תותים
לקראת ערב אני יוצאת אל הרחוב, משוטטת ומוצאת את עצמי ליד עץ התות הגדול של הקונסרבטוריון. יש משם תצפית לכיוון מערב, למרות שהכרמל חוסם חלק גדול מהנוף.
התותים שעל העץ בשלים ושחורים, וכף היד שלי מתמלאת כתמים סגולים כשאני אוספת בה מלוא החופן מתוק ועסיסי.
בוחרת לעצמי את התות היפה ביותר, וכשאני מניחה אותו על השפתיים, היא מופיעה, מלמטה, מכיוון המדרגות.
אני קופאת במקום. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי יותר מדי במצב הזה, של רצונות סותרים שגורמים למערכת שלי להעצר בחוסר יכולת לנוע קדימה או לאחור.
כל כך הרבה זמן שלא נישקתי אשה. יותר מדי.
הזרועות שלי מתגעגעות למגע, אבל נרתעות מהמחשבה שהוא יהיה מקרי וסתמי.
הצוואר שלי מייחל ליד מלטפת. השיער שלי, השפתיים שלי.
איך נפלו גיבורים, הייתי פעם רב שגל, והיום אני מחפשת אהבה.
היא מתקרבת אלי, והפנים שלה מוארות באור האדמדם אפרפר של השקיעה.
אני בולעת רוק, ושוב. גם אם ארצה לא אוכל לומר דבר. המלים נדבקות לי ללשון כמו מיץ של תות.
כשהיא ממש קרובה, היא מחייכת קצת אלי, בעיקר אל עץ התות.
"לא ידעתי שכבר התחילה העונה." היא אומרת לי, והעיניים שלה כבר מחפשות את הענף הכי טוב, עם הכי הרבה פירות.
"את רוצה קצת?" אני אומרת, ויוצאת לי רק לחישה.
היא מסתובבת לעברי בהפתעה, כאילו הספיקה לשכוח אותי, כאילו היא יכולה להתרכז רק בדבר אחד. היא מעבירה את העיניים שלה עלי, מהעיניים ועד לכפות הרגליים שלי, וכשהיא חוזרת לעיניים היא מוצאת אותי מסמיקה.
"אם אני רוצה?" היא שואלת.
"תותים. קטפתי קצת יותר מדי בשבילי."
"אין דבר כזה: יותר מדי תותים. זה משפט שיש בתוכו סתירה פנימית."
היא חושבת רגע, מטה את הראש שלה הצידה מעט, כדי לתת לאדמה לענות לה, ואז מהנהנת. אוקיי.
אני מושיטה לה את שתי כפות הידים שלי קעורות. הן מלאות כמעט לחלוטין בתותים, והיא בוחרת לה אחד.
כשהיא מושיטה אותו אל הפה, העיניים שלה נעצמות, כדי להתרכז בטעם, והפה שלה נפתח מעט.
היא צוחקת. צחוק קטן של אושר.
"עוד." היא אומרת, ולא מחכה יותר לאישור, שולחת שוב את ידה אל ידי הקעורות, ובוחרת תות נוסף.
אני מביטה בה, ושוכחת את כל ההחלטות שלי. יש בהתלהבות שלה אלמנט מדבק, ואני מרותקת.
אני מנענעת בראשי כשהיא מושיטה את היד, ומושיטה לה תות אחד בודד. היא מקמטת את מצחה בחוסר הבנה, אבל כשהיד שלי קרבה אל פיה, היא פותחת אותו ובולעת, מלקקת את השפתיים ופוערת שוב, מצפה לעוד.
אני בוחרת תות אחד בשבילי, ואז אחד נוסף בשבילה.
בתות הבא בתור אני נוגסת, ואז מציעה לה את חציו השני. היא שוקלת, ונענית, ואני מרגישה את הלב שלי נמס וממלא את כל חלל הבטן כשהיא בוחרת לקבל את התות הנגוס מבין אצבעותי.
נשארו רק תותים ספורים בכף היד שלי, ואנחנו מסיימות אותם תוך זמן קצר.
לרגע משתררת בינינו שוב אותה שתיקה, ואז אני רואה שהיד שלי מלאה בכתמים שהשאירו עליה התותים, ומתחילה ללקק את הכתמים מכף היד ומן האצבעות.
היא מתקרבת אל עץ התות, ונעמדת מתחת לענף לא גבוה. מה היא רוצה? שאני אקטוף לה עוד?
אני מתקרבת אל הענף שהיא בחרה, ואז היא מתסכלת עלי ומחייכת.
"את יודעת מה אומרים על שנים שעומדים מתחת לענף דבקון?" היא שואלת.
אני לא מבינה אותה. "אבל זה לא דבקון. וזה לא חג המולד, וזה מנהג נוצרי שמדבר על גבר ואשה."
"את מדקדקת בקטנות, ואני גדולה." היא עונה, בחצי רטינה.
זו הזמנה, זה פלרטוט? אני מתקשה לקרוא את הסימנים. מתקרבת אליה, כבר מעבר למרחק שמוגדר מרחב אינטימי, והיא עדיין לא נסוגה ממני. לסגור את הפער עד הסוף? אני מתקרבת אליה למרחק שבו המשקפים שלי לא נחוצים בכלל.
מטה את הראש מעט, זה כבר יהיה מביך מאד אם טעיתי בפירוש הכוונות שלה. תמיד יהיה אפשר לומר "אוי, ראיתי צבי מאחוריך", אבל זה מתחיל להיות לא אמין כשהשפתיים שלי במרחק עשרה סנטימטרים משלה.
היא מפשקת את השפתיים שלה, אבל עדיין לא עשתה אף צעד לכיווני, נותנת לי להתבשל לבד בחוסר הוודאות. אני מחליטה לעצור, ולא לקחת סיכונים.
כשאני מתחילה להתרחק ממנה, היא נוגעת בזרוע שלי. נגיעה קלה, אבל שורפת.
"אל תגעי בי." אני רושפת לעומתה, והקול שלי מלא חימה שלא ידעתי שכלואה בי.
"מה? למה?" היא שואלת, והקול שלה פגוע.
כל ההחלטות שלי יושבות סביבי במעגל, שומרות עלי, חומה מתרס ואני מגדל במרכזן.
"רק אם את מתכוונת לזה. רק אם יש לזה משמעות."
"לא רוצה לעשות איתך תות אחד וללכת." אני מוסיפה, והגוף שלי מוחה, דורש את ליטרת הבשר שלו, את המגע והליטוף, את מחיצת השדיים זה מול זה, את ליטוף העור מול האצבעות העוברות עליו, את הזיעה וקולות התאווה.
אני משתיקה אותו, את הגוף הסורר והמורד הזה, שנותן לתשוקה לסחרר אותנו לחוסר משמעות, ודבקה במלים שאמרתי.
היא מתקרבת אלי, מניחה את האצבע המורה שלה על הסנטר שלי, ושולחת פס של מגע מרפרף מהסנטר מטה, לאורך הגרוגרת ועוד למטה, עד שהיא נעצרת בתליון שטמון בין שדי.
"ואם אני אציע לך לזיין אותי, לא תקחי?"
המלים המפורשות האלו, ההצעה הבוטה מאחוריהן, מבלבלות אותי לחלוטין, והאצבע שבין שדי שמה לאל את כל שוויון הנפש ושיווי המשקל שהתהדרתי בהם קודם לכן.
"אני לא יודעת." אני מצליחה להגיד.
וזו מעין פשרה שבין "כן, אני אקח אותך כאן ועכשיו" ההורמונלי, לבין "תשכחי מזה" הרציונלי.
וכשהיא מסתובבת ממני והלאה, ומתחילה להתרחק חזרה במורד המדרגות, ומדי שלושה צעדים מסובבת את ראשה אחורנית כדי לראות אם אני באה, אני לא עוקבת אחריה.
והמבט שלי לא עוקב אחריה, לשום מקום שהיא הולכת.
והעור שלי לא עוקב אחריה, ולא זועק כלום.
והלב שלי לא עוקב אחריה, ולא דופק.
בכלל. בכלל. בכלל.
בכלל.
לא.
נסיון שני
במשך שישה ימים אני מגיעה לקונסרבטוריון עם סלסלת נצרים קטנה, ממלאה אותה בתותים, ומתיישבת על המדרכה שעוטפת את מגרש החנייה, רגלי על הכביש, וממתינה. מחצי שעה לפני השקיעה, ועד שאי אפשר להבחין בין התותים בגלל החושך שירד.
שישה ימים, ובערב השביעי אני שומעת אותה מתקרבת. צעדים טופפים על האספלט שעדיין חם מחום היום.
"מה יהיה איתך? כמה זמן חשבת לחכות כאן?" היא שואלת אותי.
"לא יודעת." אני עונה.
כמה שצריך, אני מוסיפה בלב.
היא עומדת מולי, ידיה על מותניה כנוזפת, והראש שלה מוטה הצידה שוב, חושף את האוזן הימנית ממפל השיער הגולש.
"ועכשיו, כשאני כאן, מה את רוצה לעשות איתי?" היא שואלת, והקול שלה מתרכך מעט.
