה מול עיניה. "את רואה את מה שיש לי על האצבע? הצבע, השקיפות, ואפילו הטעם, אומרים שהיום הוא היום שבו אנחנו ממש ממש, ובאמת באמת עושים לך ילד. אז היום את יכולה לבקש מה שאת רוצה."
ואז אזק את עצמו. אולי חיכה למשהו יוצא דופן, או פראי, או אלים. אבל כרמית הייתה כל כך עייפה ממנו, מהזיונים האלו, מהצורך להיות מודעת כל הזמן לגוף שלה ולתהליכים המתרחשים בו, ששיחררה אותו מהאזיקים, והזמינה אותו לשכב מעליה ולחדור. הכי פשוט והכי קצר שאפשר.
אחר כך, כששיחררה אותו לדרכו בנשיקת פרידה, חשבה שמהרבה בחינות הזיון הזה היה דומה מאד לזיון שאירע ביניהם בדיוק חודש לפני כן. התחלנו במסיונרית, וסיימנו במסיונרית, חשבה לעצמה, זה כמעט שידור חוזר. היה לה ברור שאם גם הפעם לא הצליחו, היא תשכנע את מיכל לגלגל למענן הפריה מלאכותית. המאמצים האלו עם מייק העמיסו יותר מדי על הקשר הזוגי שלהן.
אחר כך חיכתה למיכל. וחיכתה. וחיכתה. ובזמן שחיכתה הספיקה לשטוף את הבית, לשטוף את הכלים, להחליף מצעים, להעמיד מכונת כביסה, לקפל את הבגדים. ומיכל לא חזרה. כרמית התחילה לדאוג, אם משהו יקרה למיכל, אם משהו יקרה למיכל, מה יהיה הטעם? אבל השתדלה להרגיע את עצמה, והצליחה בכך מספיק כדי להרדם, וזמן מה אחר כך הרגישה את גופה החם של מיכל מתחפר לידה במיטה, ונרדמה. הפעם בלב שלם.
לקראת צהרים, כשהתעוררה כרמית, הכינה לשתיהן מגש עם קפה ועיתון. כרמית השעינה את ראשה על הירך של מיכל, כשזו שתתה את הקפה שלה. הידיעה שהיום הוא יום נטול מייק, יום שבו יוכלו שתיהן להיות יחד, רק שתיהן, לעשות ככל העולה על דעתן, הפכה אותה למאושרת. היא הייתה מוכרחה להביע את האושר, ולכן שרטה את מיכל ופיתתה אותה בגלוי ובמפגיע, במהלך שידעה שיגרום למיכל לגלגל את הדברים הלאה.
כבר כשהגישה למיכל את הרתמה, הרגישה את האנרגיה גואה בה. כבר כשהתכופפה כדי לנעול את נעלי הפלטפורמה חשה את מבטה של מיכל חורך בישבנה, וכשמיכל התחילה לסמן עליה את בעלותה בשפתון האדום, כרמית הרגישה שהיא כבר על סף פיצוץ. הזיון הפראי הזה היה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה. כמו גוף אחד שאין בו סדקים ושברים, הן נעו בתיאום מושלם.
הייתה לזה תחושה של קדושה, של טקס קמאי לגירוש שדים, של כריתת ברית אהבה מחודשת ומושלמת ביניהן. היא נתנה לעצמה להיות מוקפת במיכל מאחור, מבפנים, מן הצדדים, עד שלא יכלה לשאת עוד את האושר הזה, והוא זלג ממנה בדמעות.
השבת עברה מהר, בליטופים בחיוכים וברוך, וביום ראשון הן נפרדו כשמיכל יצאה לאירוע של העבודה באילת, וכרמית חזרה ללימודים, כשהיא מבטיחה לעצמה להתרכז הפעם, במלוא המשמעת. אבל המעטפה שמצאה על השיש ביום שלישי, הממה אותה לחלוטין.
היה בה כסף מזומן, אלפי שקלים, ופנקס צ'קים. ומכתב קצר ממיכל, הוראות תחזוקה לבית.
"תשמרי על עצמך. תמצאי מה לעשות עם הכסף, אני לא באמת צריכה אותו, במקום שאליו אני הולכת. אני יוצאת לחשוב קצת ולשקול קצת בדרום אמריקה." וזהו. בלי 'להתראות', בלי 'אוהבת אותך'. בלי 'מתגעגעת'. בלי תאריך חזרה, או הצהרת כוונות.
כרמית כעסה. היא הרגישה כמו זונה, שמקבלת כסף במזומן, ונדפקת בתמורה. היא הסתובבה בבית, רותחת וחיפשה מקום לפרוק את זעמה. במשך הימים שבאו אחר כך, הפך הזעם ליאוש ולדכאון.
שבועיים מאוחר יותר, כשהמחזור איחר, כרמית החליטה לוודא. היא קנתה את המקלונים המתאימים בבית המרקחת, וכשהתקבלה התשובה החיובית החזיקה את מקלון הפלסטיק באגרופה בחוזקה, עד שנשבר.
איך? איך עשית את זה?
צריך להיות חלאה כדי לעשות לאשה ילד, ואז לנטוש אותה.
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.
שבוע שמיני – ביתה של כרמית – כמעט חצות
כרמית ישבה בחוץ, על המרפסת. הבית היה חשוך כולו, כמו רוב הבתים ברחוב, מהם בקע רק אור כחלחל מהבהב של מרקעי טלביזיה. כרמית בהתה בחושך, והקשיבה לקולות שלו. לחריקת הרצפה בבית של השכנים. לצעקות של הזוג בקצה הרחוב שתמיד התווכחו אחד עם השני דוקא לקראת חצות הליל. לטיפטוף הקצוב של הברז במטבח. לצרצר בגינה שהשמיע קולו פעם בכמה דקות.
השבוע השמיני כבר כמעט ונגמר, וכרמית הייתה צריכה להחליט. התשובה הייתה צריכה להיות ברורה מאליה, אבל כרמית לא הייתה מסוגלת להחליט, לא מאז שמעה את הידיעה בחדשות לפני שלושה ימים. היא אכלה בכלל בימים האחרונים? כרמית לא הצליחה להזכר.
שבועיים לפני כן, מייק התקשר לטלפון של מיכל, כדי לשאול למה לא הגיעה לשירות המילואים, וכששמע שמיכל נטשה, הגיע מיד אל הבית, תוך פחות משעתיים.
"אני מצטער. אני נורא מצטער." אמר מייק, וחיבק את כרמית אל חזהו. אחר כך הרחיק אותה מעט, והביט לה בעיניים "מעולם לא התכוונתי לפגוע בך. בבקשה תאמיני לי שלא הייתה לי כוונה לפגוע." הייתה במבט שלו תחינה, וחרטה, וכרמית האמינה לו. היא גם חשבה בליבה שלפי הניסוח שלו, נשמע היה כאילו היו למייק כוונות רעות, וכשיש לך כוונות רעות, אתה לא יכול לבוא בטענות כשהחצים שלך מפספסים את המטרה.
שלוש שעות אחרי שהלך, מייק התקשר. הפעם נשמע יותר שקול. היו לו שתי הצעות, והוא ברר את המלים שלו בקפדנות, כדי להותיר את הבחירה בידיה של כרמית, ללא מורא וללא הטייה.
"הזמנתי לך מקום לסקירת מערכות אצל דוקטור ברונשטיין, בחיפה. אני יודע שזה נראה לך מוקדם עכשיו, אבל הוא מומחה מפורסם, ברמה עולמית, התייעצתי קצת בסביבה. ובגלל שהוא נחשב, יש אצלו תור מכאן ועד רמת גן, אז צריך להזמין הרבה מאד זמן מראש." כאן היסס מייק לרגע, ואז המשיך "אם תחליטי. תחליטי שאת לא רוצה." הקול שלו עצר, עד שהמשיך שוב "את הילד." ושוב עצר, ונשם עם כל מלה שביטא "אני יכול. לתת לך. כסף." ואז המשיך בנשימה אחת ובדיבור מהיר "אני אסדר את כל מה שצריך, וגם אלווה אותך לשם, ואהיה איתך שם. אני לא מנסה להשפיע עליך, זו החלטה שלך, ושלך בלבד. מעולם לא רציתי לפגוע בך. אני מנסה לעזור. במה שאני יכול."
כרמית שתקה. לא ידעה מה להגיד. בסוף ענתה שתחשוב על זה, ואז זרק מייק את הפצצה הגדולה.
"ואני יודע שחתמתי על חוזה, ושאין לי זכות בו, בילד הזה. אבל אם תחליטי שאת כן רוצה אותו, אז..." ולרגע רעד הקול שלו, אבל התייצב, וכרמית דימתה שמייק מאחורי השפופרת מנגב דמעות "אני לוקח אחריות על המעשים שלי, אחריות מלאה. וזה גם הילד שלי. אז אני מציע לך. אני מציע לך מה שתבחרי. מה שתבחרי. אם את רוצה אפשר אחריות משותפת, או שאני אתמוך בך במזונות, או לגור ביחד. או." וכאן התלעלע מייק בטרם המשיך "או אם את מחליטה ככה, אז את החית הגדולה, עם טבעת וכל האופרציה שמסביב. ההחלטה היא שלך."
כרמית הקשיבה, והודתה למייק על כל ההצעות, ואחר כך סיימה את השיחה. היא לא ידעה מה היא רוצה, ולא ידעה מה היא מרגישה. ההצעות של מייק היו כל מה שציפתה מאדם הוגן ורגיש. אפילו הרבה יותר ממה שציפתה. חתונה? הוא הציע לה את כל האפשרויות, והותיר את הבחירה בידיה. אז למה כל מה שיכולה הייתה לעשות היה להחזיק את הראש חזק בין הברכיים, ולבהות ברצפה?
שבוע התלבטה כרמית, התחבטה וסבלה מנדודי שינה וסיוטים. והחלומות שלה הלכו ונהיו ברורים יותר ויותר, בכל לילה שחלף.
ובחלומה היא יושבת בצינוק קטן, בעל צוהר קטן מסורג, והיא מניקה ילד קטן, שחור תלתלים. שרוע על אמת ידה הוא מסתכל בה, עיניו חומות ונבונות, ויורק את הפטמה מפיו, ובוכה. ואז היא אוחזת בידו, והוא קורא לה מתוך הדמעות: "אמא, לחלב הזה יש טעם של שנאה. למה את שונאת אותי?" והיא בוכה אליו, ומנסה להסביר שאותו היא כן אוהבת, אבל הטבעת החונקת שקושרת אותה אל מי שלעולם לא תלמד לאהוב, הטבעת היא זו שמשנה את הטעם. ואז מתרחבת הטבעת שעל אצבעה, ונופלת ממנה, וממשיכה להתרחב, והיא מתגלגלת ומתגלגלת, עד שהיא נתלית כשרשרת על צווארו של הפעוט, ומתהדקת עליו. והיא רואה את פניו המכחילים ומנסה לאחוז בטבעת לבל תסגור על צווארו של בנה.
כרמית התעוררה בוכה. החלום היה מוחשי כל כך, והצער גדול כל כך. היא ניסתה לרסן את הבכי ולהבין את משמעות החלום. חלום אינו מסר מכוחות עליונים, הוא מסר מהאני הפנימי. אבל מה ניסה למסור לה האני הפנימי שלה, שאין וגם לא יכול להיות לה קשר משמעותי עם מייק? שאסור לה להרוג את התינוק הזה? שחתונה מתחילה בחטא?
כרמית הדליקה את הרדיו, כדי להסיט את המחשבות לערוץ פחות אינטנסיבי. ואז, אז הגיע מבזק החדשות, ואיתו הידיעה השלישית במבזק, זו שדיברה על המטיילת הישראלית בת השלושים ושתים שנפלה מצוק בבוליביה במהלך טיול.
את המשך הידיעה לא שמעה כרמית. וגם לא את תוכנית המוזיקה שהתחילה לאחר המבזק. כרמית הייתה עסוקה בלעצור את הדמעות, בעזרת הזעם שניסתה לאסוף אליה.
לא בטוח שזו היא, אבל גם אם זו באמת מיכל. מגיע לה. הבת זונה. היא הלכה ונטשה אותך. היא נטשה את הילד שלי, שלה, שלנו. בת זונה שמגיע לה ליפול מצוק, ולהתרסק לאלף שבבים, כמו הקרח האכזרי שהיא.
כרמית בכתה. אחר כך, הרבה יותר מאוחר, נרדמה. ובבוקר בכתה שוב. עד הצהרים ולתוך הלילה. שעות ארוכות של בכי קטוע וגרון ניחר. היא ניתקה את הטלפון, כשהצלצולים שלו הטרידו אותה יותר מדי. היא נעלה את הדלת, כשהדפיקות בה התחילו להציק. כרמית ישבה בדלת אמותיה. הבכי הלך והפך ליאוש, והיא ידעה שהיא צריכה להחליט. מייק הציב בפניה את כל האפשרויות הסבירות, בצורה הכי נכונה.
ילד צריך שני הורים. נכון. אבל הוא צריך שני הורים שיאהבו אותו, ושיאהבו אחד את השני. ותמיד יהיה לך זמן לעשות ילד. מאוחר יותר. ילדה בת עשרים ושתים, חד מינית או דו מינית, לא צריכה לעשות ילד בשביל אף אחד. אפילו לא בשביל עצמה.
הקולות של השכנים הלכו ונמוגו, אפילו הצרצר השתתק, רק הברז המשיך לטפטף בשקדנות. הלילה הפך להיות קר יותר, וכרמית הרגישה את הערפיל מתחיל לכסות את הגן. המנוע של המקרר במטבח התחיל לפעול במרץ פתאומי, וכרמית שוב ניסתה להזכר מתי אכלה לאחרונה. לפני שלושה ימים? או יומיים?
היה נדמה לה שהיא שומעת מפתח בחור של מנעול, ואחר כך צעדים מאחור, אבל היא ידעה שזו אשליה. דלת הבית הייתה נעולה, והבית היה ריק. כרמית המשיכה להביט אל הערפל המתגבש בחושך שבגינה, ואל הצללית שיצאה מתוך החושך והתקרבה אליה. גבוהה, עגלגלה, שיערה בהיר. מיכל.
"אני כל כך מתגעגעת אליך. אלוהים." אמרה לחשה כרמית, והקול שלה נשבר. למרות הכאב שגרם לה, לא יכלה להסיר את המבט מהחזיון שלנגד עיניה. "אם היית כאן באמת, בטח הייתי מרביצה לך מכות רצח. אבל זה לא אמיתי. במציאות את שם. מרוסקת. קרועה." כרמית הושיטה את היד לעבר החזיון, וליטפה את האויר שמולה. "אלוהים, איך שאני מתגעגעת. אני כמעט יכולה להריח אותך. אני יורדת מהפסים. לגמרי." היא הניחה שוב את ראשה בין ברכיה ונשמה עמוק.
כרמית עצמה את העיניים, והקשיבה לנשימות. נשימות? נשימות?
היא פקחה שוב את העיניים, והדמות שהייתה קודם בערפל התקרבה עכשיו, והייתה כבר למרגלותיה, קרובה עד מגע. "כרמית?" הקול של מיכל היה מרוסק, שבור, מאובק, כאילו לא השתמשה בו זמן רב. כרמית בהתה בה, מנסה לעכל את מה שהיא רואה, לחבר בין המציאות שהכירה של מיכל המתה, לבין המראה של מיכל, לבושה בבגדים אפורים מאבק, ושיערה מאובק דבוקות דבוקות, וריח של אבק עולה ממנה. כאילו, חשבה כרמית, כאילו יצאה מתוך קבר. כרמית הצטמררה, ואז לא יכלה יותר, ושלחה יד ללטף את הפנים שמולה, נוגעת לא נוגעת בקצה אצבעה בלחיה של מיכל. "מיכל" לחשה כרמית, ונאנחה, ואז הרחיקה את היד מפניה של מיכל, והנחיתה אותה בחוזקה על הלחי.
"בת זונה, מניאקית, כוס על האימא של הסבא שלך שלא הרעיל את הסבתא שלך אחרי שהיא הזדיינה עם כל הצבא הטורקי ועשתה להם ילדים שפנים." עם כל קללה הנחיתה מכה באגרופה על חזה של מיכל, עד שזו אחזה את אגרופיה של כרמית.
"רגע. שניה." ניסתה מיכל לומר "את צודקת. לגמרי. אני בת זונה ושמוקית, ומגיעות לי מכות. אני מתנצלת, אני מצטערת, עשיתי לך דברים נוראיים, וזו הכל אשמתי. זו הייתה פחדנות מצידי. ביקשתי ממך משהו, אחר כך כעסתי כשעשית אותו, וזה לגמרי לא הוגן מצידי. סליחה. הלכתי שבועיים בשביל ישראל לפני שהצלחתי להפסיק לכעוס ולהתחיל לחשוב, אבל כשהתחלתי לחשוב אז התשובה התברהה די מהר. כי שום דבר אחר לא משנה, אני בוחרת להיות איתך. אז אני מתנצלת. אבל בבקשה. יש לנו רק יום אחד, קצר נורא, על פני האדמה הזו. ואני אוהבת אותך כל כך, ורוצה לחיות איתך את היום הזה. בבקשה."
"את חלאה. אני שונאת אותך." המשיכה כרמית, נאבקת בידיים החזקות הבולמות את אגרופיה. עוצמת הרגשות שאפפה אותה לא השאירה מקום לשום דבר אחר "תלכי להזדיין מפה. איך יכולת לעשות לי ילד ולברוח?"
כפות הידיים של מיכל עזבו את אגרופיה של כרמית, וזו המשיכה במטר האגרופים שהנחיתה על החזה של מיכל, אבל נראה היה שמיכל אינה חשה בהם. מבט של פליאה עלה בעיניה. "את. את בהריון?" חיוך של אושר נרקם על פניה של מיכל, חיוך שהתחיל מהפה וזרם אל העיניים ואל הגבות, עד שכל פניה קרנו. "את בהריון? באמת? את בטוחה?" ואז שלחה מבט אל בטנה של כרמית, עדיין שטוחה לחלוטין, וקירבה אליה את היד. "את מרשה לי לגעת? כבר מרגישים אותו בועט? זה בן או בת?"
כרמית הפסיקה להכות, והתחילה לצחוק, ואז לבכות ולצחוק בו זמנית. הסיטואציה הייתה כל כך ביזארית. "אוי, את דפוקה. לא מרגישים בעיטות עד חודש חמישי בערך. עכשיו רק רואים פעימות לב בבדיקת אולטרסאונד. ובן או בת אני אדע רק בעוד חודש וחצי."
"ו-ו-א-ו." המילה יצאה ארוכה, מלווה בהתנשמות ובמבט מעורפל על פניה של מיכל. "ראית אותו באולטרסאונד. וואו. זה אמיתי. ויש לו לב." ואז תפש קולה צבע ברור של אשמה "ואני לא ידעתי, ולא חשבתי, לא טרחתי לחשוב. והשארתי אותך לבד. לא תיארתי לעצמי בכלל שזה הצליח לנו. שאת בהריון. כל כך כעסתי עליך שלא נשאר לי מקום בראש לחשוב. אז הלכתי לעשות את שביל ישראל, מהחרמון בצפון ועד כמעט אמצע הערבה, רק ללכת וללכת וללכת מהבוקר עד השקיעה כדי שאוכל לחשוב קצת. ואת נשארת כאן, לבד, עם כל האחריות."
עכשיו כרעה מיכל ברך לפני כרמית, והחזיקה את כף ידה, מביטה בעיניה. "אני מבקשת סליחה. את צודקת לגמרי, ומותר לך לכעוס ולשנוא אותי. אבל אני כל כך מצטערת. כל כך מצטערת." אמרה מיכל, ואז קמה על רגליה, ולקחה את כרמית בין זרועותיה, נושאת אותה כמו הייתה ילד קטן. כרמית ניסתה לדחוף אותה, אבל נשאר בה כל כך מעט כוח להתנגד, היא הייתה עייפה כל כך, והעור של מיכל היה כל כך מוכר ואהוב, ואפילו מבעד לאבק היה בו ריח שגרם לה להתחיל לבכות. כרמית השעינה את הראש על השקע בכתפה של מיכל, ובכתה.
"ששש. ילדה. ששש. מחר בבוקר יהיה זמן להכל." מיכל לקחה את כרמית לחדר האמבטיה, הפשיטה אותה מבגדיה ורחצה אותה מתחת לזרם המים החמים, תוך שהיא ממלמלת דברי עידוד ומזמזמת שיר נטול מלים. כרמית ניסתה להבין למה מיכל עדיין לבושה בבגדים הרטובים, שהאבק נשטף מהם אל רצפת המקלחת, אבל הייתה כל כך עייפה, שהמחשבה וההתמודדות היו מעבר לכוחותיה. היא נרדמה בעמידה, תוך שמיכל מנגבת אותה, ונשארה ישנה בכל הדרך שבה נסחבה נגררה אל המיטה.
בבוקר התעוררה כרמית במיטה. היה בחדר ריח מדהים של חביתה מטוגנת עם גבינה צהובה ושל טוסט. היא התמתחה, פיהקה בקול רם, התמתחה שוב עד קצות האצבעות, ואז פקחה עיניים לראות את מיכל מולה. מיכל הייתה לבושה בחולצת טריקו שהגיעה עד לאמצע הירך שלה, ועליה הדפסה של דולפין.
"בוקר טוב ילדה." אמרה מיכל, והניחה על המיטה מגש ועליו כוס מיץ תפוזים, טוסט עם גבינה, סלט ירקות קטן, וחביתה. מיכל התכופפה אל כרמית ונשקה לה. המגע של השפתיים על הפה שלה, בצירוף כל הריחות העזים, שבר את גב הגמל. כרמית קפצה מהמיטה, ורצה אל השירותים, ומיכל יכלה לשמוע משם קולות הקאה.
אחרי דקה יצאה כרמית, ומצאה מולה מיכל שיסורי מצפון חרוטים על כל תו מתוי פניה. "שוב לא חשבתי. כמו תמיד. אני מצטערת. איך אני יכולה בכל זאת?" שאלה מיכל, מנסה להחביא את המגש מאחוריה.
"לא, זה בסדר גמור. אני מתה מרעב." כרמית התיישבה על המיטה, וקרבה אליה את המגש. עכשיו, אחרי שקיבתה נרגעה מעט, היה לאוכל ריח עוד יותר טוב. "אני חושבת שלא אכלתי שלושה ימים. מאז ששמעתי שנהרגת בבוליביה, בעצם."
מיכל לקחה בין אצבעותיה אחת מחתיכות המלפפון שעל הצלחת, והניחה אותו בפיה של כרמית. "בוליביה? מה קרה בבוליביה?" שאלה, ואז בצעה נתח מן החביתה, להכניס אף אותו לפיה של כרמית.
"מטיילת. ישראלית. בת שלושים ושתים. נפלה מצוק." כרמית דיברה, תוך שהיא לועסת את המלפפון ואת החביתה. מיכל המשיכה להאכיל אותה, חתיכה אחר חתיכה, מסתכלת מוקסמת בפה הלועס, בלשון שליקקה את השפתיים, בנתחי המזון שהופיעו בין אצבעותיה ונעלמו בין שיניה של כרמית, ואט אט הרימה את המבט עד לעיניה של כרמית.
כרמית הביטה בה בחזרה, ללא מבע, פיה חדל מעיבוד המזון, ועיניה נשארו פקוחות ללא מצמוץ.
"את יודעת שאני לא סולחת לך." מיכל הנהנה "ואני לא אוכל לסמוך עליך יותר, אף פעם." מיכל הנהנה שנית, והעיניים שלה התחילו לדמוע, בכי שקט. "ואני שונאת אותך." מיכל הנהנה בשלישית, והושיטה את היד האוחזת בכוס המיץ לעבר כרמית.
"אני מבינה, וזה מקובל עלי." אמרה מיכל. "תשתי משהו ילדה. את בטח צמאה, ואת צריכה לשמור על עצמך עכשיו." כרמית הסתכלה על היד האוחזת ברעדה בכוס, וייצבה אותה בידה שלה, מקרבת את הכוס אל פיה. ואז, המגע של היד שלה שעל ידה של מיכל, העיניים שלה שמול עיניה של מיכל. היא תפשה את ראשה של מיכל משני צדי הפנים, וקרבה אותו אליה לנשיקה, שהתחילה עמוקה והפכה עד מהרה למרדף של לשונות בתוך הפה. המיץ נשכח ונשפך על הסדין, מתווה עליו כתם שהתפשט במהירות.
"אני רוצה לגעת בך. עכשיו. מהר." אמרה סיננה כרמית מתוך הנשיקה, ואז הפשיטה את חולצת הטריקו מעל ראשה של מיכל, משאירה אותה עירומה, ותחבה את ידה אל בין ירכיה של מיכל, מוצאת את השיער הקצר רטוב וחלקלק, וממתין לבואה. מיכל פשקה את ירכיה, ונאנקה לתוך פיה של כרמית, מאבדת את עצמה במגע של היד המשייפת אותה בפרק העליון של האגודל.
"חכי, שניה, אני גם רוצה לגעת בך. יותר לאט." ניסתה מיכל להגיד, ואחרי שלא נענתה, שלפה את היד של כרמית ממקומה, והשכיבה אותה כמעט בכוח על המיטה, אוחזת בפרקי הידיים כדי שתזכה לתשומת לב. "אני. רוצה. גם. תני לי."
ואז התיישבה מיכל בשיכול רגלים, ומשכה אליה את כרמית, שנאותה והתיישבה על ירכיה של מיכל, פנים מול פנים, שדיים מול שדיים, בטן מול בטן. כרמית נתנה לרגליים שלה לעטוף את הגב של מיכל מאחור, ואת הידיים הניחה על מותניה של מיכל. הן הסתכלו זו בעיניה של זו, בריכוז, בדממה.
מיכל החלה בתנועות גו עדינות, מניעה את שתיהן במעגלים איטיים, פעם עם כיוון השעון, ופעם כנגדו, מנדנדת אותן כעריסה. כרמית נעה איתה, מתואמת, נותנת לשרירי הגב והכתפיים להתרפות, לאמה ולרגליים לשקוע עוד בתוך הגוף שמולה. היה כל כך נעים להתמסר, לסמוך, לדעת שיש מישהי שתהיה לה למשענת, שכמעט והפסיקה להתגונן.
מיכל עצרה את התנועה, והתחילה ללטף את הגב של כרמית. כל אצבע מאצבעותיה שלחה זרמים של חום במעלה היד, זרמים שהיא יכלה לחוש עד לאזור החזה שלה. מיכל חייכה, ונגעה בשפתיה של כרמית.
ואז הניחה את היד שלה על אזור בית החזה של כרמית, פישקה את אצבעותיה, ונשקה לעורה ברווחים שבין האצבעות, נשיקות קטנות ורטובות. כרמית הרגישה את המגע המדגדג והרטוב, ועצמה את עיניה, כדי לחוש אותו יותר בבירור, מטה את ראשה לאחור, וחושפת את הצוואר שלה למיכל. מיכל מיהרה לנצל את הפרצה שניתנה לה, ללקק למצוץ ולנשוך את הצוואר של כרמית.
מגרונה של כרמית התחיל לבקוע קול נמוך וגרוני, שהתגבר בעוצמתו. מיכל יכלה לחוש אותו עובר בבית החזה של כרמית, מרטיט את ירכיה, ומשם ומגיע בהולכה ישירה אל המקלט שלה, שבין הירכיים. ראשה של מיכל הסתחרר בעוצמה, והיא נשכה את הצוואר של כרמית חזק יותר.
"תני לי להכנס." הורתה כרמית, התיישבה על ירכה השמאלית של מיכל, ודחקה את רגלה הימנית אל בין רגליה של מיכל. שתי הנשים התקרבו זו אל זו, קרוב ככל הניתן, וקרוב עוד יותר מזה. בתנועת המספריים שיצרו ביניהן היה מספיק חיכוך כדי לקדם אותן לאט אבל בבטחה אל שיא, וכרמית הוסיפה לכך נשיקה תובענית ועמוקה שנטלה את נשימתן.
מיכל אחזה במותניה של כרמית, וניסתה לשוא להותיר את עיניה פקוחות, אבל התחושות שבאו ממרכז העונג שלה היו חזקות מדי, והיא נתנה להן לסחוף אותה, בקצב רטוב חלקלק ומסחרר. היא
פישקה את פלחי הישבן של כרמית מעל הירך שלה, וחשה איך המגע ביניהן מתהדק ומתמקד. נדמה היה לה למיכל שכרמית משמיעה אנחות של הנאה, אבל היא לא יכלה להיות בטוחה, דרישות הקלט משאר החושים שלה היו חזקות מדי. היא חשה את הריגוש נבנה בה, עמוק מתגלגל מעלה ומעלה מן האגן לקצוות הגוף, כמו רעם שמגיע אל נקודה שממנה אי אפשר להיות יותר גבוה, ואז מתפרץ לרסיסים בגל צבעוני.
"כרמית."
"מיכל".
שתי הצעקות השתלבו זו בזו, כמו הזרועות, כמו הנשימות, כמו הזיעה. ושתי הנשים שכבו זו לצד זו על המיטה, מיוזעות.
כרמית הניחה את הראש שלה על הבטן של מיכל, ונתנה לאושר הפשוט, של תחושת הנשימות מתחת לראש שלה, לחלחל לתוכה.
"את יודעת שאני עדיין שונאת אותך. מה שקרה עכשיו לא משנה כלום." אמרה כרמית אחרי כמה דקות.
"אני יודעת, אהובתי. זה בסדר. עכשיו תישני קצת, אשה יפה שלי." ענתה מיכל.
ושתיהן עצמו את העיניים, ונתנו ליום הזה, הקצר, האחד, להרוות אותן.
הן ישבו בצד אחד של השולחן, בגבן לעוברים ושבים הרבים מאחוריהם, ומייק ישב מצידו השני של השולחן, מרוכז פעם בפניה של מיכל, ופעם בפניה של כרמית. מיכל כבר הציגה בפניו את הרעיון, כך שמייק לא הופתע, אבל הוא רצה לשמוע באופן ישיר מכרמית, שהיא שלמה עם המעשה, שזהו רצונה.
"תסבירי לי שוב, בבקשה, למה את רוצה ילד?" שאל את כרמית, ידיו מונחות על השולחן באצבעות מפושקות מעט, וגופו מוטה קדימה, כדי לשמוע היטב ולהבין.