"להציע לך תותים?" אני מקרבת את הסלסלה אליה, והיא נאנחת, ומתיישבת לצידי.
אנחנו חולקות כמה תותים בדממה. הטעם שלהם שונה לגמרי כשהיא שם, יותר אדום ויותר מתוק, ואני נושמת עמוק ומחייכת.
"זה היה יותר טעים כשהאכלת אותי מכף היד שלך." היא אומרת, ומסובבת את ראשה אלי.
הלב שלי פועם חזק, כל כך חזק שאני בקושי שומעת מה שהיא אומרת.
היא כאן, וזה מה שחשוב. היא בחרה לבוא. עכשיו הכדור אצלי.
הנשימות שלי ממלאות את הסרעפת, ומתרוקנות חזרה, מהירות ושטוחות.
אני מחזיקה תות ביד, מקרבת אותו אל הפה שלה, וכשהיא מפשקת את השפתיים, אני מעבירה אותו על השפה התחתונה שלה, ואחר כך גם על העליונה. הנשימה שלי נעצרת.
אני מרחיקה את התות מהשפתיים שלה, מקרבת את הפנים שלי, ובלי לתת לעצמי לחשוב בכלל, מלקקת את השפתיים שלה ליקוק מעגלי.
אני מתיישבת לאחור שוב, התות עדיין ביד, ומחכה לתגובה.
העיניים שלה עצומות. היא חושבת? היא מרגישה?
"עוד." היא מבקשת.
אני בוחרת ארבעה תותים, נוגסת בכולם יחד, וכשהמיץ שלהם ממלא לי את הפה, אני מקרבת אותו לפה שלה, מקרבת את השפתיים שלי לאלו שלה, ואת הלשון שלי אני שולחת אליה.
היא משאירה את העיניים שלה עצומות, אבל הידיים שלה מחזיקות את צדי הראש שלי, ולא נותנות לי להתרחק ממנה כהוא זה. האפים שלנו נוגעים ופוגעים כמו תיכוניסטים שעוד לא למדו להתנשק, וגם המצח משתתף במגע הזה.
"אוף. אוף. אוף. כבר מזמן לא היה לי כזה תות." היא אומרת, אחרי שהפנים שלנו נפרדות. הפנים שלי מרגישות לוהטות, והיא נוגעת בהם עם גב היד שלה, הקריר אל מול העור שלי.
"אז מה בכל זאת את רוצה לעשות איתי?" היא שואלת שוב. "רק תותים, או עוד דברים?"
אני רוצה לעשות הכל. להתנשק לחבק ללטף לשרוט לנשוך לקמט לרגש לענג להאבק להכאיב לטלטל.
אני מנסה לחשוב בקדחתנות. על המדרכה אנחנו חשופות לחלוטין. אבל יש שם מדשאה מאחור, פעם היו מקיימים שם חוגי ג'ודו, לפני שהמתנ"ס עבר לבניין החדש.
"תה?" אני שואלת, וקמה בו זמנית, מושיטה לה את היד.
היא מקבלת את היד המושטת, וממשיכה להחזיק אותה גם כשאנחנו מתקרבות למכונית שלי.
אני מנסה להוציא את המפתח מהכיס הימני, אבל היד הימנית שלי תפוסה ביד שלה, ואני לא רוצה לשחרר אותה, ומצד שני רוצה להגיע למפתח, נכנסתי ללולאה אינסופית שוב.
"אולי אני יכולה לעזור." היא מציעה, ואז היא מושכת את היד הימנית שלי, הנתונה בתוך זו שלה, לכיוון הכיס שלי, וכך בידים משולבות אנחנו מוצאות את המפתח בכיס, לא לפני שאני מתבלבלת שלוש פעמים לפחות מהמגע המקרי שלה באזור הבטן התחתונה שלי.
כשתא המטען פתוח, היא מציצה פנימה, ומתחילה לצחוק. יש לי שם מחצלת, ליד השמיכה וערכת הקפה שנשארו מהטיול האחרון, וליד המגבת ובגד הים שנשארו מהבריכה של הבוקר, הספרים והפליימוביל של הילד, ושלוש בירות שפג תוקפן לפני חודשים ארוכים.
"את מאמינה גדולה בכוננות לשעת חרום. הא? יש לך הכל."
אני מושכת בכתפי.
דוקא אין לי הכל.
אני מחפשת.
בעצם אני לא מחפשת. אולי מצאתי כבר.
המחצלת והשמיכה הדקה נלקחות אחר כבוד, יחד עם ערכת הקפה ובקבוק מים, ושתי נשים מסתכלות ימינה ושמאלה לפני שהן פורצות את הגדר של המתנ"ס הישן, ומוצאות פינה חשוכה מאד בקצה הדשא.
אנחנו פורשות את המחצלת, ואני מרתיחה מים לתה. עכשיו כשנפתח מרחק בינינו, אני נושמת יותר בקלות, ושוב עולות בי מחשבות במקום מעשים.
"מעיין." היא אומרת, אחרי שתיקה של שתי דקות.
אני לא מבינה את הקשר. "מה?" אני שואלת.
"אני מעיין."
"אה. אני אהמ. שחר."
"ו... תגידי לי, אהמ שחר, את תמיד מפתה בחורות תמימות לאכול איתך תותים, ואז מושכת אותן למקום אפל ומבצעת בהן את זממך?" היא שואלת.
ולרגע, אני ממש לא בטוחה אם היא מתלוננת, או שהיא מציעה לי דברים, או שהיא באמת רוצה לדעת, ובדיוק שניה לפני שאני נכנסת ללולאה שניה של תהיות, היא מוסיפה, בקול פחות משועשע "ובעצם אולי לא הייתי צריכה להגיע, כי גם אם את רוצה לעשות איתי דברים מלוכלכים, אז אני הממ. מושבתת." היא מסיימת, והמלה האחרונה נשמעת כמו שאלה.
אני מושכת בכתפי. מושבתת זה לא פונקציה, רק אם היא תחליט שמשהו משבית את שמחתה. וכמובן שאני רוצה, זו לא הייתה השאלה מלכתחילה.
אני מחליטה לגרום לה להפסיק לחשוב יותר מדי, כי זה לא בריא.
"את יכולה לחלוץ רגע את הנעלים שלך?"
"מה?" היא שואלת, ולא מבינה את הטוויסט בשיחה.
אני חוסכת לה את התרגום, וניגשת לנעלים שלה בעצמי, מתפללת שלא יווצרו קשרים בחושך אני מושכת את שני השרוכים, חולצת את הנעל, ומסירה גם את הגרב. אחרי טיפול דומה ברגל השניה אני מתיישבת מולה בישיבה מזרחית, מניחה את הידים שלי אחת כל כל כף רגל, ומתחילה ללחוץ.
תחילה על הנקודה שמעל לעקב, אחר כך החלק הקעור של כף הרגל, עוברת בלחיצות על האצבעות, ועל הכריות. אני מרגישה את הגוף שלה מתרפה לעומתי, שוקע עמוק יותר, נרגע. היא נשענת אחורה על המרפקים שלה, ולאט הגוף שלה גולש מטה כלפי המחצלת, עד שהיא שרועה על הגב.
וברגע שהיא נותנת בי את האמון הזה ומשחררת, אני מפירה אותו, מרימה את כף הרגל הימנית שלה אל הפה שלי, ומתחילה ללקק בין האצבעות. עוברת מאצבע אחת למשנה, מוצצת אותן אחת אחת, אחר כך את שני הבהנים משני הרגלים, ונושכת מלקקת יונקת את העור שבתחתית כף הרגל.
היא מתפתלת, חצי מדוגדגת וחצי מעונגת, והידיים שלה מנסות להחזיק אותי ולהניא אותי, אבל אני מתעקשת, ומניחה את הרגל שלי קדימה כדי למנוע ממנה לקום.
וכשאני מניחה את הרגל שם, היא אוחזת ברגל בשתי ידיה, ומכוונת אאותה למפגש שבין ירכיה, ולרגע נדמה לי שאני מרגישה שם מבעד לבד התלחלחות של המקום. המחשבה על כך מסיחה את דעתי לחלוטין, ואני שוכחת את אצבעות הרגלים שלה, גוהרת מעליה, ומחפשת את הפה שלה. הידיים שלי מחזיקות את הראש שלה בחוזקה, והיא מחזיקה את שלי, והלשונות שלנו מנסות להחליף ביניהן מקומות, בעיקשות ונחישות. היא משחילה את הרגל שלה בין הרגליים שלי, ומתיישבת על הירך שלי עם המכנסיים הקצרים, בעוד אני על שלה עם המכנסיים הארוכים, ואני מגלה שאנחנו ברגליים מסורגות זו בזו, כך שאגן הירכיים שלי מתחיל להצמד אל זה שלה, ואנחנו מתחככות זו בזו בפה צמוד ושדיים צמודות ואגן צמוד ונשימות נעתקות בלחשים של "אוי אוי אוי".