כרמית הפנתה את מבטה אל מיכל, ומייק חשב שכאשר עשתה זאת השתנה גוון העור של פניה, אולי גרם לכך החיוך שעטו פניה, אולי הבזק של אור מאחת החנויות הסמוכות. "אני מאד אוהבת אותה. יותר מכל דבר אחר בעולם. והדרך הנכונה לחגוג את האהבה הזו היא לעשות ילד ביחד." כרמית לקחה את ידה של מיכל בידה, ונשקה לגב היד. "אז הילד הזה יהיה של שתינו יחד, אפילו אם הגנים שלו הם רק שלי."
ואז נבוכה לרגע, והביטה שוב אל מייק. "ושלך, כמובן. אם תסכים."
"ואיך את מרגישה עם העובדה שכדי לעשות ילד למיכל, תצטרכי לשכב איתי?" שאל מייק.
כרמית מיהרה לענות, כאילו עלתה השאלה הזו אין ספור פעמים בעבר, והתשובה כבר הייתה שגורה על לשונה. "אני בסדר. אני בסדר גמור עם זה. עשיתי את זה פעם, סקס עם גבר, ואני לגמרי בסדר עם זה. אני מעדיפה נשים, אבל אני לא שונאת גוף גברי, או משהו כזה."
מייק הבליע חיוך, השימוש המרובה של כרמית במילה "זה" היה עשוי לצרום לאוזניו, אבל הדבר רק גרם לו להיות מודע לגילה הצעיר.
"לי גם יש שאלה." הוסיפה כרמית. "אפשר?"
מייק החווה בידו לאות כן, וכרמית היססה מעט, שלחה מבט לעבר מיכל, אולי מתוך רצון לבקש אישור, ואולי מתוך חשש לפגוע.
"רציתי לשאול מה יוצא לך מזה." אמרה כרמית במהירות, כאילו חששה שתתחרט אם לא יצאו הדברים במהירות אל אויר העולם. "למה אתה מסכים, למה זה כדאי לך, לעשות למישהי ילד, שלא יהיה שלך?"
מייק נשען אחורנית בכסא, ושקע בו מעט למטה, נשם נשימה עמוקה כדי לסדר את המחשבות, ואז נשען שוב לכיוון שתי הנשים, ממקד את מבטו בעיניה של כרמית בלבד, רואה את מיכל רק בזוית העין.
"קודם כל," אמר מייק "זו הזדמנות לזיין את המפקדת שלי, משאת נפשו של כל חייל. טוב, לא ממש את המפקדת שלי, אבל לזיין את החברה שלה טוב כמעט באותה המידה."
"שנית," הוסיף "את אשה יפה." מייק לקח את ידה של כרמית בכף ידו "אשה יפה מאד. ואני גבר שאוהב נשים יפות. זה לא כל כך מורכב. וסיבה אחרונה," וכאן עזב את ידה והשפיל את עיניו ובחן בעיון את המפה המשובצת של השולחן אליו ישבו "סיבה שגם לי ברורה רק למחצה. אני כבר בן עשרים ותשע, ועוד לא הבאתי אף ילד לעולם." וכאן הרים מייק את ידיו למולן "כן, כן, אני יודע שאני חותם על ויתור, והילד לא יהיה שלי. אבל באיזשהו מקום בלב אני אדע שיש מישהו שירש חלק ממני. את מבינה?"
כרמית הנהנה. הכמיהה לילד היא חלק בלתי נפרד מן הדם, ציווי גנטי הישרדותי. כמו שהיצר בוער בה, הוא יכול להניע גם את מייק.
מיכל החליטה שהגיעה השעה לסכם את הפגישה. "אנחנו נדבר מחר, בסדר?" אמרה למייק, והוא, שהבין את הרמז, הסתובב למיכל והצדיע ברישול, אסף את עצמו משם, ונתן לשתיהן להשלים את השיחה לבדן, משאיר שטר של חמישים שיכסה את הקפה של כולם.
משנשארו לבדן, הפכה מיכל לרכה יותר. היא חיבקה את כתפה של כרמית, ונתנה לראשה של זו לשקוע בשקע הכתף שלה, תוך שהיא מלטפת את שיערה.
"מה את חושבת עליו?" שאלה מיכל את כרמית לבסוף. "הוא מוצא חן בעיניך?"
"כן. אבל לא. הוא. אני." התחילה כרמית, ואז החליטה להתחיל אחרת "זה לא עניין של אם הוא מוצא חן או לא. מבחינתי הוא רק כלי להשגת מטרה. *את* מוצאת חן בעיני, ואת היא הסיבה שבגללה אני רוצה ילד. השאלה צריכה להיות אם את תסתדרי עם מה שיקרה."
"כמובן שאני אסתדר." מיהרה מיכל להשיב. אני אעשה בשבילך הכל. הוסיפה בלבה, ונתנה רק לעיניים לדבר.
למחרת דיברה מיכל עם מייק, ובישרה לו על ההחלטה החיובית, והם קבעו מפגש בביתן של כרמית ומיכל, בהמשך אותו השבוע. כרמית עקבה אחרי המחזור שלה, וידעה מתי יהיה הזמן הטוב ביותר, וביום המתאים טלפנו למייק, ובישרו לו שהיום הוא יום המזל שלו.
מינוס ארבע – ביתן של מיכל וכרמית
כשהגיע מייק אל הבית, פתחה בפניו את הדלת כרמית, לבושה כולה לבן. מבעד למפתח החולצה הלבנה יכל לראות את עורה השחום, ושדיה הקטנים והזקופים. החצאית הלבנה הרחבה עטפה אותה בענן מרשרש, ממנו יכול היה לראות רק את רגליה היחפות.
"ברוך הבא. בוא, תכנס." אמרה לו, מביטה בכתפו, בשיערו, בידיו, אבל לא מישירה מבט אל עיניו. מייק חייך, הביישנות שתקפה את כרמית הפכה אותה למושכת עוד יותר. הוא נכנס אל הבית, והעביר יד קלילה ומלטפת בשיערה.
מיכל לחצה את ידו של מייק, לחיצה אמיצה, והובילה אותו אחריה אל חדר השינה. מייק התפלא, הוא הניח שקודם ישבו יחד, ישתו משהו, יתקרבו זה אל זו. בניחותא, שבת אחים גם יחד.
"את לא חושבת שכדאי לקחת את הדברים יותר לאט?" שאל את מיכל.
אבל מיכל חשבה אחרת. "לא, אני כבר הכנתי אותה, אז אתה לא צריך לדאוג. אתה יכול לדאוג להכין את החבר שלך." וכאן שלחה מיכל יד לעבר האגן של מייק, שהסיט אותה ממנו. להכין את עצמו? החבר שלו?
כרמית נכנסה אחריהם לחדר השינה, ושכמיכל הורתה לה לשכב על המיטה, נשמה עמוק ועשתה כך.
מייק מצא את עצמו מול בחורה לבושה לבן, שוכבת על גבה, ורגליה מפושקות למולו, חושפות את העובדה שאינה לובשת תחתונים. מיכל כרעה ברך לצד המיטה, ראשה קרוב לראשה של כרמית, וידיהן שלובות זו בזו.
"אתה יכול להתחיל, אנחנו מוכנות. כרמית מוכנה." אמרה מיכל, נמנעת מלהחליף מבטים עם מייק.
מייק כעס. הסיטואציה הרגיזה אותו. הוא הרגיש מנוצל.
מצד שני, כעסו היה מכוון אל מיכל, לא היתה בו טינה כנגד כרמית, והוא הלא התחייב להשתדל.
מייק פתח את כפתור המכנסיים ואת הריצ'רץ, ושלף מן התחתונים את הזין. התחיל להניע את ידו בעדינות על האשכים והזין הרך, והרגיש איך הוא נמתח אט אט. ואז שלח מייק את ידו אל עבר הכוס של כרמית, לאסוף משם מעט חומר סיכה, וזכה בהצלפה מכף ידה של מיכל.
"בלי ידיים מייק." אמרה לו, ומייק הרגיש את הזעם ממלא אותו. תנשום עמוק, אמר לעצמו, זו לא אשמתה שהחברה שלה כזאת בת זונה. זאת לא אשמתה, תרגע.
הוא ירק אל כף ידו הימנית, והחל לעסות איתה את איברו המזדקר, עד שהגיע לזקפה מלאה, ואז הציג אותו בפני מיכל.
"יש אישור חדירה, המפקדת?" שאל, מצליח אך בקושי להסוות את המרירות.
מיכל הנהנה בראשה, ומייק שמח לראות את העיניים שלה נשארות מרותקות אל הזין שהציג, ולכן התקרב אל ירכיה הפשוקות של כרמית לאט ככל שהיה יכול, כפות ידיו לצידי גופה, ידיו ישרות וחזהו מקביל לשלה. הוא הרגיש את קצה הזין נוגע, ואז עצר.
"אני יכול? את רוצה אותי?" שאל, ולא המשיך עד שראה את כרמית מאשרת בניע ראש, למרות מבט הפחד הרגעי שחלף על פניה. לאט, בשליטה מלאה, באיפוק, חדר אליה, מרגיש את החום והלחות שלה עוטפים את הזין שלו, יונקים אותו עוד ועוד פנימה, עד שהכילה את כולו.
אחר כך התחיל את התנועה מעלה, מתרחק מגופה, וחייך אל כרמית כששילבה את רגליה מאחורי גבו והגבילה את התנועות שלו, כמו מבקשת ממנו להשאר בתוכה עמוק יותר. מייק התחיל לבנות קצב שהתאים לשניהם, ננעץ בכרמית ונשלף ממנה, והיא נעה כגל לעומתו, בקצב שהלך והתגבר. החדר היה שקט, ונשמעו רק קולות הנשימה המואצת ורחשי הביצבובים שעלו מן המגע החלקלק שבין הזין שלו לכוס שלה.
"אני. קרוב." לחש גנח חרק. "אני מאד קרוב." הוסיף עוד משפט אחד, ואז נמתח כל גופו של מייק, והוא חדל מתנועה לרגע קצר אחד שבו הרגיש את כל נשמתו נשפכת דרך החריץ הצר שבקצה הזין שלו. שניות לאחר מכן, צנח על חזה של כרמית, מתנשף.
"אני מצטער. סליחה שלא גמרת. תני לי שתים שלוש דקות להתאושש, ואני אפצה אותך." אמר מייק, חסר נשימה.
"לא, זה בסדר, אנחנו נסתדר." ענתה לו מיכל, והושיטה לו יד, ובטרם הבין מה קורה לו, מצא מייק את עצמו מחוץ לדלת הכניסה, כפי שהיה עשר דקות לפני כן, ורק רטיבות קלה באזור התחתונים מעידה שכל זה לא היה מקסם שוא.
מייק כעס. רתח. לרגעים חשב להטיח את ראשו בקיר הבניין. לרגעים שקל לפרוץ את דלתן של השתים ולהטיח את ראשה של מיכל בקיר הבית. הלוך ושוב צעד לפני ביתן של השתים, עד שלבסוף החליט לחזור לביתו, ולשקול את צעדיו היטב.
הוא כועס, והן יענשו, אבל הזמן יגלגל את הדברים בקצב הנכון.
הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,
אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –
הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,
וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.
מינוס אחד – הקומה השש עשרה, משרד, אחר הצהרים המאוחרים
מייק סיים את קריאת הדו"ח החצי שנתי, והתמתח. כמעט שעה ישב ממוקד, ולא נתן לעולם להכנס אל דלת אמותיו, ועכשיו, משסיים וחתם את אישורו, חש צורך עז בתנועה. לרגע חשב לרדת למטה, לצאת להליכה נמרצת, או אולי להכנס לחדר הכושר לחילוץ עצמות. אבל הישיבה עם המשקיעים שתוכננה לו לעוד שעה, הגבילה את האפשרויות שלו.
מייק לחץ על הכפתור באינטרקום, הורה לאורה המזכירה לא להעביר לו שיחות בשעה הקרובה, והזמין ממנה קפה. אחר כך חייך והוציא ממגירת השולחן חצים. לוח המטרה היה תלוי על הקיר, ליד החלון הגדול המשקיף לכיוון צפון מערב, ומייק יכול היה לראות את דמותו משתקפת בחלון. החליפה המחוייטת, שלבש לקראת הפגישה הערב, ישבה היטב על גופו הצנום, והדגישה את ידיו הארוכות. הוא החזיק את החצים ביד ימין, עצם עין בלתי מכוונת, וזרק לעבר המטרה.
בזמן ששחרר את החץ מכף ידו, נשמע צלצול הטלפון, וידו שהגיבה לצלצול שלחה את החץ הרחק מן המטרה, עד שפגע בחלון. מייק פלט קללה לעבר אורה, עד שהבין שהמצלצל הוא דוקא הטלפון הסלולרי. כמעט שהחליט להתעלם ממנו, אבל בכל זאת הסתכל על הצג, ראה שהשיחה ממיכל, חייך לעצמו, וענה.
"שלום מייק." שמע את מיכל.
"כן? מה את רוצה ממני?" ענה מייק, מקשיח את טון הדיבור שלו.
שמע את שתיקתה המהססת רגע קל, ואז המשיכה מיכל.
"אתה זוכר שחתמת לנו שתעשה כמיטב יכולתך כדי לעזור לנו? אז מסתבר שלא הצליח לנו בסיבוב הראשון, ואנחנו מבקשות ממך עוד נסיון. בשבוע הבא."
"אני זוכר. אבל לא הייתי חותם על החוזה שלך, אילו הייתי יודע שאת רוצה להשתמש בי כמו פר הרבעה. עכשיו אני מסרב." השפופרת רעדה בידו, כשלרגע חזר זכרון הזעם וההשפלה מהפגישה הקודמת. מייק נשם: תתרכז בעכשיו, תתרכז בעתיד, העבר מת, תחי הנקמה.
"אני לא מבינה." מייק העביר את הסלולרי למצב רמקול, והחזיק את החץ הבא בידו, מוכן לזריקה. מיכל נשמעה כאילו היא מדברת מתוך אקוריום. "דיברנו מראש על זיון לצורך הכנסה להריון. מה הפריע לך?"
לרגע חשב לענות לה במדויק, אבל החליט לוותר.
"את יודעת בדיוק מה לא היה בסדר. אני בכלל לא מבין למה אתן לא הולכות להפריה מלאכותית, אם כל כך חשוב לך שאף אחד לא יגע בה. למה אתם צריכים דוקא אותי? תעשו את זה עם מכשירים, וככה היא תשאר הכרמית הבתולה שלך, שלאף זר אסור לגעת בה." את המשפט האחרון סינן, ובסיומו זרק את החץ. מייק הסתכל על החלון, ויכול היה לראות את השתקפות החץ היוצא מכף ידו ומזנק לכיוון המטרה, עד שנעלמה ההשתקפות. כאילו אמרה ההשתקפות: כשאתה יורה חץ אתה יודע לאן אתה מכוון, אבל לך תדע איפה תפגע. אבל מייק ידע לאן הוא מכוון, והחץ שזרק פגע בדיוק במרכז המטרה.
מיכל מן הצד השני של השיחה הסבירה שתהליכי הבירוקרטיה לצורך הפריה מלאכותית מסורבלים, ושהן חשבו שיוכלו להמנע מהצורך לעמוד בפני תשאולים ארוכים לגבי מהות הקשר ביניהן. ועוד הסבירה שכיוון שהכירה אותו במהלך שירות המילואים לעומק, והיא מאמינה שמייק הוא אינטיליגנטי, הוגן וישר, הוא האב המוצלח ביותר מבחינתה. מייק קטע אותה, בגסות.
"אם את רוצה שיהיה לכם ילד, ואם את רוצה שהוא יהיה ממני, אז תקשיבי לתנאים שלי. מצדי את יכולה לזרוק את החוזה הקודם שלך לפח, או לנסח אותו מחדש. אני מגיע אליכם מחר בערב, וככה בכל יום בשבוע הקרוב, ואני נוגע בכרמית כמה שבראש שלי, ואיך שבראש שלי, והכל כמובן בתנאי שהיא מסכימה ורוצה. אני לא בקטע של אונס, ואונס זה בדיוק מה שעשית לנו בפעם הקודמת שנפגשנו. ואת, את התחת השמן והמניפולטיבי שלך משאירה מחוץ למה שקורה ביני לבינה. ברור?" מייק התנשם, צווארו וגבו מיוזעים מעוצמת הרגשות שחלפו בו, וחיכה לתשובה של מיכל.
מיכל שתקה. מייק שתק אף הוא, נותן לה להתבשל ולתהות.
"בסדר. אני מסכימה. אבל מייק. אם אתה פוגע בה, בקצה שיערה או בציפורן רגלה, אני אצוד אותך ואלכוד אותך ואקרקף אותך ואזיין לך את הצורה כמו שאף אחד בחיים שלך לא עשה." אמרה מיכל.
מייק חייך, ואמר, נותן לחיוך שלו להשמע גם בצליל קולו. "אני לא אפגע בכרמית. אני מבטיח." ואז ניתק את השיחה.
החץ השלישי והאחרון היה נתון עדיין בכף היד שלו, מוכן לזריקה. אבל הצורך שלו בהתפרקות נגמר, והוא הניח את החץ לצידו. הוא לא יפגע בכרמית כהוא זה, היא לא המטרה כלל וכלל.
מינוס אחד – ביתן של מיכל וכרמית
בדיוק בשמונה בערב נקש מייק על דלת ביתן של מיכל וכרמית. כרמית שוב פתחה לו את הדלת, שוב ברגליים יחפות, ושוב לא הסתכלה ישירות בעיניו. מייק נכנס, ואז נגע בקצה מרפקה של כרמית, לסובב אותה אליו.
"לא נותנים לאורח נשיקה? וחיבוק?" שאל, ופרש את ידיו לרווחה. כרמית היססה, בוחנת את הגבולות שלה, כפי שתעשה שוב ושוב לאורך הערב הזה, והתקרבה אל מייק לחיבוק, כשהיא נושקת על לחיו בעדינות. מייק חייך, וסימן לעצמו וי אחד.
כרמית התחילה להתקדם לכיוון חדר השינה, כמו בפגישה הקודמת, אבל מייק עצר אותה וביקש סיור בדירה. כרמית הראתה לו את המטבח, את המרפסת הגדולה הצופה אל הגינה, את חדר האמבטיה, ואת הסלון. מייק הקשיב ושאל שאלות הבהרה, כשהוא נוגע באמת ידה שוב ושוב, כדי למשוך את תשומת לבה, עד שכמעט לא שמה לב כשמצאו את עצמם נכנסים אל הסלון, והם פוסעים יד ביד.
מיכל ישבה ברישול על אחת הכורסאות, גבה מונח על אחת ממשענות הידים של הכורסה, ורגליה על המשענת השניה. מיכל שמה לב לידים האחוזות, והגביהה את מבטה עד עיניה של כרמית, עד שזו נעשתה מודעת לעצמה, וזנחה את כף ידו של מייק.
"אולי את רוצה להציע לי משהו לשתות?" שאל מייק, ונפנה לשבת על הכורסה שמול מיכל.
"חשבתי שאנחנו הולכים לחדר השי..." התחילה כרמית, ואז תיקנה את עצמה "אתה רוצה לשתות משהו קר?"
"קפה קר. תודה. שתים סוכר, הרבה חלב והרבה קרח." השיב מייק. עיניו היו נעוצות במיכל, שחזרה אל העיתון שקראה, אבל לא הצליחה להתמקד באותיות שמול עיניה.
"זה נוח לשבת ככה? על הצד של הכורסה? את לא ארוכה מדי בשבילה?" שאל מייק, אחרי שכרמית יצאה מן החדר לעבר המטבח.
"מה? לא, זה בסדר גמור. אתה גם יכול, אם אתה רוצה." ענתה מיכל, מסרבת להגרר אל שיחה ידידותית.
מייק שינה את התנוחה שלו בכורסה, מחקה את זו של מיכל. שניהם היו בערך באותו הגובה, כך שכאשר נכנסה כרמית אל החדר, חייכה למראה הסימטריה שיצרו שני זוגות הרגליים משני צידי השטיח.
כרמית ניסתה להניח את הקפה בידיו של מייק ולהתרחק, אבל הוא משך אותה אל חיקו. והיא, לאחר שהעיפה מבט בעיתון הפרוש והמכסה את מיכל, נענתה להזמנה.
"אני חושב שאני אקרא לך אוגי-פרוגי." אמר לה מייק, אחר שלגם מעט מן הקפה שנשאר בחזקתה של כרמית.
"מה? איך הגעת לזה?" שאלה.
"לוגיקה פשוטה. כרמית זה קרמיט. וקרמיט זה צפרדע. וצפרדע זה אוגי-פרוגי-מיסטר-פרוגי."
כרמית חייכה.
"אם כך, אני גם צריכה לקרוא לך בשם. המממ." היא שתקה לרגע, והסתכלה בעיניו החומות של מייק, בשיער השחור הקצר, וחזרה שוב אל העיניים. מייק הישיר אליה מבט, לוכד בעינו את עינה השמאלית, ולא נותן לה להמלט. "אני אקרא לך" קולה של כרמית רעד קצת, כשהבחינה שמבטיהם מצטלבים "מיכאל. כי מייק זה מיכאל. מי כמוך אל."
מייק שאל את כרמית על ילדותה, וכרמית סיפרה לו סיפורים, וכל העת עירסל אותה מייק בחיקו, וידו שגלשה בתחילה אל כפות רגליה, עלתה אט אט בליטופיה אל השוק, שיחקה בפיקת הברך ומאחוריה, עד שהגיעה אל קו המכנס הקצר שבאמצע הירך.
כרמית חשבה לרגעים להסיט את היד, ולרגעים חשבה לפשק את הרגליים, ולרגעים ליזום בעצמה משהו. אבל רוב הזמן לא חשבה כלל. בכל פעם שניתק חוט מחשבותיה, היה מייק שואל עוד שאלה. על הפעם שבה קיימה יחסי מין עם גבר, לדוגמה.
כרמית סיפרה שלפני שנתיים, כשהייתה בת עשרים, רצתה לבדוק האם המשיכה שלה לנשים היא עניין חקוק בסלע, או שזו סתם מקריות שלא פגשה עד אז אף גבר שמצא חן בעיניה מספיק. היא הלכה לפאב, לבד, ושתתה מספיק עד שהגיע האומץ, ואז נתנה למישהו להתחיל איתה, מישהו שנראה מספיק אמין כדי שלא יכאיב לה מדי.
"והוא הכאיב לך?" שאל מייק, ידו ממשיכה ללטף את הירך, וגולשת מעט אל הקו שמתחת למכנס, אל האיזור החמים והמזמין שלכוד בו.
"לא. זה היה. זה היה סתמי. הוא ליטף אותי קצת, ואז שאל אם אני משתמשת בגלולה, הלביש על עצמו קונדום, נשכב מעלי, וזהו." ענתה כרמית. מיסיונרית כנראה, תירגם מייק לעצמו. כרמית הייתה נבוכה. מראש לא תיכננה לדבר עם מייק, עם מיכאל, על מישהו אחר, והחוויה הזו שסיפרה עליה הייתה חוויה אינטימית מכדי לחלוק אותה עם זר. העובדה שבכל זאת סיפרה אותה, התחילה להפוך את מיכאל למשהו שהוא יותר קרוב מאשר זר.
"איפה הוא ליטף אותך אוגי? כאן?" מייק ליטף את צווארה של כרמית, לקח את כוס הקפה הריקה מידיה של כרמית, והניח אותה על הרצפה, ואז השכיב את כרמית כשמיכה על גופו, רגליה על רגליו, מוגבהות על המשענת. גבה על בטנו, ושני פלחי העכוז שלה עוטפים את המוט הנוקשה שבין רגליו.
"או כאן?" עכשיו, משהיו שתי ידיו של מייק פנויות, הוא התחיל ללטף אותה בתנועות ארוכות יותר, לצדי הגוף שלה מעלה כלפי השדיים, מן הבטן מטה לכיוון הירך, ובחלק הפנימי של הירך מעלה כלפי מפרק הירך.
כרמית התבלבלה. כשהיא שוכבת כך על הגב, על בטנו של מיכאל אבל אינה רואה אותו, ורק ידיו מטיילות כך על גופה, בשקט ובנחישות וללא לאות, התחושה הייתה כאילו היא עצמה מלטפת את עצמה, אבל במקומות שאינם צפויים. היא נשענה על בטנו, ונתנה לידיים לסחוף אותה, לתחושה הלא מוכרת של שרירי חזה מאחורי הגב שלה, לשיניים שלו שננעצו בצוואר שלה ויצרו בה צמרמורות, לחוות.
"ובלשון שלו, הוא השתמש?" המשיך ושאל מייק, והפעם התחמק וגלש ויצא מתחתיה, עד שנותרה שוכבת על הכורסה, והוא על ברכיו לידה, ולשונו חולפת על החלק הפנימי והרך של היד, מתעכבת על בית השחי ועוברת בו שוב ושוב. ואז עלה מייק עוד קצת, ומצץ את העור שעל עצם הבריח, וממנה עלה אל הצואר ותחתית הסנטר בליקוקים ובנשיכות, שגרמו לכרמית להסתחרר ולאחוז בבד הכורסה הקטיפתי, לבל תיפול.
"ונשיקות? התנשקת איתו?" כרמית היססה כאן. כן, היא ניסתה להתנשק אז, אבל החוויה הייתה מאד לא נעימה, תחושה של חדירה גסה, חסרת התחשבות. לרגע חשבה לעצור את מיכאל בנקודה הזו, אבל העובדה שחיכה, שלא לקח אלא המתין לאישורה, שקירב את שפתיו אליה אבל נתן לה להחליט אם כן או לא, הכריעה את הכף. היא פישקה את שפתיה, מעט, ומייק שהיה מספיק רגיש להבחין בהיסוס, נישק אותה בעדינות, נשיקה חיצונית בלבד, ורק כשהרגיש אותה מנשקת אותו בחזרה, הוסיף לכך לשון מלקקת שפתיים, ולשון נפגשת בלשון.
כשמייק הרגיש את הידיים של כרמית אוחזות באחורי הראש שלו, ומקרבות אותו אליה, התרומם לכיוונה על ברכיו, ושקע כולו אל תוך הנשיקה, להרגיש את הפה הרך, לחקור אותו בעזרת הלשון, לנשוך את השפתיים, לטעום את הרוק ולשמוע את הנשימות המאיצות. אולי דקה חלפה כך, בטרם נזכר מה הייתה המטרה שלו, למה הגיע לכאן בערב זה, ובמאמץ גדול משה את עצמו מן המגע.
"אוגי. אני רוצה להפשיט אותך קצת. תרשי לי?" שאל את כרמית. כרמית הנהנה. הגוף שלה היה ער, והנשימות שלה מהירות. התפשטות נראתה שלב הגיוני והכרחי. מייק פשט ממנה את חולצת הטריקו שלבשה, מלטף את בטנה ואת שדיה בשערו, ואז החזיק את שולי המכנסים, ומשך אותם לאט כלפי מטה, מלטף בשיער ראשו כל פיסת עור שנחשפה כשנמשכו המכנסיים מטה.
כרמית נותרה עירומה מול מיכאל, מבויישת מעט מן החשיפה, אך גאה בגופה, בשדיים הקטנים ובבטן השטוחה. היא הרגישה אותו מסובב אותה כך שתהיה מולו, ואז אחז מייק בפרק כף הרגל, והניח אותה על משענת הכורסה, ולאחר מכן עשה אותו הדבר עם הרגל השניה, ואז התרחק מעט, עדיין על ברכיו, כסוגד. כרמית עצמה את עיניה, ועצרה את הנשימה. להיות מפושקת כך, גלויה לחלוטין לעיניו של מיכאל, הדבר היה כמעט לא אפשרי, אלא אם כן, אלא אם כן מעורב שם רגש בעניין.
"כמה שאת יפה." לחש מייק. האצבעות שלו עברו ליטפו את קו השיזוף, ואז עברו מעט פנימה, וליטפו את השפתיים הגדולות לכל אורכן. "יפהפיה." הוסיף, והניח את לשונו על המפגש שבין שתי השפתיים. בתנועות איטיות משך את העור עם הלשון שלו, חוקר ובוחן את המרקם של העור, בודק את הטעם, את התגובות של כרמית, מה הקצב הנכון בשבילה, מה גורם לה ליבב, מה גורם לה לקשת את הגב לאחור.
כרמית הייתה ממוקדת בלשון של מייק, כאילו דבר לא קיים יותר בעולם הזה, חוץ מהנקודה הזו של הדגדגן שלה שתחת לשונו. היא נתנה לזרמים לעבור בה, ולמתח להבנות, והתאכזבה כשהפסיק.
"בואי ננסה משהו." אמר מייק, וכופף את האגן שלה כלפי מעלה, ואז התחיל לנשוך את פלחי הישבן, וללקק את פי הטבעת. זו הייתה ההתנסות הראשונה של כרמית ברימינג, והיא הרגישה ברקים חולפים במעלה גופה מאזור התחת ועד לראש, מהממים אותה עם כל ליקוק.
"עוד, מיכאל, עוד." אמרה לו, ומייק הקשיב והוסיף לענג אותה. ואז התחיל בתנועות ארוכות של הלשון שהתחילו מפי הטבעת עברו דרך שפתי הכוס והגיעו עד לדגדגן. כרמית נאנקה, התפתלה, יבבה. התחושות היו חזקות כלכך, היא ידעה שהיא קרובה מאד.
מייק התרומם גבוה יותר על ברכיו, והתחיל לנשק אותה, הפעם בחוזקה, בבעלות, חדר לתוך הפה שלה עמוק, וכרמית נפתחה לעומתו. הוא הכניס שתי אצבעות אל הכוס, שהתפנה אחרי שניתק ממנו את הלשון, וגם שם חש איך היא נפתחת לקראתו, ומקבלת את האצבעות המתפתלות בשמחה, מכווצת את הנרתיק עליהן, ומניעה את הגוף שלה כך שיחדרו אליה עמוק יותר.
וכשהגוף שלו צמוד לשלה, הפה שלו בועל את שלה, והאצבעות שלו את הכוס שלה, יכול היה מייק להרגיש את התחת שלה משפשף את הזין מבעד למכנס שלבש, ולרגע חשב להתפשט אף הוא, ולקחת אותה שם, אבל החליט לא להכנס לזה. לא הפעם.
ואז, כמעט במפתיע, חש את הגוף שלה מתקשח ועוצר, את ציפורניה ננעצות בכתפיו, דבר שגרם לו להגביר את קצב תנועת האצבעות בתוכה, עד שהתרפתה כולה, וחיבקה אותו אליה. מייק הניח את ראשו על בטנה, אוזנו כרויה לרחשי לבה הפועם במהירות, הזין שלו הזקור פועם בקצב דומה.