ואז אני מרגישה את הידיים שלה אוחזות את הראש שלי חזק מתמיד, והפה שלה עוזב את הנשיקה ונזרק אחורנית עם הצוואר שלה, כשהגוף שלה מתקשת, והפנים שלה פונות אל השמיים, ואין עוד שום דבר שמחזיק אותה עוד חוץ מהחיבוק שלי, והידיים שלי שלופתות את הכתפיים שלה ומספקות לה נקודת מציאות עכשווית.
היא מתרפה לאט, ומחבקת אותי, חיבוק גדול מהידיים ומהרגליים שמקיפות אותי, מהבטן שנצמדת לשלי, ומהצוואר שמקיף אותי.
"לא גמרת." היא קובעת, ולא שואלת.
"אבל אני מבטיחה לתקן את זה בפעם הבאה." ואז היא מדביקה נשיקה רטובה ופתוחה על השפתיים שלי.
"אני מוכרחה ללכת עכשיו. יום שלישי הבא. אותו מקום, אותה השעה." היא קמה ופונה ללכת משם.
ואני מורידה את הפינג'אן מהגזיה, מכינה לעצמי תה, ומחייכת.
תהיה עוד פעם. היא אמרה שתהיה עוד פעם.
לא גמרתי.
אבל יש לי שם, ויש לי יום, ויש לי שעה, ויש לי עוד פעם.
נקטרינות
שבוע מאוחר יותר, ביום שלישי, אני מגיעה לקונסרבטוריון, שעה לפני הזמן. ובמשך ארבעים וחמש דקות אני פוסעת הלוך ושוב, מתנדנדת בין שמחה וחוסר בטחון. היא אמרה שהיא תבוא, אבל אם היא לא תבוא, היא הייתה מודיעה, אבל היא לא יודעת איך למצוא אותי, ואם היא לא תרגיש טוב, ואם היא התחרטה. מזג האויר חם, ההליכה הזו מלחיצה אותי, ועיגולים רטובים נקווים להם מתחת לבתי השחי שלי, ובחלק התחתון של הגב.
רבע שעה לפני הזמן היא מגיעה, בהליכה מהירה, בחוסר נשימה.
"הקדמת." אני סונטת בה. היא נעצרת במקום, באופן כל כך מיידי עד שהגוף שלה ממשיך לרגע את התנועה בגלל ההתמד, והיא צריכה לתקן את שיווי המשקל שלה.
"אני הקדמתי?" היא עונה, ומנידה בראשה. "אני? הקדמתי?"
אני מחייכת, ובכלל לא מרגישה נבוכה על כך שבאתי שעה מוקדם מדי.
"זה קשור לתהליכי אילוף, את מבינה?"
"מה?" היא שואלת.
"כמו שהשועל אומר, אם את מגיעה כל יום בשעה קבועה, אז השועל מתחיל להתרגל, ואז הוא מחכה לך, והלב שלו מתרחב מהתרגשות ומציפיה לעונג." אני אומרת, ועוד בעודי מבטאת את המלים אני נבהלת מהחשיפה, וממהרת להוסיף.
"לא. אני לא שועל. מצד שני אני גם לא צייד כל כך טוב. אולי סתם בת כפר שמחפשת מישהו לרקוד איתו בימי שלישי, בשביל הטקס." ומיד אני מתקנת "כלומר, מישהי. ואילו היית נסיך קטן זה היה מבאס מאד. לא בגלל הגודל, בגלל הנסיך."
אני פותחת את דלת המכונית בפניה, והיא כמעט ונכנסת, אבל אז נעצרת.
"יש לי משהו חשוב להגיד לך, ברמה של חוקי המשחק."
אני עוצרת, ומחכה לה.
היא נושמת עמוק, ואז מרימה את יד ימין שלה, שעליה טבעת מוזהבת חלקה.
"אלו הגבולות שלי. עד כאן מותר להגיע, ובזה לא לפגוע."
אני מהנהנת ומסתכלת לה ישר בעיניים, להראות שהבנתי, ושאני מקבלת את התנאים. ראיתי את הטבעת עוד בערב הראשון. ואז אני מוציאה את תליון השרשרת שלי, אבן קוורץ קטנה מסולסלת.
"ואלו שלי." העיניים שלה מביעות חוסר הבנה. "יש לתליון הזה אותה מבחינתי משמעות כמו לטבעת שלך, עד כאן מותר, מכאן אסור."
אני מחכה לראות שהיא מבינה, אצלי אין טבעות שמצהירות שייכות.
"כן, הבנתי כבר. הפליימובילים של הילד מתא המטען." היא אומרת לי.
אז הכל ברור, הגבולות ידועים והרשות נתונה. אנחנו נכנסות למכונית, ואני מתיישבת ליד ההגה.
אני רק מספיקה לסובב את המכונית כדי לצאת משם, והיא עוצרת אותי.
"מה?" אני עוצרת כרצונה, ושואלת אותה.
היא תופשת את הראש שלי בין כפות הידיים שלה, ובאסרטיביות מדביקה את השפתיים שלה לשלי ויונקת ממני את כל האויר ומבעירה אותי לחלוטין מהאוזניים ועד לציפורניים.
"עכשיו את יכולה לנסוע מבחינתי." היא עוצרת, ודוחפת אותי בחזרה לכיוון ההגה. לא שאני, מבחינתי, במצב כשיר לנהיגה אחרי נשיקה כזו. אוף.
חצי שעה לוקחת הנסיעה עד לחוף של מעגן מיכאל, אבל אני עושה אותה בתשע עשרה דקות, ואנחנו מגיעות לשם בדיוק כשהשקיעה מגיעה לקו האופק.
על הגשר שעובר מעל כביש החוף אני עוצרת, וממנו אנחנו מסתכלות על השקיעה, ועל המכוניות שאצות רצות להן בכביש החוף. היא נעמדת ליד המעקה, ואני נעמדת מאחוריה ומחבקת אותה, משעינה את הראש שלי על הגב שלה. יש לנו המון זמן להנות מהרגע.
בריכות הדגים שמשני צידי הדרך כבר חשוכות, אבל החלונות פתוחים ואפשר לשמוע את כל העופות שמתקרבים לנחיתה ושינת לילה. אנחנו חונות בחניית כורכר קטנה ליד החוף, ויוצאות לכיוון הים.
היה חמסין כל היום, ורוח הערב עוד לא הצליחה לגרש את החום מהאדמה. אני מריחה ריח של ים, והרבה יותר קרוב ריח של אשה. אנחנו הולכות לאורך החוף, אני בצד שקרוב לגלים, הצל שהירח מטיל הולך לפנינו. אני שמה לב פתאום שהידיים שלנו התחברו אחת לשניה באופן טבעי לגמרי, בכלל בלי שתכננתי את זה, ואני מתענגת מהמגע בכף היד שלי.
אחרי כחמש דקות של הליכה, אנחנו מתיישבות על החול, עם הפנים לים.
"הבאתי לנו נקטרינות מהגינה שלי. רוצה לטעום?" אני שואלת אותה, ומיד שולפת שתי נקטרינות.
"את מנסה לפטם אותי, או משהו? נראה לך שיש לי חוסר משקל?" היא שואלת, משועשעת.
"אהמ. לא. זה מין טריק מתוחכם לגרום לך להיות מרוחה ודביקה, ואז לשטוף אותך בים." אני אומרת, ושניה אחרי זה מבינה שאמרתי את זה בקול רם, וזה כנראה היה אחד הדברים הפחות מעודנים שהייתי יכולה לחשוב עליהם.
היא צוחקת בקול רם ומשוחרר, ואני מרגישה את המועקה שהתחילה להצטבר יורדת לי מהלב. כל כך כיף לשמוע אותה צוחקת.
"יאללה, תביאי נקטרינה. אני רוצה לראות איך תגרמי לי." היא אומרת, ולוקחת ביס בריא מהפרי.
"הממ. טעים." היא מסננת מתוך הביס, ואז לוקחת את החצי שנשאר לה ביד, ומורחת את המיץ שלו על הפנים שלי, על הלחי הימנית, קרוב לעין.
"אוי. התלכלכת לי." היא מעירה, ואז מקרבת את הלשון שלה אל הלחי שלי, ומלקקת אותה מלמטה למעלה. הסיום של הליקוק מביא אותה למגע בעפעף שלי, ואני קופאת במקום. היא מאיטה את התנועות שלה, וחוזרת שוב עם הנקטרינה, הפעם על השפתיים והגרון שלי. אחרי שהשפתיים שלה עוזבות את הגרון, השיניים שלה ננעצות בו, והגוף שלי מתרפה כולו, כמו הייתי טרף קל, או בובת סמרטוטים.
היא אוחזת בי, כף היד שלה תומכת את העורף, ומשכיבה אותי לאט על החול הרך.
ואז היא נשכבת לצדי, ומהמהמת שיר, והיד שלה מלטפת את הבטן הרכה שלי בעיגולים, מסביב לקמטי הכרס ועד מתחת לשדיים. אני מהופנטת מהמגע, מהקול, מהרוך, טומנת את הראש שלי בשדיים שלה ומתמסטלת מהריח של נקי, ומקשיבה לקונצרט שהיא טווה לי בכל החושים.
"תסכימי לי להפשיט אותך?" אני שואלת, אולי שאלה בנאלית, אבל חשוב לי לוודא.
היא מנסה להתחמק. האויר קריר מדי, מה יקרה אם מישהו יגיע לכאן, ובכלל היא לא מרגישה ממש טוב עם הגוף שלה.
אני עונה על כל הטענות ברציונליות: החמסין עדיין לא נשבר כך שחם פה, ואם יגיע לכאן מישהו הוא לא יראה שום דבר בגלל שאני אכסה עליך בגופי, והגוף שלך מרגיש לי הדבר הכי טוב והכי נכון שקרה לי כבר המון זמן.
ואז, כדי להרגיע קצת את החששות שלה, אני פושטת את החולצה שלי, ואחריה גם את המכנסיים, וגם את התחתונים, ונשארת לבושה רק בעור הבהיר שלי שמבריק מול הירח, כמו פיל לבן גדול שיצא מקרקס. אני מורידה את השרשרת עם התליון, ובזהירות רבה מכניסה אותה לכיס של המכנסיים, שלא תאבד לי. אני רצה לכיוון המים, ונכנסת לתוכם. הם קרים. רק סוף מאי, והים התיכון עדיין זוכר את קור החורף, אני מתחילה לשחות כדי להתחמם, ומתרחקת מעט מהחוף. כשאני חוזרת, מעט חמה יותר, אני מוצאת אותה, טבולה עד המותניים במים, מסתכלת לכיוון שלי.
"דאגתי לך." היא נוזפת בי. "זה מסוכן להכנס לים בחושך. לבד."
"אני מצילה. לא סיפרתי לך?" אני עונה, ואז, כי אני יכולה, אני מציירת עליה באצבעות רטובות פסים שעוברים מהצוואר דרך הכתף ועד לבטן ולמותן. הפטמות שלה נעמדות כשאני מרטיבה ומקררת אותן, והם נראות כל כך יפות באור הירח שאני לא מצליחה להמנע מלטעום אותם.
"אוי. את לא יודעת מה הקור והחום האלה עושים לי." היא אומרת לי, ואז היא אוספת אותי אליה לחיבוק. ונישוק.
הבטן שלי נצמדת לשלה, והירכיים שלי סוגרות סביב המותניים שלה חגורה. היא לוקחת אותנו יותר עמוק בים, למקום שבו ארכימדס אמר שאני מאבדת מספיק מהמשקל שלי כדי לא להיות להכביד כל כך על הזרועות שלה, וכל הזמן הזה השפתיים שלנו לא נפרדות מהנשיקה, גם לא כשהיא טומנת שתי אצבעות שלה בתוך הנרתיק שלי, ומתחילה להניע אותן לאט בתנועת הברגה, גם לא כשאני נעה לעומתה עם האגן שלי ואין לי כבר מושג בכמה אצבעות היא משתמשת כי היא ממלאת אותי בכל כך הרבה רמות. הכוס שלי מלא בה, והפה שלי מלא בה, והעור שלי מלא בה, והנפש שלי מלאה בה כשאני צועקת "מעיייייין."
אחר כך אני בוכה, כי הגעתי לגבול היכולת להכיל, ומחבקת את הצוואר שלה, וככה נתמכת בה אני נגררת אל החוף. נדמה לי שאנחנו אפילו נרדמות שם לכמה דקות, לפני שהרעד בעצמות גובר ואנחנו בורחות אל המכונית שלי המוגנת, לשיחה של עוד שעה בעירום של גוף ונפש.
את הדרך חזרה אנחנו עושות בשתיקה. כבר אחרי חצות, והעייפות מאיימת להכריע אותי.
אני מורידה אותה ליד הקונסרבטוריון, פותחת את החלון ושואלת אותה: "בשבוע הבא ביום שלישי? אותו מקום באותה השעה?"
היא מחייכת אלי. ואז פתאום נלחצת, ופותחת את הדלת של הנהג, נשענת עלי ומכניסה את היד לכיס המכנסיים הימני שלי. אני לא מתנגדת, אבל לא מבינה מה היא עושה. היא שולפת מהכיס חפץ עגול מתכתי, ועונדת את הטבעת על יד ימינה. אני מחזיקה את יד ימין שלה, ונותנת לה נשיקה על האצבע הענודה. אני לא אפגע בגבולות המותרים שלה, רק היא רשאית לשחרר אותם.
היא מלטפת את הראש שלי המורכן, ואז מפנה אותו אליה, ונושקת למצחי.
"יום שלישי, אותה השעה, אותו המקום." ואז היא מתרחקת בריצה, ולא מסתובבת אלי שוב, עד שהיא נעלמת מעיני.
בשלישית
ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן היא לא מגיעה. אני מחכה על מגרש החניה במשך שעה לפני הזמן המיועד, ועד שעה אחרי, והיא לא מגיעה. אני חוזרת הביתה, ומרגישה כאילו שדרכו עלי.
האיש שלי מרים את ראשו מופתע מהמחשב. "איך זה שאת כאן?" הוא שואל, ואני נכנסת לתוך החיבוק שלו, ומספרת לו שהבריזו לי. "אכפת לך ממנה מאד." הוא מסתכל לי בעיניים ומסכם, ואז מנחם אותי. בדרכו.
במשך כל אותו שבוע אני בלולאות אינסופיות.
אולי היא לא באה בגלל שהיא בחרה לא לבוא. אבל היא דאגה לי כשנכנסתי לים, זה אומר שאכפת לה ממני. ואולי היא החליטה לחתוך בצורה הכי נקיה שיש. ואולי קרה לה משהו. אבל למה היא לא ממוצאת דרך להודיע. וקול קטן ורציונלי חוזר ואומר בתוכי שהיא לא יכולה להודיע כלום, כי לא קבענו דרך תקשורת חלופית.
אני שוחה בערך חמישה עשר קילומטר מצטברים באותו שבוע, כדי לעייף את הלולאות שבראש עד שיפתחו, וכדי לתת לעצמי תחושה של מטרה. השחיה עוזרת, היא מצמצמת את המחשבות ומערטלת אותן לשלד ההכרחי בלבד, רק השלד שמצליח להחזיק מעמד בקצב של תנועות החתירה הקצובות. אחרי תימצות המחשבות אני מגיעה להשלמה: זה יגמר מתישהו, אני יודעת. אבל כל עוד זה ימשך, אני אתן לעצמי לשקוע ולחוות עד הסוף.
ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן אני מגיעה שוב לקונסרבטוריון, הפעם בדיוק בשעה היעודה. מזהירה את עצמי כל הדרך לשם לא לצפות ולא לקוות כדי שלא להתאכזב.
היא כבר שם, מחכה, יושבת על המדרכה כשרגליה על הכביש, וחיוך עולה על פניה כשהיא רואה אותי.
אני מתקרבת אליה, לאט, מפחדת להאמין.
היא פותחת אלי את זרועותיה, ואני שולחת את עצמי לתוך החיבוק שלה, ובשניה שהידים שלה נסגרות מאחורי הגב שלי אני מתחילה לבכות. היא מלטפת את השיער שלי, ומנסה להרגיע.
"דאגתי לך נורא. התחלתי לדמיין דברים. אני אפילו לא רוצה לספר מה." אני אומרת לה מתוך הבכי, והיא מלטפת אותי, ומנשקת את העיניים, מתנצלת מספרת שהילד היה חולה, והיא הייתה מוכרחה להשאר בבית, מבטיחה שבפעם הבאה היא תתקשר.
אני צוחקת מתוך הדמעות, ונותנת לה את מספר הסלולרי שלי, כדי שיהיה לאן להתקשר.
"כן, זה יהיה די מטופש להתקשר ל 144 ולשאול אותם אם הם יודעים מה המספר של שחר. נו, הסקסית הזו, מה, אתם לא מכירים? תתביישו." היא ממשיכה את הרעיון, מנסה להסיח את דעתי, ועושה עבודה מספיק טובה עד שמערבוב הבכי והצחוק אני בוחרת בצחוק.
"אז מה את רוצה לעשות איתי היום?" היא שואלת, ומרימה את הגבות שלה כהצעה מגונה.
"אני מאד רוצה לגעת בך. אבל אני לא רוצה סקס, זה קצת גדול עלי היום." אני עונה, כמעט בהתנצלות. ואז אני מציעה לה עיסוי.
"עיסוי? כלומר, שאני אפקיר את גופי הענוג בידיך המסוקסות, ואשכב פסיבית ואהנה? טוב, אני אשתדל לעמוד בזה." היא עונה. זה מצחיק אותה כשאני אומרת לה שזה יגרום לי עונג גדול.
"אבל את צריכה להבטיח לי שאת לא נוגעת בי. לא היום. ביום אחר תוכלי. בסדר?"
היא מסכימה.
אנחנו יוצאות לכיוון הבית שלי, ושם פוגשות את כל המשפחה בהכנות לקראת שינה, ואני מציגה את "חברה של אמא, שבאה לקבל עיסוי", לפני שאנחנו מתמקמות בחדר המשחקים. אני פותחת את מיטת העיסוי שלי, מעמעמת אורות ומשמיעה מוזיקה, ומניחה עליה את הידים, מעל למגבת המכסה אותה.