ואז פקח את עיניו, והביט ימינה, אל מיכל, שעדיין הייתה שרועה על גבי הכורסה השניה, אבל זנחה כל נסיון להראות שהעיתון מעניין אותה. האם הייתה זו דמעה? דמעות?
מייק עצם את העיניים, ובלם את החיוך. היה חשוב שמיכל לא תדע שהוא רואה את הדמעות.
אחרי מספר דקות התחיל להרגיש שינוי בקצב הנשימות של כרמית. הוא ניתק את עצמו מכרמית הישנה בזהירות, ניגש אל חדר השינה והביא ממנו שמיכה, איתה כיסה את כרמית, ונשק למצחה.
"אני אגיע מחר. באותה השעה." אמר למיכל, ויצא מן הדירה.
לְשַׁבֵּר וְלִבְכּוֹת עַל גַבֵּי שְׁבָרַי –
זֶה חֶלְקִי הָאָיֹם, גוֹרָלִי.
יַד אַחִים טוֹבָה לֹא תוּשַׁט אֵלַי,
לְהָגֵן מִפָּנַי עַל שֶׁלִּי.
מינוס אחד – ביתן של מיכל וכרמית
בדיוק בשמונה בערב נשמעה נקישה על הדלת. כרמית קפצה ממקומה ונגשה אל הדלת לפותחה, ומיכל עטפה במבטה את גופה האהוב, את העור השחום החלק שבקע מתוך שרוולי הבגדים הקצרים, והשיער השחור הגלי שהתדפק על השכמות. אחר כך היטיבה את מקומה על גבי הכורסה, והסתירה את עצמה בעיתון הפתוח. הערב עומד להיות ערב ארוך, אבל היא שתתה קצת אלכוהול כדי לאלחש את הכאב, ואם תרחיק את עצמה מספיק מהמתרחש, תוכל לעמוד בכך.
"לא נותנים לאורח נשיקה? וחיבוק?" שמעה את קולו של מייק מן הדלת, ודקות לאחר מכן שמעה את מייק וכרמית עורכים סיור בדירה, עוברים מחדר לחדר, כשכרמית חושפת בפניו את כל הפרטים הקטנים והאינטימיים של חייהן המשותפים. כשנכנסו השנים אל הסלון, הזיזה מיכל את העיתון, וראתה את כפות ידיהם משולבות זו בזו. היא נעצה מבטה בעיניה של כרמית, נוזפת בה על נתינת האמון המיותרת, וראתה אותה משחררת את ידו של מייק במהירות.
אחר כך.
אחר כך היה מייק גבר אופייני.
וכרמית.
כרמית הייתה אשה אופיינית. אומרת הן לכל משאלותיו, קופצת על גבה ומפשקת את רגליה לכל גחמותיו.
מיכל הקשיבה זמן קצר מאחורי העיתון, ואחר כך ברחה לחדר השינה וטמנה את הראש מתחת לכרית כדי לא לשמוע. אבל מעבר לכל השקט שמילא את האוזנים שלה, לא יכלה שלא לשמוע את הקולות הקצובים והמונוטוניים של גבר ואשה מזדיינים בתוך הראש שלה. ואז לא יכלה לשאת זאת עוד, היא הייתה מוכרחה לראות, וחזרה על בהונותיה אל הסלון, לצפות בעיניים האהובות פקוחות כשהאקסטזה לא נותנת להן לראות כלום, בפה המתוק רווי הנשיקות נפתח, לקבל אליו לשון זרה וחודרנית, לראות את הפנים מתעוותים ואת הקולות הקטנים של האושר. של אושרה של כרמית.
מיכל נעצה את ציפורניה בירכייה, שלא להשמיע קול, ונשכה את שפתיה שלא לומר דבר, אבל את הדמעות לא הצליחה לעצור. כרמית האהובה שלה. איזו שטות הייתה זו להפקיד אותה בידיו של מייק השרץ. איך יכלה לחשוב שהוא יהיה הוגן וישר, כשמציעים לו זיון בזול. מזל שמייק לא ראה את הדמעות, רק לא לחשוף את החולשות שלה בפניו, רק לא לגלות לו את נקודות התורפה.
אחרי שחלף זמן אינסופי, כרמית נרדמה בזרועותיו של מייק, ולאחר שכיסה אותה בשמיכה, פטר אותן מנוכחותו ויצא מן הבית.
מיכל יצאה מביצורי העיתון, והלכה לשבת על הרצפה מול כרמית. זו אני שצריכה הייתי לסגוד לך, זו אני שצריכה הייתי לעשות לך ילד, אשה אהובה שלי. איך יכולתי לתת לו לגעת בך. כעת זרמו הדמעות בחופשיות, חמות ומלוחות. רק שמור אותי מאוהבי, כי מי יגן עלי מפני שלי?
השעה הייתה כבר מאוחרת, ומיכל העירה למחצה את כרמית, בעדינות וברוך, רק במידה שהספיקה לה כדי להשען על מיכל עד המיטה, שם צנחה ונרדמה שוב. מיכל נשכבה מאחוריה, מנסה להכנס לתנוחת הכפית המועדפת על שתיהם. אבל הריח, הריח הזר שעל גופה של כרמית, תקע טריז ביניהן.
מיכל מצאה את עצמה בקצה המיטה, מנסה לא לנגוע ולא להריח, ולא הצליחה להרדם, זקוקה כתמיד למגע החם של העור לצדה, לנשימות שתחת ידיה המחבקות, לנשום את הריח המוכר והאהוב. אחרי שעתיים של גלגולים במיטה, קמה ממנה, והלכה להכין לעצמה קפה.
עם הקפה ביד, יצאה מיכל אל המרפסת, וישבה עירומה מול הגינה החשוכה. צינת הלילה עברה בבשרה, והיא הידקה את ידיה סביב הכוס החמה, וניסתה לחשוב איפה טעתה.
הן נפגשו לפני חצי שנה, במפגש כדורסל שבועי של קבוצת נשים. מיכל חייכה כשראתה את כרמית הנמוכה מנסה להתמודד מול כל התמירות שבחבורה. היתה בה רצון עיקש לנצח, היא נאבקה על כל כדור. למרות החסרון הפיזי, אי אפשר היה לא לחבב אותה. אחר כך יצאו לשתות משהו במועדון סמוך, כדי לאזן את כל הבריאות והקלוריות, ושם ראתה מיכל את כרמית רוקדת, חסרת עכבות ומתפרצת, וידעה שמשהו באשה הזאת עושה לה את זה. בגדול.
למיטה הגיעו כמעט במקרה. אחרי משחק מול הקבוצה החיפאית, בשלב של חיבוקי הנצחון, הדביקה כרמית נשיקה על שפתיה של מיכל, ומיכל מצאה את עצמה פעורת פה ושבויה. אחר כך במועדון נכנסה מיכל לרחבת הריקודים, דבר שלא עשתה מאז הייתה היא עצמה בת עשרים ואחת, ורקדה מול פניה של כרמית בנחישות ובעקשנות, עד שכרמית לא יכלה להתעלם ממנה, ואמרה את המשפט שתמיד יצחיק את שתיהן: "נו, מה, עד שאני אקח אותך למיטה לא תתני לי לראות אף אחד אחר כאן?"
אחרי הלילה הראשון לא נפרדו עוד, ואחרי שבוע עברה כרמית לגור איתה, מהר מדי לדעת כל החברים והמשפחה, אבל מי שמה זין על מה שהם חושבים? מיכל חשבה שאם כרמית הייתה מבקשת את הירח, היא הייתה מנסה, בכל כוחה, להביא אותו. כל דבר אחר, פשוט יותר? אין שום בעייה, פשוט צריך למצוא דרך.
לכן, כשאמרה כרמית שהיא רוצה ילד, לא ניסתה להתווכח, להגיד שעשרים ושתים זה אולי גיל טיפה מוקדם לעשות ילדים, שאולי עדיף לעשות ילד אחרי שגמרת ללמוד ויש לך עבודה והכנסה קבועה, שאולי חצי שנה זה לא מספיק זמן של ביחד כדי להתחייב להיות הורים משותפים. מיכל הדפה את כל הטענות האלו שהשמיעו החברים שלה, ואטמה את אוזניה. כרמית רוצה, אז כרמית תקבל, ומהר ככל שניתן.
אבל עכשיו, הלילה, כשהגוף של כרמית עטוף בריח זר, התחילו הטענות להדהד שוב בראשה. במשך חצי שנה לא ראתה את כרמית מעיפה ולו מבט קל במישהי אחרת. הנאמנות שלה הייתה ללא סייג. אבל הערב. איך פרשה את כל מרכולתה, להציע לו, איך נאנקה וגנחה ונתנה את עצמה. כמו. כמו. כמו.
מיכל עצרה את עצמה. לא לחשוב אפילו את המילה, לא להגות אותה, ולא לראות אותה מול העיניים באותיות קידוש לבנה. זו מילה שאסור לחשוב עליה בהקשר של נפש אהובה.
השמים כבר התחילו להחוויר, ומיכל אספה את עירומה אל הבית, להכין לשתיהן קפה, בטרם תצא אל עבודתה בחברת החשמל, ותשאיר את כרמית בבית. היא בחרה בשני ספלים תואמים, מזגה לתוכם את המשקה, והניחה אותם על מגש זה בצד זה, הוסיפה שתי עוגיות פתי-בר, ולידם את העיתון שצנח כרגיל בכל חמש בבוקר על סף דלתן.
כרמית עוד הייתה מעורבלת בתוך הציפה, שערה הסבוך מכסה את פניה, ומיכל התירה אותה מהכיסוי, מלטפת את גבה ואת עגבותיה. בימים כתיקונם היתה אולי מושכת את העניין לכיוון של סקס, הקרבה אל גופה החם והרדום של כרמית תמיד עוררה בה תאווה. אולם הבוקר היה למיטה ולכרמית ריח זר, שבלם אותה, והיא הסתפקה בליטוף ובנשיקות קלות.
"מיכ-ל." אמרה כרמית, מתמתחת ומפהקת, ולרגע היה נדמה למיכל שהשתרבבה לה אלף, בין הכף לבין הלמד, וגופה התקשח והיא פסקה מליטופה.
"הקפה שלך מוכן." אמרה מיכל, והתרחקה מעט.
"אוי, מיכל, חלמתי עליך חלום בלילה. היית כל כך מתוקה. התחלנו לעשות. את יודעת. ובדיוק לפני שגמרת לי בידים הערת אותי. זה סימן, נכון?" כרמית, שכבר הייתה ערה לגמרי, למרות המבע אפוף החלום שעל פניה, ניסתה לשלוח ידיה לכיוון מיכל, אבל זו התחמקה והלכה להתלבש, משאירה את כרמית מבולבלת ותוהה על המיטה.
"אני נראית בסדר?" שאלה מיכל, כשיצאה אחרי רבע שעה מן המקלחת, לבושה במכנסי בד ארוכים בהירים, וחולצת בד מכופתרת למחצה, שחשפה את חלקם העליון של שדיים בהירים. מיכל ידעה שיש לה טבעות שחורות סביב העיניים, עקבותיו של הלילה חסר השינה, אבל כרמית רק חייכה אליה, את החיוך הממס והמכמיר שכה אהבה, ואז יצאה מהמיטה והצמידה את מלוא אורך גופה העירום אל זה של מיכל, והרימה אליה מבט "את נראית נפלא." אחר כך הניחה את ראשה בין שדיה של מיכל ונשארה כך, ללא תנועה במשך דקות. "את יודעת שאני אוהבת אותך, נכון?" שאלה, והשאלה הפריחה מראשה של מיכל את כל שאריות הכעס והספקות, כך שנפרדו בנשיקה.
אבל הכעס והספקות חזרו עם ערב, בשמונה וחצי, כשחזרה נוכחותו הבלתי רצויה של מייק.
הפעם לקחה מיכל את עצמה מן הבית, ויצאה לריצה ארוכה בפארק, וניסתה לתת לזיעה לשטוף ממנה את המחשבות והתמונות. כשחזרה אחרי חצי שעה מן הריצה, מתנשפת ושריריה רועדים מן המאמץ, ראתה את מכוניתו של מייק חונה עדיין בחוץ, ולרגע חשבה להמתין בחוץ עד שיעזוב, אבל הזיעה נטפה ממנה, והיא רצתה להתקלח, פשוט לפשוט את הבגדים האלה ולשטוף את עצמה.
מיכל חלפה דרך הסלון והתפלאה כשמצאה אותו ריק. בדרכה למקלחת עברה דרך חדר השינה, ושם ראתה את כרמית על ארבעותיה בקצה המיטה, ומייק עומד מאחוריה, אוחז בישבנה משני צידיו, דוגי סטייל, ומשגל אותה באיטיות. מיכל לא הבינה איך חש בנוכחותה, אבל מייק סובב את ראשו אליה, ליקק את שפתיו, הניח את ידו על עורפה של כרמית כדי להוריד אותו עד למזרון, ואז התחיל בתנועות זיון ארוכות ונמתחות, כשהוא נשלף כולו החוצה ואז מחזיק את הזין וחודר שוב בעוצמה אל כרמית, מטלטל אותה כולה.
מיכל עמדה, נטועה במקומה, ולא יכלה לנתק את מבטה מן האצבעות הקפוצות על העכוז של כרמית, משרירי הישבן של מייק שנמתחו בכל נעיצה, ומהחיוך. החיוך הארור הזה שלא פסק לרגע על פניו, גם כשהיה הגוף שלו מכוסה כולו זיעה, והנשימות שלו נהיו קצרות וקולניות, ותנועותיו הפכו מהירות וחסרות שליטה, וברור היה שמייק הולך לגמור עוד זמן קצר.
"מיכ-אל" שמעה מיכל את כרמית צועקת, וברחה מהר משם, אל המקלחת, לכסות במים הזורמים את צלילי התאווה הגבוהים של כרמית, שידעה שיגיעו עכשיו. רק לא לשמוע, רק לא לראות, רק לא לדעת.
מיכל פתחה את זרם המים בעוצמה, והשעינה את כפות ידיה על הקיר, לחוש במוצקות שלו, כניגוד לזרימה החזקה, הכמעט מכאיבה, של המים. אחרי מספר דקות, הצטרפה אליה כרמית, מסבנת את מיכל בשתיקה, חופפת את ראשה, ולבסוף עוטפת אותה במגבת גדולה ובחיבוק.
"אנחנו לא חייבות לעשות את זה. את יודעת." אמרה כרמית לבסוף. "אין חוק שאומר שמוכרחים. אפשר להפסיק היום. עכשיו. רק תגידי."
מיכל הסתכלה בעיניה של כרמית, וראתה בהן אהבה כל כך גדולה, וקבלה כל כך שלמה, שהתשובה שלה הייתה ברורה מאליה.
"זה קשה לי, נכון, אבל אני אתגבר." ענתה מיכל, וחתמה את ההבטחה בנשיקה. הכל כדי שתהיי מאושרת.
בְּרִית אֱמֶת הִיא לָנוּ, קֶשֶׁר לֹא נִפְרָד
רַק אֲשֶׁר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד.
שעת האפס – ביתן של מיכל וכרמית
שבוע מסויט עבר על מיכל. נוכחותו של מייק, קולו, ריחו, חדרו מבעד לכל ההגנות שניסתה לסגל לעצמה. היא שאפה לנתק את היחס שלה אל מייק מן היחס שלה אל כרמית, אבל ככל שחלפו ערבים נוספים בהם בילה מייק בחיקה של כרמית, הפך חיקה של כרמית לנחשק פחות בעיני מיכל.