אני נושמת עמוק, מתרכזת בטבור שלי, ומתחילה לעבור על הגוף שלה בסדרת לחיצות עדינות, ואחר כך מסירה את המגבת ומורחת אותה בשמן.
כמעט מהרגע הראשון, העיסוי הזה יוצא דופן לעומת כל העיסויים שעיסיתי עד אותה יום. תמיד עיסוי ממלא אותי באנרגיה, אבל הפעם אני מרגישה שהאנרגיה מפוצצת אותי, כל מגע אצבעות שלי יכול לשלוח ברקים.
זו פעם ראשונה שאני רואה אותה בעירום, אמנם חלקים חלקים מהגוף שלה בכל פעם, אבל בעירום מלא. הגב שלה מתחת לידיים שלי שסובבות על השרירים הזוקפים, לוחצות על השכמות, ומעגלות באיזור הגב התחתון ועד הישבן.
אני ממש יכולה לראות את המרידיאנים שלה, כשאני עוברת עליהם עם האצבעות שלי לאורך הרגליים שלה, והלחיצות בכפות הרגליים מתיישבות בדיוק בנקודות הנכונות, משום שפתאום דברים מתחברים לי באופן טבעי.
אחר כך אני הופכת אותה על הגב, ומתחילה לעסות לה את הבטן, בעיגולים בכיוון השעון. המבט שלי מתהפנט על העור שלה שמבהיק במנורת הלילה הזעירה, ועל האצבעות שלי שזורמות דרכו. מדי פעם כשכף היד שלי עוברת מתחת לטבור שלה ומרגישות את החום שבוקע ממנה, אני נזהרת לא למשוך את מגע כף היד שלי נמוך יותר ורטוב יותר, וחושבת עד כמה זה היה מטופש לומר לה לא לגעת בי, וכשהיד שלי מתרחקת משם אני יודעת שזה היה מעשה חכם.
לקראת הסוף אני מגיעה לאזור הכתפיים והראש. אני יושבת על כסא מאחורי הראש שלה, והידים שלי מעסות את הכתף וצדי הצוואר, את העורף ואת הקודקוד. הראש שלי מוטה קדימה, כמעט נוגע בזה שלה, והאינטימיות שבמעשה כמעט גורמת לי לבכות. אני מסיימת בליטוף מונוטוני על המצח, באיזור של העין השלישית, ומכריחה את עצמי להתנתק, ולצאת מהחדר כדי לאפשר לה להתלבש.
כל הגוף שלי מכווץ מכמעט שעתיים של עיסוי, אבל אני עדיין מרגישה טעונה באנרגיה עד להתפקע. מדליקה את הקומקום, ופוסעת חסרת מנוחה מצד לצד.
כשהיא יוצאת מהחדר היא ניגשת אלי, אומרת תודה, ומחבקת אותי חיבוק ארוך ארוך, הידים שלה תופסות אותי באלכסון, מעל לכתף אחת ומתחת לבית השחי ביד השניה. אני משעינה את הראש שלי על הכתף שלה, והיא משעינה את הראש שלה על הכתף שלי, ללא תנועה ובמגע מלא, ולאט לאט החיבוק הזה פורק אותי מהאנרגיה המוגזמת שלי, ואני יכולה שנית להתייחס אל העולם בגובה העיניים.
"תודה לך. זה היה. מהמם." אני אומרת לה, ומתכוונת לכל מלה.
"אין בעייה מותק. כל פעם שאת מרגישה שאת צריכה להשתמש בגוף שלי למטרות נלוזות – את מוזמנת." היא עונה, ואז מסתכלת ימינה ושמאלה לראות מי עוד שמע את הפלרטוט, אבל רק אני מחייכת לעומתה.
ואז היא מקרבת את הראש שלה לזה שלי, ולוחשת "אבל בפעם הבאה, אני אשמח אם תאפשרי לזה לגלוש."
אני מהנהנת.
אני מהנדסת, נותנים לי משימה, אני אבצע אותה.
שגרה
בשבוע שאחרי כן, אנחנו נפגשות, והפעם אני עוצמת לה את העיניים ולוקחת אותה לטיול במכונית שלי. כשאנחנו מגיעות ליעד, אני פותחת את הדלת ומכניסה אותה פנימה, ואז מורה לה לפקוח את העיניים.
היא מסתכלת סביב, חדר קטן, מטבחון זעיר, שירותים ומקלחת.
"מה זה?" היא שואלת, ומחווה סביבה.
"זה המקום שלנו." אני עונה. שכרתי חדר לשלושה חודשים באחד הקיבוצים הסמוכים. ניקיתי אותו, שמתי פרחים באגרטל ומצעים נקיים על המיטה שבפינה, הבאתי קפה וגם קומקום, הנחתי שטיח על הרצפה.
"זה נראה קצת כמו דירת סטודנטים." אני מוסיפה "אבל זו פינה משלנו." ואז אני מושיטה לה מפתח. שיהיה גם לה אחד.
"זה אומר שאת מאהבת שלי?" אני שואלת אותה בזמן שאני מכינה לנו תה.
"לא." היא עונה, ומסובבת אותי אליה, כדי להבהיר את הנקודה. "זו *את* שמאהבת *שלי*."
אני מסתובבת חזרה אל התה שלי, מחייכת, ואחרי דקה היא שואלת, בקול הכי מורתי שהיא מסוגלת לגייס.
"נו, שחר, מה הבדיחה? אולי תספרי לנו כדי שכולנו נצחק?"
"סתם." אני עונה, ולא מסוגלת להפסיק לחייך "אף פעם לא הייתי מאהבת. זה סמל סטטוס. לא? את צריכה להתחיל לקנות לי פרוות צובל ויהלומים, לא?"
דבר שגורם לה להשליך אותי למיטה הקטנה, להחזיק את מפרק כף היד שלי כדי להכניע אותי, ולשכב עלי בכל משקלה, עד שאני מודיעה חסרת נשימה שאני נכנעת, והיא יכולה לעשות בי כרצונה.
וכמה דקות לאחר מכן, אני מתחילה לעסות אותה פעם נוספת.
הפעם, בפינה שהיא רק שלנו, אני מרשה לעצמי לעשות לה דברים שלא הייתי עושה במקום אחר, שלא עשיתי עדיין מעולם, והיא מרשה לי לעשות אותם, ומבקשת עוד.
השבועות מתארכים.
אנחנו נפגשות. אחת לשבוע. משאירות את הטבעת והתליון על השיש במטבחון בתחילת הערב, ואוספות אותם בסופו.
השבוע נראה לפעמים כאילו הוא נמשך משלישי לשלישי. הציפיה מענגת והעונג נמשך.
אנחנו משחקות בצילומים.
אנחנו משחקות בתחפושות.
אנחנו חוקרות אחת את השניה במדוקדק, סנטימטר אחר סנטימטר של כל הגוף, עם מראות ופנסים, לבדוק היכן נמצאים מוקדי הכוח ונקודות השמחה.
אני מקריאה לה שירה, סתם כדי להרגיז, והיא מראה לי סרטים.
לפעמים אנחנו רק מתכרבלות זו בזו, מתלטפות ומדברות על הכל: על תיאולוגיה ומדע, על פילוסופיה וגידול ילדים, על רצונות ומאווים. אף פעם לא על העתיד.
ועוד שבועות עוברים.
אני לא שואלת אותה איך היא מצליחה לצאת מהבית בכל יום שלישי. אני מפחדת מהתשובה, למרות שאולי זה פשוט כמו אצלי: אמא הולכת לבלות עם חברה כל יום שלישי.
זה נהיה הרגל.
חוץ מאשר כשהילדים חולים, או האיש במילואים, או כשיש ישיבת הורים, או חג, או סתם עייפות בלתי נגמרת.
ההרגל עובר להיות הרגל של פעם בשבועיים, לפעמים פעם בשלושה שבועות.
ואז, אני לא יודעת אם זה קורה כשאני פתאום מתקרבת לטונה והבחילה שתוקפת אותי מבהירה לי שכדאי לי לחפש עריסות תינוק. או שזה קורה כי יסורי המצפון שלה גורמים לה להתחיל להסתובב בלולאות אינסופיות. או שאולי אנחנו פשוט ממצות זו את זו, עד כמה שעצוב זו בדרך כלל תהיה הסיבה.
אני לא יודעת מה מוביל לזה, אבל ערב שלישי אחד אנחנו יושבות בפינה הקטנה שלנו, ויודעות שזה הערב האחרון שלנו יחד. וזה כואב.
היא מוציאה מהכיס שלה מבחנת זכוכית קטנה, עם נוזל סגלגל.
"את יודעת מה יש לי פה?" היא שואלת.
"משהו שקיבלת מפרופסור קתרוס?" אני מנסה, וכבר כשאני עונה לה, אני מבינה שזה לא מצחיק.
"זה משכך כאבים." היא מסבירה "אנחנו נשתה את זה, ואז לא יכאב לנו."
הפנים שלי חרדות והיא ממהרת להסביר.
"לא, לא משהו כזה. זה לא מסוכן לאף אחד. הוא פשוט יגרום לנו לשכוח, ואז זה לא יכאב יותר."
אבל הרעיון נראה לי מרושע ואכזרי.
"לא לזכור? לשכוח את הדברים הטובים ביחד עם הדברים הפחות טובים? איך את יכולה בכלל לחשוב על אפשרות כזו? היית מוותרת על כל מה שעשינו ביחד?" אני מוחה, ולא מצליחה להבהיר עד כמה זה נוראי בעיני, ומנסה שוב להעביר את המסר.
"אילו הייתה לך אפשרות עכשיו לחזור לנקודת המוצא, לעץ התות ולערב הראשון שנפגשנו בו. נניח, שהייתה לך מכונת זמן, והיית מגיעה לעץ התות שוב, והפעם את כבר יודעת כל מה שאת יודעת, אפילו את יודעת שזה נגמר, ואיך זה יגמר. לא היית טועמת מהפרי?"
ומעיין שותקת.
לקראת ערב אני יוצאת אל הרחוב, משוטטת ומוצאת את עצמי ליד עץ התות הגדול של הקונסרבטוריון. יש משם תצפית לכיוון מערב, למרות שהכרמל חוסם חלק גדול מהנוף.
התותים שעל העץ בשלים ושחורים, וכף היד שלי מתמלאת כתמים סגולים כשאני אוספת בה מלוא החופן מתוק ועסיסי.
בוחרת לעצמי את התות היפה ביותר, וכשאני מניחה אותו על השפתיים, היא מופיעה, מלמטה, מכיוון המדרגות.
אני קופאת במקום. בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי יותר מדי במצב הזה, של רצונות סותרים שגורמים למערכת שלי להעצר בחוסר יכולת לנוע קדימה או לאחור.
כל כך הרבה זמן שלא נישקתי אשה. יותר מדי.
הזרועות שלי מתגעגעות למגע, אבל נרתעות מהמחשבה שהוא יהיה מקרי וסתמי.
הצוואר שלי מייחל ליד מלטפת. השיער שלי, השפתיים שלי.
איך נפלו גיבורים, הייתי פעם רב שגל, והיום אני מחפשת אהבה.
היא מתקרבת אלי, והפנים שלה מוארות באור האדמדם אפרפר של השקיעה.
אני בולעת רוק, ושוב. גם אם ארצה לא אוכל לומר דבר. המלים נדבקות לי ללשון כמו מיץ של תות.
כשהיא ממש קרובה, היא מחייכת קצת אלי, בעיקר אל עץ התות.
"לא ידעתי שכבר התחילה העונה." היא אומרת לי, והעיניים שלה כבר מחפשות את הענף הכי טוב, עם הכי הרבה פירות.
"את רוצה קצת?" אני אומרת, ויוצאת לי רק לחישה.
היא מסתובבת לעברי בהפתעה, כאילו הספיקה לשכוח אותי, כאילו היא יכולה להתרכז רק בדבר אחד. היא מעבירה את העיניים שלה עלי, מהעיניים ועד לכפות הרגליים שלי, וכשהיא חוזרת לעיניים היא מוצאת אותי מסמיקה.
"אם אני רוצה?" היא שואלת.
"תותים. קטפתי קצת יותר מדי בשבילי."
"אין דבר כזה: יותר מדי תותים. זה משפט שיש בתוכו סתירה פנימית."
היא חושבת רגע, מטה את הראש שלה הצידה מעט, כדי לתת לאדמה לענות לה, ואז מהנהנת. אוקיי.
אני מושיטה לה את שתי כפות הידים שלי קעורות. הן מלאות כמעט לחלוטין בתותים, והיא בוחרת לה אחד.
כשהיא מושיטה אותו אל הפה, העיניים שלה נעצמות, כדי להתרכז בטעם, והפה שלה נפתח מעט.
היא צוחקת. צחוק קטן של אושר.
"עוד." היא אומרת, ולא מחכה יותר לאישור, שולחת שוב את ידה אל ידי הקעורות, ובוחרת תות נוסף.
אני מביטה בה, ושוכחת את כל ההחלטות שלי. יש בהתלהבות שלה אלמנט מדבק, ואני מרותקת.
אני מנענעת בראשי כשהיא מושיטה את היד, ומושיטה לה תות אחד בודד. היא מקמטת את מצחה בחוסר הבנה, אבל כשהיד שלי קרבה אל פיה, היא פותחת אותו ובולעת, מלקקת את השפתיים ופוערת שוב, מצפה לעוד.
אני בוחרת תות אחד בשבילי, ואז אחד נוסף בשבילה.
בתות הבא בתור אני נוגסת, ואז מציעה לה את חציו השני. היא שוקלת, ונענית, ואני מרגישה את הלב שלי נמס וממלא את כל חלל הבטן כשהיא בוחרת לקבל את התות הנגוס מבין אצבעותי.
נשארו רק תותים ספורים בכף היד שלי, ואנחנו מסיימות אותם תוך זמן קצר.
לרגע משתררת בינינו שוב אותה שתיקה, ואז אני רואה שהיד שלי מלאה בכתמים שהשאירו עליה התותים, ומתחילה ללקק את הכתמים מכף היד ומן האצבעות.
היא מתקרבת אל עץ התות, ונעמדת מתחת לענף לא גבוה. מה היא רוצה? שאני אקטוף לה עוד?
אני מתקרבת אל הענף שהיא בחרה, ואז היא מתסכלת עלי ומחייכת.
"את יודעת מה אומרים על שנים שעומדים מתחת לענף דבקון?" היא שואלת.
אני לא מבינה אותה. "אבל זה לא דבקון. וזה לא חג המולד, וזה מנהג נוצרי שמדבר על גבר ואשה."
"את מדקדקת בקטנות, ואני גדולה." היא עונה, בחצי רטינה.
זו הזמנה, זה פלרטוט? אני מתקשה לקרוא את הסימנים. מתקרבת אליה, כבר מעבר למרחק שמוגדר מרחב אינטימי, והיא עדיין לא נסוגה ממני. לסגור את הפער עד הסוף? אני מתקרבת אליה למרחק שבו המשקפים שלי לא נחוצים בכלל.
מטה את הראש מעט, זה כבר יהיה מביך מאד אם טעיתי בפירוש הכוונות שלה. תמיד יהיה אפשר לומר "אוי, ראיתי צבי מאחוריך", אבל זה מתחיל להיות לא אמין כשהשפתיים שלי במרחק עשרה סנטימטרים משלה.
היא מפשקת את השפתיים שלה, אבל עדיין לא עשתה אף צעד לכיווני, נותנת לי להתבשל לבד בחוסר הוודאות. אני מחליטה לעצור, ולא לקחת סיכונים.
כשאני מתחילה להתרחק ממנה, היא נוגעת בזרוע שלי. נגיעה קלה, אבל שורפת.
"אל תגעי בי." אני רושפת לעומתה, והקול שלי מלא חימה שלא ידעתי שכלואה בי.
"מה? למה?" היא שואלת, והקול שלה פגוע.
כל ההחלטות שלי יושבות סביבי במעגל, שומרות עלי, חומה מתרס ואני מגדל במרכזן.
"רק אם את מתכוונת לזה. רק אם יש לזה משמעות."
"לא רוצה לעשות איתך תות אחד וללכת." אני מוסיפה, והגוף שלי מוחה, דורש את ליטרת הבשר שלו, את המגע והליטוף, את מחיצת השדיים זה מול זה, את ליטוף העור מול האצבעות העוברות עליו, את הזיעה וקולות התאווה.
אני משתיקה אותו, את הגוף הסורר והמורד הזה, שנותן לתשוקה לסחרר אותנו לחוסר משמעות, ודבקה במלים שאמרתי.
היא מתקרבת אלי, מניחה את האצבע המורה שלה על הסנטר שלי, ושולחת פס של מגע מרפרף מהסנטר מטה, לאורך הגרוגרת ועוד למטה, עד שהיא נעצרת בתליון שטמון בין שדי.
"ואם אני אציע לך לזיין אותי, לא תקחי?"
המלים המפורשות האלו, ההצעה הבוטה מאחוריהן, מבלבלות אותי לחלוטין, והאצבע שבין שדי שמה לאל את כל שוויון הנפש ושיווי המשקל שהתהדרתי בהם קודם לכן.
"אני לא יודעת." אני מצליחה להגיד.
וזו מעין פשרה שבין "כן, אני אקח אותך כאן ועכשיו" ההורמונלי, לבין "תשכחי מזה" הרציונלי.
וכשהיא מסתובבת ממני והלאה, ומתחילה להתרחק חזרה במורד המדרגות, ומדי שלושה צעדים מסובבת את ראשה אחורנית כדי לראות אם אני באה, אני לא עוקבת אחריה.
והמבט שלי לא עוקב אחריה, לשום מקום שהיא הולכת.
והעור שלי לא עוקב אחריה, ולא זועק כלום.
והלב שלי לא עוקב אחריה, ולא דופק.
בכלל. בכלל. בכלל.
בכלל.
לא.