הערב האחרון שלהן עם מייק התחיל כרגיל. מיכל ישבה במרפסת ונידנדה את עצמה בחיבוק ברכיים, מנסה להרחיק את עצמה מהמתרחש. רק בחצי אוזן שמעה את מייק מדבר עם כרמית המפושקת לפניו.
"שימי לב עכשיו. הנה משהו שלמדתי מאחת החברות שלי, שלא האמינה באמצעי מניעה מלאכותיים. את רואה את מה שיש לי על האצבע, שהגיע ממך? שימי לב לצבע שלו ולשקיפות. ועכשיו תטעמי. מתוק, נכון? זה אומר שהיום הוא היום שלך. היום שבו אנחנו ממש ממש, ובאמת באמת עושים לך ילד. אז היום את יכולה לבקש מה שאת רוצה."
"מה זאת אומרת, מה שאני רוצה?" שמעה מיכל את כרמית.
"בדיוק מה שזה אומר. את יכולה לבקש, או שאת יכולה פשוט לקחת. הנה, אני אקל עליך. תסגרי את אלה עלי. אחר כך אני אראה לך איפה המפתח שפותח אותם." וכאן שמעה מיכל קליק.
אזיקים? מיכל ידעה מה אזיקים עושים לכרמית, הם היו מוציאים ממנה את הילד הרע השוכן בכל אחד, ושוכן בכרמית במיוחד. אבל זה קרה רק כשמיכל היתה כבולה בהם. לא? מיכל הייתה מוכרחה לברר את העניין. מצד שני נרתעה מן ההצצה, מלדעת בוודאות.
מה כרמית תבחר לעשות לו?
לקשור אותו למיטה ולהתיישב לו על הפנים, עד שתגמור ברעש גדול?
לשרוט אותו בציפורניים שלה, ולהשאיר עליו סימנים אדומים לכל אורכו?
לדגדג אותו בכפות הרגליים, בבטן, בבית השחי, בצוואר, עד שיבקש רחמים?
להלביש על עצמה את הרתמה השמורה במגירה, למרוח על הדילדו כמות נכבדה של חומר סיכה, ולזיין לו את הצורה?
לגרות אותו עד אובדן עשתונות, בכך שתשב מולו בירכיים פשוקות, ותיתן לו לראות אותה נוגעת בעצמה, ותיתן לו לשמוע את הקולות, ולהריח את הניחוח, אבל לא לגעת בכלום?
מיכל נרעדה.
כל האפשרויות האלו שחשבה עליהן, העלו בזכרונה תמונות אהבה שבינה לבין כרמית, תמונות שהתייחסה אליהן כאל קניין פרטי וסודי, ופתאום כשעלו בקונטקסט של סקס עם גבר זר, היה בהן חילול של הקדושה, שעטפה את אותם המעשים כשעשתה אותם עם כרמית.
וגם כשאמר לה הקול הקטן והרציונלי שכרמית עדיין לא עשתה דבר, שהכל מתרחש בינתיים בראש שלה בלבד, התמונות המשיכו לרוץ, ומיכל הייתה מוכרחה לברוח, כדי לא לראות באיזו מן הדרכים תחליט כרמית לחגוג את חופש הבחירה שניתן לה.
מיכל לקחה את המכונית, והסתובבה איתה שעות ברחובות העיר, עד שהעייפות התחילה לקרוע אותה לגזרים ולהבהובים של הכרה. היא חזרה הביתה, לבית חשוך, נקי, ושקט. מיכל נכנסה למיטה בשקט, עייפה עד מאד, ובפינה אפלה של מודעות הבליחה לה הכרה שהסדינים נקיים, חדשים. שוב לא היו ריחות זרים במיטה. החיים חזרו למסלולם. ואולי לא היו הדברים מעולם.
לקראת צהרים העירה אותה כרמית, שהביאה למיטה שני ספלים תואמים של קפה, שתי עוגיות פתי-בר, ועיתון שישי מגולגל על מגש. הן שתו יחד, מתענגות על החופש, על החברה, על השקט. מיכל פתחה את העיתון במדור התרבות, והתחילה להמהם מנגינה מונוטונית, כפי שעשתה תמיד כשהרגישה בבית. כרמית הניחה את ראשה על הירך של מיכל, שליטפה את שיערה בהיסח הדעת, והתענגה על הנינוחות.
ואז התמתחה כרמית והסתובבה אל מיכל, כשניצוץ שדוני בעיניה. היא נטלה מידיה את העיתון, כדי לקבל תשומת לב מלאה, וחשפה את ציפורניה.
"את יודעת מה מזמן לא עשינו? אבל ממש ממש מזמן?" שאלה, וכל מלה נטפה מדבש, וציפורניה חרכו אש של הבטחה בצווארה של מיכל ובין שדיה, ביורדן אל בטנה.
"מה?" שאלה מיכל, תשומת לבה מופנית כעת במלואה אל העור החשוף של כרמית שלצדה, אל לשונה המתרוצצת על השפתיים, אל נשימותיה שניפחו את בית החזה והרטיטו את השדיים. שבוע שלם שלא נגעו זו בזו, ומיכל הרגישה כאילו היתה זו שנה, כאילו עכשיו היא לומדת להכיר מחדש את זוגתה.
כרמית חייכה, ופתחה את המגירה, הוציאה ממנה את הרתמה, וחיברה אליה את הדילדו הורוד שהיה להם בסט.
"כזה." אמרה כרמית. "אבל הפעם את לובשת אותה." ואז קמה ממקומה, וניגשה אל ארון הבגדים. שם, במגירה התחתונה, אפשר למצוא הכל, אפילו נעלי פלטפורמה סגולות מבריקות. ומיכל שראתה את כרמית מתכופפת מטה אל המגירה כדי לחפש, וצפתה מוקסמת בחריץ התחת שנפתח, מיהרה לחגור על עצמה את הרתמה.
במחשבה נוספת, הוציאה מן המגירה שפתון, אדום מכל אדום. וכשכרמית הייתה נעולה בנעליים, שהשוו את הגובה ביניהן, הצמידה אותה מיכל בגבה אל הראי שהיה מותקן בדלת הארון, ומשחה את שפתיה בשפתון, בעדינות ובדייקנות, ואחר המשיכה וצבעה פס אדום ארוך ובוהק על סנטרה של כרמית, מטה אל הצואר ובין השדיים, והקיפה כל פטמה בעיגולים אדומים של מטרה.
אחר כך נשקה לכרמית, וסובבה אותה כשפניה אל הראי, להראות לה את עצמה, והרימה את ידיה מעלה מעל הראש, מחזיקה אותן בפרק היד, כמו הייתה לכרמית אזיקים חיים. "זה מה שאת רוצה? את רוצה שיזיינו אותך מאחורה?" שאלה את כרמית, ולא חיכתה לתשובה, אלא פישקה את רגליה של זו, וחדרה אליה עם הזין המלאכותי, בעדינות בתחילה, ואחר כך בפראות גוברת והולכת, חובטת את גופה אל הראי, מצמידה את שדיה שוב ושוב אל הזכוכית הקרה.
המראה נמלאה בעיגולים אדומים, כמו נשיקות שדיים לוהטות.
"היית רוצה שאני אהיה גבר, נכון? שאני אשפד אותך על הזין הענק שלי, ואזיין אותך בלי הפסקה עד שתראי כוכבים וירח, נכון? שאני אטחן אותך, ובסוף אני אתחוב שטרות מרשרשים אל החזיה שאין לך, או אל התחתונים שפשטת." המלים יצאו ממיכל, נאנקות וחסרות נשימה, כמעט בעל כורחה.
הירכיים של מיכל היו צמודים לאלו של כרמית, ושדיה נמחצו אל גבה של כרמית, נחבטים בהם בכל פעם שכרמית נדבקה אל הראי. כרמית הניחה את הלחי שלה על הראי, כמו כרית נוקשה, ומיכל יכלה לראות דמעות מתחילות לזלוג עליה, מורחות את האיפור שעל השפתיים ועל הראי לכדי נחלים פצועים.
"אוי, מיכל שלי. מיכל. מי-כ-ל." קולה של כרמית, עמוק וקרוע, התחזק עוד, ועוד, עד שהשמיעה זעקות שנדמה כאילו מעולם לא השמיעה, והתמסרה לתנועות הגוף של מיכל כאילו נוצקו יחד כצעצוע מין מכני מתוחכם. כאילו הייתה זו הפנטזיה האולטימטיבית שלה. ומיכל, מתוך האקסטזה, מתוך התנועה המשותפת, הכוחנית עד אלימות, התחילה גם היא לבכות.
יומיים לאחר מכן, בבוקר יום ראשון, יצאה מיכל לאירוע מטעם העבודה, בילוי של שלושה ימים במלון באילת. היא ארזה את המזוודה לבד, ולפני שיצאה מהבית אל האוטובוס המחכה, חיבקה את כרמית בחוזקה, ונתנה לה נשיקה על כל לחי. האירוע היה מתוכנן חודשים מראש, ולא היווה הפתעה.
אבל המעטפה שהופיעה יומיים לאחר מכן על השיש במטבח, ובה מכתב בו כתבה שהיא יוצאת לדרום אמריקה, "לנקות את הראש, ולחשוב קצת", ו"זה מה שצריך לעשות עם תשלומי הקבע של החשמל המים הארנונה והטלפון".
המעטפה הזו לא הייתה צפויה. בכלל.
את הסלולרי שלה השאירה מיכל על השיש, מנתקת את אמצעי הקשר הרגיל ביניהן בזמן פרידה.
ולא אמרה מתי תחזור.
או אם.
כִּי יַכְזִיב אֶת מֵימָיו
מַעְיָנִי הַיָחִיד בְּנִבְכֵי אֲדָמָה,
כִּי יַכְזִיב אֶת מֵימָיו –
וְגָוֹעַ אֶגְוַע בַּצָמָא.
שעת האפס – ביתן של מיכל וכרמית
שבוע מבולבל עבר על כרמית. בבקרים התקשתה להתמודד עם הלימודים באוניברסיטה, והמראות מהלילה השתחזרו ללא הרף מאחורי העיניים. בערבים התקשתה להתמודד עם נוכחותו של מייק, עם קולו, עם ריחו.
היה לה ברור את מי היא אוהבת, את זו שבחיקה הצליחה לישון לילה שלם לראשונה בחייה, את זו שנתנה לה בטחון וגרמה לה לחייך, את זו שבעיניה יכלה לטבוע בשמחה.
מייק. מייק היה חידוש. חידוש במגדר שלו, משום שלא חשבה שגבר יוכל אי פעם לעורר אותה כך. ואחרי הערב הראשון לא היה בה ספק שמייק מצליח להביא אותה למקום ההוא, החייתי, שבו לא אכפת לה משום דבר, רק שיזיינו אותה כאן ועכשיו. הוא היה חידוש גם ברעיונות שהעלה, בבטחון שבו לקח אותה, ובכך שמצאה את עצמה מובלת, במקום להיות מובילה.
אחרי מספר ערבים עם מייק חשבה כרמית שיתכן שהיא אינה אוהבת נשים באופן בלבדי, כמו שהגדירה את עצמה מאז שהייתה בת שלוש עשרה. ואולי אילו הייתה פוגשת את הגבר הנכון, הייתה יכולה להיות היום בזוגיות נורמטיבית, בלי צורך להסביר ולתרץ כלום בבית אצל ההורים. אבל היא פגשה את האשה הנכונה, האחת והיחידה בשבילה.
היא ראתה את מיכל בפעם הראשונה בסופרמרקט, במעדניה כשקנתה מאפים, והתלהבה ממנה מן הרגע הראשון, מכך שעצמה את העיניים ונתנה לאף להוביל אותה בשבילי הסופר עד לתנור של המאפיה. אחר כך עקבה כרמית אחריה, עד שגילתה היכן היא גרה. חקירות קדחתניות העלו שמיכל בקטע של נשים, ושהיא משחקת כדורסל בימי חמישי במגרש של עירוני ה' עם קבוצה של נשים. היה ברור לכרמית שהיא תצטרף לקבוצה, ולהפתעתה אפילו נהנתה מן המשחק.
אחרי המשחק יצאו למועדון, וכרמית עשתה ככל שיכלה למשוך את תשומת לבה של מיכל, בריקוד על גבול האירוטיות. אבל מיכל הייתה פסיבית, כל כך פסיבית, איך אפשר היה לגרום לה שתעשה צעד לכיוונה. שבועות חלפו, וכרמית התחילה להתייאש, עד שבסוף הבינה שאין לה ברירה ונישקה את מיכל, בהיסח הדעת כביכול. זה הספיק, ומיכל גלגלה את הנושא משם.
אחרי שעברו לגור יחד, זה התברר כדפוס אופייני: כרמית הייתה מוצאת דרך לדחוף את מיכל בכיוון הנכון, ואז מיכל הייתה מגלגלת את הכדור הלאה, ומבצעת את המשימה על הצד הטוב ביותר. זה קרה כשכרמית החליטה שצריך להחליף את הכורסאות בסלון, ועשתה עצמה מתעטשת מן האבק הלכוד בהן כשעשו עלי הכורסה אהבה, דבר שגרם למיכל להזמין כורסאות חדשות ביום למחרת. זה קרה כשעמית לעבודה הטריד מינית את מיכל, והיא לא הגיבה עד שכרמית עינטזה בפניו, וכשאותו מנוול נגע גם בכרמית, התעוררה מיכל והתלוננה עליו. וזה קרה פעם נוספת, כשכרמית הבינה שמיכל רוצה ילד.
מיכל פשוט חיכתה שדברים יקרו, ואילו כרמית ידעה לגרום להם לקרות.
הן היו בביקור אצל ההורים של מיכל, וכל האחים הגיעו לביקור עם הילדים הקטנים, וכרמית שמה לב איך העיניים של מיכל מצטעפות כשהסתכלה עליהם. אורן, אחיה הגדול של מיכל, נתן למיכל להחזיק לרגע את התינוק החדש שלו, הקרח. כשכרמית ראתה את מיכל מסניפה את האוזניים שלו, ומצמידה את הלחי שלו לשלה היא חשבה שהיא יודעת. אחר כך, בבית, כשניסתה להסית את מיכל לדבר עבירה, ונענתה בפיזור נפש מוחלט, היא כבר ידעה. מיכל הגיעה לגיל הזה, הגיל שצריך, הגיל שהגוף כבר אומר בו שחייבים, שמוכרחים, כי הזמן עובר ואינו עוצר.
אבל מיכל לא יכלה לעשות ילד בעצמה. זה היה מסוכן מדי, בגלל סכרת הנעורים שלה. הפתרון אם כך היה ברור לגמרי, זו חייבת להיות כרמית שתאפה את הילד של מיכל ברחם, תגדל אותו על שמרים, ותגיש אותו למיכל – שי.
וכרמית ידעה גם, שהדרך הנכונה להציג זאת היא לומר שהיא עצמה רוצה ילד. משם מיכל כבר גלגלה את הכל, ומצאה שותף, את מייק.
אבל בשבוע האחרון הייתה לכרמית תחושה שהדברים חורקים. המרחק ששמה מיכל ביניהן כאב לה, פיזית. היא הרגישה אותו כמו תולעת מכרסמת בבטן. אפילו הציעה למיכל לוותר על הכל, ולשכוח מהעניין, אבל מיכל אמרה שתהיה בסדר ותתגבר.