נסיון שני
במשך שישה ימים אני מגיעה לקונסרבטוריון עם סלסלת נצרים קטנה, ממלאה אותה בתותים, ומתיישבת על המדרכה שעוטפת את מגרש החנייה, רגלי על הכביש, וממתינה. מחצי שעה לפני השקיעה, ועד שאי אפשר להבחין בין התותים בגלל החושך שירד.
שישה ימים, ובערב השביעי אני שומעת אותה מתקרבת. צעדים טופפים על האספלט שעדיין חם מחום היום.
"מה יהיה איתך? כמה זמן חשבת לחכות כאן?" היא שואלת אותי.
"לא יודעת." אני עונה.
כמה שצריך, אני מוסיפה בלב.
היא עומדת מולי, ידיה על מותניה כנוזפת, והראש שלה מוטה הצידה שוב, חושף את האוזן הימנית ממפל השיער הגולש.
"ועכשיו, כשאני כאן, מה את רוצה לעשות איתי?" היא שואלת, והקול שלה מתרכך מעט.
"להציע לך תותים?" אני מקרבת את הסלסלה אליה, והיא נאנחת, ומתיישבת לצידי.
אנחנו חולקות כמה תותים בדממה. הטעם שלהם שונה לגמרי כשהיא שם, יותר אדום ויותר מתוק, ואני נושמת עמוק ומחייכת.
"זה היה יותר טעים כשהאכלת אותי מכף היד שלך." היא אומרת, ומסובבת את ראשה אלי.
הלב שלי פועם חזק, כל כך חזק שאני בקושי שומעת מה שהיא אומרת.
היא כאן, וזה מה שחשוב. היא בחרה לבוא. עכשיו הכדור אצלי.
הנשימות שלי ממלאות את הסרעפת, ומתרוקנות חזרה, מהירות ושטוחות.
אני מחזיקה תות ביד, מקרבת אותו אל הפה שלה, וכשהיא מפשקת את השפתיים, אני מעבירה אותו על השפה התחתונה שלה, ואחר כך גם על העליונה. הנשימה שלי נעצרת.
אני מרחיקה את התות מהשפתיים שלה, מקרבת את הפנים שלי, ובלי לתת לעצמי לחשוב בכלל, מלקקת את השפתיים שלה ליקוק מעגלי.
אני מתיישבת לאחור שוב, התות עדיין ביד, ומחכה לתגובה.
העיניים שלה עצומות. היא חושבת? היא מרגישה?
"עוד." היא מבקשת.
אני בוחרת ארבעה תותים, נוגסת בכולם יחד, וכשהמיץ שלהם ממלא לי את הפה, אני מקרבת אותו לפה שלה, מקרבת את השפתיים שלי לאלו שלה, ואת הלשון שלי אני שולחת אליה.
היא משאירה את העיניים שלה עצומות, אבל הידיים שלה מחזיקות את צדי הראש שלי, ולא נותנות לי להתרחק ממנה כהוא זה. האפים שלנו נוגעים ופוגעים כמו תיכוניסטים שעוד לא למדו להתנשק, וגם המצח משתתף במגע הזה.
"אוף. אוף. אוף. כבר מזמן לא היה לי כזה תות." היא אומרת, אחרי שהפנים שלנו נפרדות. הפנים שלי מרגישות לוהטות, והיא נוגעת בהם עם גב היד שלה, הקריר אל מול העור שלי.
"אז מה בכל זאת את רוצה לעשות איתי?" היא שואלת שוב. "רק תותים, או עוד דברים?"
אני רוצה לעשות הכל. להתנשק לחבק ללטף לשרוט לנשוך לקמט לרגש לענג להאבק להכאיב לטלטל.
אני מנסה לחשוב בקדחתנות. על המדרכה אנחנו חשופות לחלוטין. אבל יש שם מדשאה מאחור, פעם היו מקיימים שם חוגי ג'ודו, לפני שהמתנ"ס עבר לבניין החדש.
"תה?" אני שואלת, וקמה בו זמנית, מושיטה לה את היד.
היא מקבלת את היד המושטת, וממשיכה להחזיק אותה גם כשאנחנו מתקרבות למכונית שלי.
אני מנסה להוציא את המפתח מהכיס הימני, אבל היד הימנית שלי תפוסה ביד שלה, ואני לא רוצה לשחרר אותה, ומצד שני רוצה להגיע למפתח, נכנסתי ללולאה אינסופית שוב.
"אולי אני יכולה לעזור." היא מציעה, ואז היא מושכת את היד הימנית שלי, הנתונה בתוך זו שלה, לכיוון הכיס שלי, וכך בידים משולבות אנחנו מוצאות את המפתח בכיס, לא לפני שאני מתבלבלת שלוש פעמים לפחות מהמגע המקרי שלה באזור הבטן התחתונה שלי.
כשתא המטען פתוח, היא מציצה פנימה, ומתחילה לצחוק. יש לי שם מחצלת, ליד השמיכה וערכת הקפה שנשארו מהטיול האחרון, וליד המגבת ובגד הים שנשארו מהבריכה של הבוקר, הספרים והפליימוביל של הילד, ושלוש בירות שפג תוקפן לפני חודשים ארוכים.
"את מאמינה גדולה בכוננות לשעת חרום. הא? יש לך הכל."
אני מושכת בכתפי.
דוקא אין לי הכל.
אני מחפשת.
בעצם אני לא מחפשת. אולי מצאתי כבר.
המחצלת והשמיכה הדקה נלקחות אחר כבוד, יחד עם ערכת הקפה ובקבוק מים, ושתי נשים מסתכלות ימינה ושמאלה לפני שהן פורצות את הגדר של המתנ"ס הישן, ומוצאות פינה חשוכה מאד בקצה הדשא.
אנחנו פורשות את המחצלת, ואני מרתיחה מים לתה. עכשיו כשנפתח מרחק בינינו, אני נושמת יותר בקלות, ושוב עולות בי מחשבות במקום מעשים.
"מעיין." היא אומרת, אחרי שתיקה של שתי דקות.
אני לא מבינה את הקשר. "מה?" אני שואלת.
"אני מעיין."
"אה. אני אהמ. שחר."
"ו... תגידי לי, אהמ שחר, את תמיד מפתה בחורות תמימות לאכול איתך תותים, ואז מושכת אותן למקום אפל ומבצעת בהן את זממך?" היא שואלת.
ולרגע, אני ממש לא בטוחה אם היא מתלוננת, או שהיא מציעה לי דברים, או שהיא באמת רוצה לדעת, ובדיוק שניה לפני שאני נכנסת ללולאה שניה של תהיות, היא מוסיפה, בקול פחות משועשע "ובעצם אולי לא הייתי צריכה להגיע, כי גם אם את רוצה לעשות איתי דברים מלוכלכים, אז אני הממ. מושבתת." היא מסיימת, והמלה האחרונה נשמעת כמו שאלה.
אני מושכת בכתפי. מושבתת זה לא פונקציה, רק אם היא תחליט שמשהו משבית את שמחתה. וכמובן שאני רוצה, זו לא הייתה השאלה מלכתחילה.
אני מחליטה לגרום לה להפסיק לחשוב יותר מדי, כי זה לא בריא.
"את יכולה לחלוץ רגע את הנעלים שלך?"
"מה?" היא שואלת, ולא מבינה את הטוויסט בשיחה.
אני חוסכת לה את התרגום, וניגשת לנעלים שלה בעצמי, מתפללת שלא יווצרו קשרים בחושך אני מושכת את שני השרוכים, חולצת את הנעל, ומסירה גם את הגרב. אחרי טיפול דומה ברגל השניה אני מתיישבת מולה בישיבה מזרחית, מניחה את הידים שלי אחת כל כל כף רגל, ומתחילה ללחוץ.
תחילה על הנקודה שמעל לעקב, אחר כך החלק הקעור של כף הרגל, עוברת בלחיצות על האצבעות, ועל הכריות. אני מרגישה את הגוף שלה מתרפה לעומתי, שוקע עמוק יותר, נרגע. היא נשענת אחורה על המרפקים שלה, ולאט הגוף שלה גולש מטה כלפי המחצלת, עד שהיא שרועה על הגב.
וברגע שהיא נותנת בי את האמון הזה ומשחררת, אני מפירה אותו, מרימה את כף הרגל הימנית שלה אל הפה שלי, ומתחילה ללקק בין האצבעות. עוברת מאצבע אחת למשנה, מוצצת אותן אחת אחת, אחר כך את שני הבהנים משני הרגלים, ונושכת מלקקת יונקת את העור שבתחתית כף הרגל.
היא מתפתלת, חצי מדוגדגת וחצי מעונגת, והידיים שלה מנסות להחזיק אותי ולהניא אותי, אבל אני מתעקשת, ומניחה את הרגל שלי קדימה כדי למנוע ממנה לקום.
וכשאני מניחה את הרגל שם, היא אוחזת ברגל בשתי ידיה, ומכוונת אאותה למפגש שבין ירכיה, ולרגע נדמה לי שאני מרגישה שם מבעד לבד התלחלחות של המקום. המחשבה על כך מסיחה את דעתי לחלוטין, ואני שוכחת את אצבעות הרגלים שלה, גוהרת מעליה, ומחפשת את הפה שלה. הידיים שלי מחזיקות את הראש שלה בחוזקה, והיא מחזיקה את שלי, והלשונות שלנו מנסות להחליף ביניהן מקומות, בעיקשות ונחישות. היא משחילה את הרגל שלה בין הרגליים שלי, ומתיישבת על הירך שלי עם המכנסיים הקצרים, בעוד אני על שלה עם המכנסיים הארוכים, ואני מגלה שאנחנו ברגליים מסורגות זו בזו, כך שאגן הירכיים שלי מתחיל להצמד אל זה שלה, ואנחנו מתחככות זו בזו בפה צמוד ושדיים צמודות ואגן צמוד ונשימות נעתקות בלחשים של "אוי אוי אוי".
ואז אני מרגישה את הידיים שלה אוחזות את הראש שלי חזק מתמיד, והפה שלה עוזב את הנשיקה ונזרק אחורנית עם הצוואר שלה, כשהגוף שלה מתקשת, והפנים שלה פונות אל השמיים, ואין עוד שום דבר שמחזיק אותה עוד חוץ מהחיבוק שלי, והידיים שלי שלופתות את הכתפיים שלה ומספקות לה נקודת מציאות עכשווית.
היא מתרפה לאט, ומחבקת אותי, חיבוק גדול מהידיים ומהרגליים שמקיפות אותי, מהבטן שנצמדת לשלי, ומהצוואר שמקיף אותי.
"לא גמרת." היא קובעת, ולא שואלת.
"אבל אני מבטיחה לתקן את זה בפעם הבאה." ואז היא מדביקה נשיקה רטובה ופתוחה על השפתיים שלי.
"אני מוכרחה ללכת עכשיו. יום שלישי הבא. אותו מקום, אותה השעה." היא קמה ופונה ללכת משם.
ואני מורידה את הפינג'אן מהגזיה, מכינה לעצמי תה, ומחייכת.
תהיה עוד פעם. היא אמרה שתהיה עוד פעם.
לא גמרתי.
אבל יש לי שם, ויש לי יום, ויש לי שעה, ויש לי עוד פעם.
נקטרינות
שבוע מאוחר יותר, ביום שלישי, אני מגיעה לקונסרבטוריון, שעה לפני הזמן. ובמשך ארבעים וחמש דקות אני פוסעת הלוך ושוב, מתנדנדת בין שמחה וחוסר בטחון. היא אמרה שהיא תבוא, אבל אם היא לא תבוא, היא הייתה מודיעה, אבל היא לא יודעת איך למצוא אותי, ואם היא לא תרגיש טוב, ואם היא התחרטה. מזג האויר חם, ההליכה הזו מלחיצה אותי, ועיגולים רטובים נקווים להם מתחת לבתי השחי שלי, ובחלק התחתון של הגב.
רבע שעה לפני הזמן היא מגיעה, בהליכה מהירה, בחוסר נשימה.
"הקדמת." אני סונטת בה. היא נעצרת במקום, באופן כל כך מיידי עד שהגוף שלה ממשיך לרגע את התנועה בגלל ההתמד, והיא צריכה לתקן את שיווי המשקל שלה.
"אני הקדמתי?" היא עונה, ומנידה בראשה. "אני? הקדמתי?"
אני מחייכת, ובכלל לא מרגישה נבוכה על כך שבאתי שעה מוקדם מדי.
"זה קשור לתהליכי אילוף, את מבינה?"
"מה?" היא שואלת.
"כמו שהשועל אומר, אם את מגיעה כל יום בשעה קבועה, אז השועל מתחיל להתרגל, ואז הוא מחכה לך, והלב שלו מתרחב מהתרגשות ומציפיה לעונג." אני אומרת, ועוד בעודי מבטאת את המלים אני נבהלת מהחשיפה, וממהרת להוסיף.
"לא. אני לא שועל. מצד שני אני גם לא צייד כל כך טוב. אולי סתם בת כפר שמחפשת מישהו לרקוד איתו בימי שלישי, בשביל הטקס." ומיד אני מתקנת "כלומר, מישהי. ואילו היית נסיך קטן זה היה מבאס מאד. לא בגלל הגודל, בגלל הנסיך."
אני פותחת את דלת המכונית בפניה, והיא כמעט ונכנסת, אבל אז נעצרת.
"יש לי משהו חשוב להגיד לך, ברמה של חוקי המשחק."
אני עוצרת, ומחכה לה.
היא נושמת עמוק, ואז מרימה את יד ימין שלה, שעליה טבעת מוזהבת חלקה.
"אלו הגבולות שלי. עד כאן מותר להגיע, ובזה לא לפגוע."
אני מהנהנת ומסתכלת לה ישר בעיניים, להראות שהבנתי, ושאני מקבלת את התנאים. ראיתי את הטבעת עוד בערב הראשון. ואז אני מוציאה את תליון השרשרת שלי, אבן קוורץ קטנה מסולסלת.
"ואלו שלי." העיניים שלה מביעות חוסר הבנה. "יש לתליון הזה אותה מבחינתי משמעות כמו לטבעת שלך, עד כאן מותר, מכאן אסור."
אני מחכה לראות שהיא מבינה, אצלי אין טבעות שמצהירות שייכות.
"כן, הבנתי כבר. הפליימובילים של הילד מתא המטען." היא אומרת לי.
אז הכל ברור, הגבולות ידועים והרשות נתונה. אנחנו נכנסות למכונית, ואני מתיישבת ליד ההגה.
אני רק מספיקה לסובב את המכונית כדי לצאת משם, והיא עוצרת אותי.
"מה?" אני עוצרת כרצונה, ושואלת אותה.
היא תופשת את הראש שלי בין כפות הידיים שלה, ובאסרטיביות מדביקה את השפתיים שלה לשלי ויונקת ממני את כל האויר ומבעירה אותי לחלוטין מהאוזניים ועד לציפורניים.
"עכשיו את יכולה לנסוע מבחינתי." היא עוצרת, ודוחפת אותי בחזרה לכיוון ההגה. לא שאני, מבחינתי, במצב כשיר לנהיגה אחרי נשיקה כזו. אוף.
חצי שעה לוקחת הנסיעה עד לחוף של מעגן מיכאל, אבל אני עושה אותה בתשע עשרה דקות, ואנחנו מגיעות לשם בדיוק כשהשקיעה מגיעה לקו האופק.
על הגשר שעובר מעל כביש החוף אני עוצרת, וממנו אנחנו מסתכלות על השקיעה, ועל המכוניות שאצות רצות להן בכביש החוף. היא נעמדת ליד המעקה, ואני נעמדת מאחוריה ומחבקת אותה, משעינה את הראש שלי על הגב שלה. יש לנו המון זמן להנות מהרגע.
בריכות הדגים שמשני צידי הדרך כבר חשוכות, אבל החלונות פתוחים ואפשר לשמוע את כל העופות שמתקרבים לנחיתה ושינת לילה. אנחנו חונות בחניית כורכר קטנה ליד החוף, ויוצאות לכיוון הים.
היה חמסין כל היום, ורוח הערב עוד לא הצליחה לגרש את החום מהאדמה. אני מריחה ריח של ים, והרבה יותר קרוב ריח של אשה. אנחנו הולכות לאורך החוף, אני בצד שקרוב לגלים, הצל שהירח מטיל הולך לפנינו. אני שמה לב פתאום שהידיים שלנו התחברו אחת לשניה באופן טבעי לגמרי, בכלל בלי שתכננתי את זה, ואני מתענגת מהמגע בכף היד שלי.
אחרי כחמש דקות של הליכה, אנחנו מתיישבות על החול, עם הפנים לים.
"הבאתי לנו נקטרינות מהגינה שלי. רוצה לטעום?" אני שואלת אותה, ומיד שולפת שתי נקטרינות.
"את מנסה לפטם אותי, או משהו? נראה לך שיש לי חוסר משקל?" היא שואלת, משועשעת.
"אהמ. לא. זה מין טריק מתוחכם לגרום לך להיות מרוחה ודביקה, ואז לשטוף אותך בים." אני אומרת, ושניה אחרי זה מבינה שאמרתי את זה בקול רם, וזה כנראה היה אחד הדברים הפחות מעודנים שהייתי יכולה לחשוב עליהם.
היא צוחקת בקול רם ומשוחרר, ואני מרגישה את המועקה שהתחילה להצטבר יורדת לי מהלב. כל כך כיף לשמוע אותה צוחקת.
"יאללה, תביאי נקטרינה. אני רוצה לראות איך תגרמי לי." היא אומרת, ולוקחת ביס בריא מהפרי.
"הממ. טעים." היא מסננת מתוך הביס, ואז לוקחת את החצי שנשאר לה ביד, ומורחת את המיץ שלו על הפנים שלי, על הלחי הימנית, קרוב לעין.
"אוי. התלכלכת לי." היא מעירה, ואז מקרבת את הלשון שלה אל הלחי שלי, ומלקקת אותה מלמטה למעלה. הסיום של הליקוק מביא אותה