הערב האחרון שלה עם מייק התחיל כרגיל. מיכל ישבה במרפסת ונידנדה את עצמה בחיבוק ברכיים, כמעט אוטיסטית בצורך שלה למנוע מהמראות והקולות לחדור אליה. מייק וכרמית היו בסלון, ומייק, כרגיל לפני שהתחילו להשתעשע, שלח אליה אצבעות, כדי לבחון ולטעום.
כרמית הייתה עייפה מהתמודדות איתו, וכמעט מנעה ממנו את המגע. כבר לא היה לה כוח לפלישה הזו לטריטוריה שלה, לריגושים שבאו בלתי צפויים וחודרניים, וברובם גם לא רצויים.
אבל מייק התעקש. ואז חייך, והציג את האצבע הלחה מול עיניה. "את רואה את מה שיש לי על האצבע? הצבע, השקיפות, ואפילו הטעם, אומרים שהיום הוא היום שבו אנחנו ממש ממש, ובאמת באמת עושים לך ילד. אז היום את יכולה לבקש מה שאת רוצה."
ואז אזק את עצמו. אולי חיכה למשהו יוצא דופן, או פראי, או אלים. אבל כרמית הייתה כל כך עייפה ממנו, מהזיונים האלו, מהצורך להיות מודעת כל הזמן לגוף שלה ולתהליכים המתרחשים בו, ששיחררה אותו מהאזיקים, והזמינה אותו לשכב מעליה ולחדור. הכי פשוט והכי קצר שאפשר.
אחר כך, כששיחררה אותו לדרכו בנשיקת פרידה, חשבה שמהרבה בחינות הזיון הזה היה דומה מאד לזיון שאירע ביניהם בדיוק חודש לפני כן. התחלנו במסיונרית, וסיימנו במסיונרית, חשבה לעצמה, זה כמעט שידור חוזר. היה לה ברור שאם גם הפעם לא הצליחו, היא תשכנע את מיכל לגלגל למענן הפריה מלאכותית. המאמצים האלו עם מייק העמיסו יותר מדי על הקשר הזוגי שלהן.
אחר כך חיכתה למיכל. וחיכתה. וחיכתה. ובזמן שחיכתה הספיקה לשטוף את הבית, לשטוף את הכלים, להחליף מצעים, להעמיד מכונת כביסה, לקפל את הבגדים. ומיכל לא חזרה. כרמית התחילה לדאוג, אם משהו יקרה למיכל, אם משהו יקרה למיכל, מה יהיה הטעם? אבל השתדלה להרגיע את עצמה, והצליחה בכך מספיק כדי להרדם, וזמן מה אחר כך הרגישה את גופה החם של מיכל מתחפר לידה במיטה, ונרדמה. הפעם בלב שלם.
לקראת צהרים, כשהתעוררה כרמית, הכינה לשתיהן מגש עם קפה ועיתון. כרמית השעינה את ראשה על הירך של מיכל, כשזו שתתה את הקפה שלה. הידיעה שהיום הוא יום נטול מייק, יום שבו יוכלו שתיהן להיות יחד, רק שתיהן, לעשות ככל העולה על דעתן, הפכה אותה למאושרת. היא הייתה מוכרחה להביע את האושר, ולכן שרטה את מיכל ופיתתה אותה בגלוי ובמפגיע, במהלך שידעה שיגרום למיכל לגלגל את הדברים הלאה.
כבר כשהגישה למיכל את הרתמה, הרגישה את האנרגיה גואה בה. כבר כשהתכופפה כדי לנעול את נעלי הפלטפורמה חשה את מבטה של מיכל חורך בישבנה, וכשמיכל התחילה לסמן עליה את בעלותה בשפתון האדום, כרמית הרגישה שהיא כבר על סף פיצוץ. הזיון הפראי הזה היה בדיוק מה שהיא הייתה צריכה. כמו גוף אחד שאין בו סדקים ושברים, הן נעו בתיאום מושלם.
הייתה לזה תחושה של קדושה, של טקס קמאי לגירוש שדים, של כריתת ברית אהבה מחודשת ומושלמת ביניהן. היא נתנה לעצמה להיות מוקפת במיכל מאחור, מבפנים, מן הצדדים, עד שלא יכלה לשאת עוד את האושר הזה, והוא זלג ממנה בדמעות.
השבת עברה מהר, בליטופים בחיוכים וברוך, וביום ראשון הן נפרדו כשמיכל יצאה לאירוע של העבודה באילת, וכרמית חזרה ללימודים, כשהיא מבטיחה לעצמה להתרכז הפעם, במלוא המשמעת. אבל המעטפה שמצאה על השיש ביום שלישי, הממה אותה לחלוטין.
היה בה כסף מזומן, אלפי שקלים, ופנקס צ'קים. ומכתב קצר ממיכל, הוראות תחזוקה לבית.
"תשמרי על עצמך. תמצאי מה לעשות עם הכסף, אני לא באמת צריכה אותו, במקום שאליו אני הולכת. אני יוצאת לחשוב קצת ולשקול קצת בדרום אמריקה." וזהו. בלי 'להתראות', בלי 'אוהבת אותך'. בלי 'מתגעגעת'. בלי תאריך חזרה, או הצהרת כוונות.
כרמית כעסה. היא הרגישה כמו זונה, שמקבלת כסף במזומן, ונדפקת בתמורה. היא הסתובבה בבית, רותחת וחיפשה מקום לפרוק את זעמה. במשך הימים שבאו אחר כך, הפך הזעם ליאוש ולדכאון.
שבועיים מאוחר יותר, כשהמחזור איחר, כרמית החליטה לוודא. היא קנתה את המקלונים המתאימים בבית המרקחת, וכשהתקבלה התשובה החיובית החזיקה את מקלון הפלסטיק באגרופה בחוזקה, עד שנשבר.
איך? איך עשית את זה?
צריך להיות חלאה כדי לעשות לאשה ילד, ואז לנטוש אותה.
לִרְווֹת אֶת הַיּוֹם הַזֶּה, הַקָּצָר, הָאֶחָד,
עַל פְּנֵי אַדְמָתֵנוּ כָּאן.
שבוע שמיני – ביתה של כרמית – כמעט חצות
כרמית ישבה בחוץ, על המרפסת. הבית היה חשוך כולו, כמו רוב הבתים ברחוב, מהם בקע רק אור כחלחל מהבהב של מרקעי טלביזיה. כרמית בהתה בחושך, והקשיבה לקולות שלו. לחריקת הרצפה בבית של השכנים. לצעקות של הזוג בקצה הרחוב שתמיד התווכחו אחד עם השני דוקא לקראת חצות הליל. לטיפטוף הקצוב של הברז במטבח. לצרצר בגינה שהשמיע קולו פעם בכמה דקות.
השבוע השמיני כבר כמעט ונגמר, וכרמית הייתה צריכה להחליט. התשובה הייתה צריכה להיות ברורה מאליה, אבל כרמית לא הייתה מסוגלת להחליט, לא מאז שמעה את הידיעה בחדשות לפני שלושה ימים. היא אכלה בכלל בימים האחרונים? כרמית לא הצליחה להזכר.
שבועיים לפני כן, מייק התקשר לטלפון של מיכל, כדי לשאול למה לא הגיעה לשירות המילואים, וכששמע שמיכל נטשה, הגיע מיד אל הבית, תוך פחות משעתיים.
"אני מצטער. אני נורא מצטער." אמר מייק, וחיבק את כרמית אל חזהו. אחר כך הרחיק אותה מעט, והביט לה בעיניים "מעולם לא התכוונתי לפגוע בך. בבקשה תאמיני לי שלא הייתה לי כוונה לפגוע." הייתה במבט שלו תחינה, וחרטה, וכרמית האמינה לו. היא גם חשבה בליבה שלפי הניסוח שלו, נשמע היה כאילו היו למייק כוונות רעות, וכשיש לך כוונות רעות, אתה לא יכול לבוא בטענות כשהחצים שלך מפספסים את המטרה.
שלוש שעות אחרי שהלך, מייק התקשר. הפעם נשמע יותר שקול. היו לו שתי הצעות, והוא ברר את המלים שלו בקפדנות, כדי להותיר את הבחירה בידיה של כרמית, ללא מורא וללא הטייה.
"הזמנתי לך מקום לסקירת מערכות אצל דוקטור ברונשטיין, בחיפה. אני יודע שזה נראה לך מוקדם עכשיו, אבל הוא מומחה מפורסם, ברמה עולמית, התייעצתי קצת בסביבה. ובגלל שהוא נחשב, יש אצלו תור מכאן ועד רמת גן, אז צריך להזמין הרבה מאד זמן מראש." כאן היסס מייק לרגע, ואז המשיך "אם תחליטי. תחליטי שאת לא רוצה." הקול שלו עצר, עד שהמשיך שוב "את הילד." ושוב עצר, ונשם עם כל מלה שביטא "אני יכול. לתת לך. כסף." ואז המשיך בנשימה אחת ובדיבור מהיר "אני אסדר את כל מה שצריך, וגם אלווה אותך לשם, ואהיה איתך שם. אני לא מנסה להשפיע עליך, זו החלטה שלך, ושלך בלבד. מעולם לא רציתי לפגוע בך. אני מנסה לעזור. במה שאני יכול."
כרמית שתקה. לא ידעה מה להגיד. בסוף ענתה שתחשוב על זה, ואז זרק מייק את הפצצה הגדולה.
"ואני יודע שחתמתי על חוזה, ושאין לי זכות בו, בילד הזה. אבל אם תחליטי שאת כן רוצה אותו, אז..." ולרגע רעד הקול שלו, אבל התייצב, וכרמית דימתה שמייק מאחורי השפופרת מנגב דמעות "אני לוקח אחריות על המעשים שלי, אחריות מלאה. וזה גם הילד שלי. אז אני מציע לך. אני מציע לך מה שתבחרי. מה שתבחרי. אם את רוצה אפשר אחריות משותפת, או שאני אתמוך בך במזונות, או לגור ביחד. או." וכאן התלעלע מייק בטרם המשיך "או אם את מחליטה ככה, אז את החית הגדולה, עם טבעת וכל האופרציה שמסביב. ההחלטה היא שלך."
כרמית הקשיבה, והודתה למייק על כל ההצעות, ואחר כך סיימה את השיחה. היא לא ידעה מה היא רוצה, ולא ידעה מה היא מרגישה. ההצעות של מייק היו כל מה שציפתה מאדם הוגן ורגיש. אפילו הרבה יותר ממה שציפתה. חתונה? הוא הציע לה את כל האפשרויות, והותיר את הבחירה בידיה. אז למה כל מה שיכולה הייתה לעשות היה להחזיק את הראש חזק בין הברכיים, ולבהות ברצפה?
שבוע התלבטה כרמית, התחבטה וסבלה מנדודי שינה וסיוטים. והחלומות שלה הלכו ונהיו ברורים יותר ויותר, בכל לילה שחלף.
ובחלומה היא יושבת בצינוק קטן, בעל צוהר קטן מסורג, והיא מניקה ילד קטן, שחור תלתלים. שרוע על אמת ידה הוא מסתכל בה, עיניו חומות ונבונות, ויורק את הפטמה מפיו, ובוכה. ואז היא אוחזת בידו, והוא קורא לה מתוך הדמעות: "אמא, לחלב הזה יש טעם של שנאה. למה את שונאת אותי?" והיא בוכה אליו, ומנסה להסביר שאותו היא כן אוהבת, אבל הטבעת החונקת שקושרת אותה אל מי שלעולם לא תלמד לאהוב, הטבעת היא זו שמשנה את הטעם. ואז מתרחבת הטבעת שעל אצבעה, ונופלת ממנה, וממשיכה להתרחב, והיא מתגלגלת ומתגלגלת, עד שהיא נתלית כשרשרת על צווארו של הפעוט, ומתהדקת עליו. והיא רואה את פניו המכחילים ומנסה לאחוז בטבעת לבל תסגור על צווארו של בנה.
כרמית התעוררה בוכה. החלום היה מוחשי כל כך, והצער גדול כל כך. היא ניסתה לרסן את הבכי ולהבין את משמעות החלום. חלום אינו מסר מכוחות עליונים, הוא מסר מהאני הפנימי. אבל מה ניסה למסור לה האני הפנימי שלה, שאין וגם לא יכול להיות לה קשר משמעותי עם מייק? שאסור לה להרוג את התינוק הזה? שחתונה מתחילה בחטא?
כרמית הדליקה את הרדיו, כדי להסיט את המחשבות לערוץ פחות אינטנסיבי. ואז, אז הגיע מבזק החדשות, ואיתו הידיעה השלישית במבזק, זו שדיברה על המטיילת הישראלית בת השלושים ושתים שנפלה מצוק בבוליביה במהלך טיול.
את המשך הידיעה לא שמעה כרמית. וגם לא את תוכנית המוזיקה שהתחילה לאחר המבזק. כרמית הייתה עסוקה בלעצור את הדמעות, בעזרת הזעם שניסתה לאסוף אליה.
לא בטוח שזו היא, אבל גם אם זו באמת מיכל. מגיע לה. הבת זונה. היא הלכה ונטשה אותך. היא נטשה את הילד שלי, שלה, שלנו. בת זונה שמגיע לה ליפול מצוק, ולהתרסק לאלף שבבים, כמו הקרח האכזרי שהיא.
כרמית בכתה. אחר כך, הרבה יותר מאוחר, נרדמה. ובבוקר בכתה שוב. עד הצהרים ולתוך הלילה. שעות ארוכות של בכי קטוע וגרון ניחר. היא ניתקה את הטלפון, כשהצלצולים שלו הטרידו אותה יותר מדי. היא נעלה את הדלת, כשהדפיקות בה התחילו להציק. כרמית ישבה בדלת אמותיה. הבכי הלך והפך ליאוש, והיא ידעה שהיא צריכה להחליט. מייק הציב בפניה את כל האפשרויות הסבירות, בצורה הכי נכונה.
ילד צריך שני הורים. נכון. אבל הוא צריך שני הורים שיאהבו אותו, ושיאהבו אחד את השני. ותמיד יהיה לך זמן לעשות ילד. מאוחר יותר. ילדה בת עשרים ושתים, חד מינית או דו מינית, לא צריכה לעשות ילד בשביל אף אחד. אפילו לא בשביל עצמה.
הקולות של השכנים הלכו ונמוגו, אפילו הצרצר השתתק, רק הברז המשיך לטפטף בשקדנות. הלילה הפך להיות קר יותר, וכרמית הרגישה את הערפיל מתחיל לכסות את הגן. המנוע של המקרר במטבח התחיל לפעול במרץ פתאומי, וכרמית שוב ניסתה להזכר מתי אכלה לאחרונה. לפני שלושה ימים? או יומיים?
היה נדמה לה שהיא שומעת מפתח בחור של מנעול, ואחר כך צעדים מאחור, אבל היא ידעה שזו אשליה. דלת הבית הייתה נעולה, והבית היה ריק. כרמית המשיכה להביט אל הערפל המתגבש בחושך שבגינה, ואל הצללית שיצאה מתוך החושך והתקרבה אליה. גבוהה, עגלגלה, שיערה בהיר. מיכל.
"אני כל כך מתגעגעת אליך. אלוהים." אמרה לחשה כרמית, והקול שלה נשבר. למרות הכאב שגרם לה, לא יכלה להסיר את המבט מהחזיון שלנגד עיניה. "אם היית כאן באמת, בטח הייתי מרביצה לך מכות רצח. אבל זה לא אמיתי. במציאות את שם. מרוסקת. קרועה." כרמית הושיטה את היד לעבר החזיון, וליטפה את האויר שמולה. "אלוהים, איך שאני מתגעגעת. אני כמעט יכולה להריח אותך. אני יורדת מהפסים. לגמרי." היא הניחה שוב את ראשה בין ברכיה ונשמה עמוק.
כרמית עצמה את העיניים, והקשיבה לנשימות. נשימות? נשימות?
היא פקחה שוב את העיניים, והדמות שהייתה קודם בערפל התקרבה עכשיו, והייתה כבר למרגלותיה, קרובה עד מגע. "כרמית?" הקול של מיכל היה מרוסק, שבור, מאובק, כאילו לא השתמשה בו זמן רב. כרמית בהתה בה, מנסה לעכל את מה שהיא רואה, לחבר בין המציאות שהכירה של מיכל המתה, לבין המראה של מיכל, לבושה בבגדים אפורים מאבק, ושיערה מאובק דבוקות דבוקות, וריח של אבק עולה ממנה. כאילו, חשבה כרמית, כאילו יצאה מתוך קבר. כרמית הצטמררה, ואז לא יכלה יותר, ושלחה יד ללטף את הפנים שמולה, נוגעת לא נוגעת בקצה אצבעה בלחיה של מיכל. "מיכל" לחשה כרמית, ונאנחה, ואז הרחיקה את היד מפניה של מיכל, והנחיתה אותה בחוזקה על הלחי.
"בת זונה, מניאקית, כוס על האימא של הסבא שלך שלא הרעיל את הסבתא שלך אחרי שהיא הזדיינה עם כל הצבא הטורקי ועשתה להם ילדים שפנים." עם כל קללה הנחיתה מכה באגרופה על חזה של מיכל, עד שזו אחזה את אגרופיה של כרמית.
"רגע. שניה." ניסתה מיכל לומר "את צודקת. לגמרי. אני בת זונה ושמוקית, ומגיעות לי מכות. אני מתנצלת, אני מצטערת, עשיתי לך דברים נוראיים, וזו הכל אשמתי. זו הייתה פחדנות מצידי. ביקשתי ממך משהו, אחר כך כעסתי כשעשית אותו, וזה לגמרי לא הוגן מצידי. סליחה. הלכתי שבועיים בשביל ישראל לפני שהצלחתי להפסיק לכעוס ולהתחיל לחשוב, אבל כשהתחלתי לחשוב אז התשובה התברהה די מהר. כי שום דבר אחר לא משנה, אני בוחרת להיות איתך. אז אני מתנצלת. אבל בבקשה. יש לנו רק יום אחד, קצר נורא, על פני האדמה הזו. ואני אוהבת אותך כל כך, ורוצה לחיות איתך את היום הזה. בבקשה."
"את חלאה. אני שונאת אותך." המשיכה כרמית, נאבקת בידיים החזקות הבולמות את אגרופיה. עוצמת הרגשות שאפפה אותה לא השאירה מקום לשום דבר אחר "תלכי להזדיין מפה. איך יכולת לעשות לי ילד ולברוח?"
כפות הידיים של מיכל עזבו את אגרופיה של כרמית, וזו המשיכה במטר האגרופים שהנחיתה על החזה של מיכל, אבל נראה היה שמיכל אינה חשה בהם. מבט של פליאה עלה בעיניה. "את. את בהריון?" חיוך של אושר נרקם על פניה של מיכל, חיוך שהתחיל מהפה וזרם אל העיניים ואל הגבות, עד שכל פניה קרנו. "את בהריון? באמת? את בטוחה?" ואז שלחה מבט אל בטנה של כרמית, עדיין שטוחה לחלוטין, וקירבה אליה את היד. "את מרשה לי לגעת? כבר מרגישים אותו בועט? זה בן או בת?"
כרמית הפסיקה להכות, והתחילה לצחוק, ואז לבכות ולצחוק בו זמנית. הסיטואציה הייתה כל כך ביזארית. "אוי, את דפוקה. לא מרגישים בעיטות עד חודש חמישי בערך. עכשיו רק רואים פעימות לב בבדיקת אולטרסאונד. ובן או בת אני אדע רק בעוד חודש וחצי."
"ו-ו-א-ו." המילה יצאה ארוכה, מלווה בהתנשמות ובמבט מעורפל על פניה של מיכל. "ראית אותו באולטרסאונד. וואו. זה אמיתי. ויש לו לב." ואז תפש קולה צבע ברור של אשמה "ואני לא ידעתי, ולא חשבתי, לא טרחתי לחשוב. והשארתי אותך לבד. לא תיארתי לעצמי בכלל שזה הצליח לנו. שאת בהריון. כל כך כעסתי עליך שלא נשאר לי מקום בראש לחשוב. אז הלכתי לעשות את שביל ישראל, מהחרמון בצפון ועד כמעט אמצע הערבה, רק ללכת וללכת וללכת מהבוקר עד השקיעה כדי שאוכל לחשוב קצת. ואת נשארת כאן, לבד, עם כל האחריות."
עכשיו כרעה מיכל ברך לפני כרמית, והחזיקה את כף ידה, מביטה בעיניה. "אני מבקשת סליחה. את צודקת לגמרי, ומותר לך לכעוס ולשנוא אותי. אבל אני כל כך מצטערת. כל כך מצטערת." אמרה מיכל, ואז קמה על רגליה, ולקחה את כרמית בין זרועותיה, נושאת אותה כמו הייתה ילד קטן. כרמית ניסתה לדחוף אותה, אבל נשאר בה כל כך מעט כוח להתנגד, היא הייתה עייפה כל כך, והעור של מיכל היה כל כך מוכר ואהוב, ואפילו מבעד לאבק היה בו ריח שגרם לה להתחיל לבכות. כרמית השעינה את הראש על השקע בכתפה של מיכל, ובכתה.
"ששש. ילדה. ששש. מחר בבוקר יהיה זמן להכל." מיכל לקחה את כרמית לחדר האמבטיה, הפשיטה אותה מבגדיה ורחצה אותה מתחת לזרם המים החמים, תוך שהיא ממלמלת דברי עידוד ומזמזמת שיר נטול מלים. כרמית ניסתה להבין למה מיכל עדיין לבושה בבגדים הרטובים, שהאבק נשטף מהם אל רצפת המקלחת, אבל הייתה כל כך עייפה, שהמחשבה וההתמודדות היו מעבר לכוחותיה. היא נרדמה בעמידה, תוך שמיכל מנגבת אותה, ונשארה ישנה בכל הדרך שבה נסחבה נגררה אל המיטה.
בבוקר התעוררה כרמית במיטה. היה בחדר ריח מדהים של חביתה מטוגנת עם גבינה צהובה ושל טוסט. היא התמתחה, פיהקה בקול רם, התמתחה שוב עד קצות האצבעות, ואז פקחה עיניים לראות את מיכל מולה. מיכל הייתה לבושה בחולצת טריקו שהגיעה עד לאמצע הירך שלה, ועליה הדפסה של דולפין.
"בוקר טוב ילדה." אמרה מיכל, והניחה על המיטה מגש ועליו כוס מיץ תפוזים, טוסט עם גבינה, סלט ירקות קטן, וחביתה. מיכל התכופפה אל כרמית ונשקה לה. המגע של השפתיים על הפה שלה, בצירוף כל הריחות העזים, שבר את גב הגמל. כרמית קפצה מהמיטה, ורצה אל השירותים, ומיכל יכלה לשמוע משם קולות הקאה.
אחרי דקה יצאה כרמית, ומצאה מולה מיכל שיסורי מצפון חרוטים על כל תו מתוי פניה. "שוב לא חשבתי. כמו תמיד. אני מצטערת. איך אני יכולה בכל זאת?" שאלה מיכל, מנסה להחביא את המגש מאחוריה.
"לא, זה בסדר גמור. אני מתה מרעב." כרמית התיישבה על המיטה, וקרבה אליה את המגש. עכשיו, אחרי שקיבתה נרגעה מעט, היה לאוכל ריח עוד יותר טוב. "אני חושבת שלא אכלתי שלושה ימים. מאז ששמעתי שנהרגת בבוליביה, בעצם."
מיכל לקחה בין אצבעותיה אחת מחתיכות המלפפון שעל הצלחת, והניחה אותו בפיה של כרמית. "בוליביה? מה קרה בבוליביה?" שאלה, ואז בצעה נתח מן החביתה, להכניס אף אותו לפיה של כרמית.
"מטיילת. ישראלית. בת שלושים ושתים. נפלה מצוק." כרמית דיברה, תוך שהיא לועסת את המלפפון ואת החביתה. מיכל המשיכה להאכיל אותה, חתיכה אחר חתיכה, מסתכלת מוקסמת בפה הלועס, בלשון שליקקה את השפתיים, בנתחי המזון שהופיעו בין אצבעותיה ונעלמו בין שיניה של כרמית, ואט אט הרימה את המבט עד לעיניה של כרמית.
כרמית הביטה בה בחזרה, ללא מבע, פיה חדל מעיבוד המזון, ועיניה נשארו פקוחות ללא מצמוץ.
"את יודעת שאני לא סולחת לך." מיכל הנהנה "ואני לא אוכל לסמוך עליך יותר, אף פעם." מיכל הנהנה שנית, והעיניים שלה התחילו לדמוע, בכי שקט. "ואני שונאת אותך." מיכל הנהנה בשלישית, והושיטה את היד האוחזת בכוס המיץ לעבר כרמית.
"אני מבינה, וזה מקובל עלי." אמרה מיכל. "תשתי משהו ילדה. את בטח צמאה, ואת צריכה לשמור על עצמך עכשיו." כרמית הסתכלה על היד האוחזת ברעדה בכוס, וייצבה אותה בידה שלה, מקרבת את הכוס אל פיה. ואז, המגע של היד שלה שעל ידה של מיכל, העיניים שלה שמול עיניה של מיכל. היא תפשה את ראשה של מיכל משני צדי הפנים, וקרבה אותו אליה לנשיקה, שהתחילה עמוקה והפכה עד מהרה למרדף של לשונות בתוך הפה. המיץ נשכח ונשפך על הסדין, מתווה עליו כתם שהתפשט במהירות.
"אני רוצה לגעת בך. עכשיו. מהר." אמרה סיננה כרמית מתוך הנשיקה, ואז הפשיטה את חולצת הטריקו מעל ראשה של מיכל, משאירה אותה עירומה, ותחבה את ידה אל בין ירכיה של מיכל, מוצאת את השיער הקצר רטוב וחלקלק, וממתין לבואה. מיכל פשקה את ירכיה, ונאנקה לתוך פיה של כרמית, מאבדת את עצמה במגע של היד המשייפת אותה בפרק העליון של האגודל.
"חכי, שניה, אני גם רוצה לגעת בך. יותר לאט." ניסתה מיכל להגיד, ואחרי שלא נענתה, שלפה את היד של כרמית ממקומה, והשכיבה אותה כמעט בכוח על המיטה, אוחזת בפרקי הידיים כדי שתזכה לתשומת לב. "אני. רוצה. גם. תני לי."
ואז התיישבה מיכל בשיכול רגלים, ומשכה אליה את כרמית, שנאותה והתיישבה על ירכיה של מיכל, פנים מול פנים, שדיים מול שדיים, בטן מול בטן. כרמית נתנה לרגליים שלה לעטוף את הגב של מיכל מאחור, ואת הידיים הניחה על מותניה של מיכל. הן הסתכלו זו בעיניה של זו, בריכוז, בדממה.
מיכל החלה בתנועות גו עדינות, מניעה את שתיהן במעגלים איטיים, פעם עם כיוון השעון, ופעם כנגדו, מנדנדת אותן כעריסה. כרמית נעה איתה, מתואמת, נותנת לשרירי הגב והכתפיים להתרפות, לאמה ולרגליים לשקוע עוד בתוך הגוף שמולה. היה כל כך נעים להתמסר, לסמוך, לדעת שיש מישהי שתהיה לה למשענת, שכמעט והפסיקה להתגונן.
מיכל עצרה את התנועה, והתחילה ללטף את הגב של כרמית. כל אצבע מאצבעותיה שלחה זרמים של חום במעלה היד, זרמים שהיא יכלה לחוש עד לאזור החזה שלה. מיכל חייכה, ונגעה בשפתיה של כרמית.
ואז הניחה את היד שלה על אזור בית החזה של כרמית, פישקה את אצבעותיה, ונשקה לעורה ברווחים שבין האצבעות, נשיקות קטנות ורטובות. כרמית הרגישה את המגע המדגדג והרטוב, ועצמה את עיניה, כדי לחוש אותו יותר בבירור, מטה את ראשה לאחור, וחושפת את הצוואר שלה למיכל. מיכל מיהרה לנצל את הפרצה שניתנה לה, ללקק למצוץ ולנשוך את הצוואר של כרמית.
מגרונה של כרמית התחיל לבקוע קול נמוך וגרוני, שהתגבר בעוצמתו. מיכל יכלה לחוש אותו עובר בבית החזה של כרמית, מרטיט את ירכיה, ומשם ומגיע בהולכה ישירה אל המקלט שלה, שבין הירכיים. ראשה של מיכל הסתחרר בעוצמה, והיא נשכה את הצוואר של כרמית חזק יותר.
"תני לי להכנס." הורתה כרמית, התיישבה על ירכה השמאלית של מיכל, ודחקה את רגלה הימנית אל בין רגליה של מיכל. שתי הנשים התקרבו זו אל זו, קרוב ככל הניתן, וקרוב עוד יותר מזה. בתנועת המספריים שיצרו ביניהן היה מספיק חיכוך כדי לקדם אותן לאט אבל בבטחה אל שיא, וכרמית הוסיפה לכך נשיקה תובענית ועמוקה שנטלה את נשימתן.
מיכל אחזה במותניה של כרמית, וניסתה לשוא להותיר את עיניה פקוחות, אבל התחושות שבאו ממרכז העונג שלה היו חזקות מדי, והיא נתנה להן לסחוף אותה, בקצב רטוב חלקלק ומסחרר. היא
פישקה את פלחי הישבן של כרמית מעל הירך שלה, וחשה איך המגע ביניהן מתהדק ומתמקד. נדמה היה לה למיכל שכרמית משמיעה אנחות של הנאה, אבל היא לא יכלה להיות בטוחה, דרישות הקלט משאר החושים שלה היו חזקות מדי. היא חשה את הריגוש נבנה בה, עמוק מתגלגל מעלה ומעלה מן האגן לקצוות הגוף, כמו רעם שמגיע אל נקודה שממנה אי אפשר להיות יותר גבוה, ואז מתפרץ לרסיסים בגל צבעוני.
"כרמית."
"מיכל".
שתי הצעקות השתלבו זו בזו, כמו הזרועות, כמו הנשימות, כמו הזיעה. ושתי הנשים שכבו זו לצד זו על המיטה, מיוזעות.
כרמית הניחה את הראש שלה על הבטן של מיכל, ונתנה לאושר הפשוט, של תחושת הנשימות מתחת לראש שלה, לחלחל לתוכה.
"את יודעת שאני עדיין שונאת אותך. מה שקרה עכשיו לא משנה כלום." אמרה כרמית אחרי כמה דקות.
"אני יודעת, אהובתי. זה בסדר. עכשיו תישני קצת, אשה יפה שלי." ענתה מיכל.
ושתיהן עצמו את העיניים, ונתנו ליום הזה, הקצר, האחד, להרוות אותן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה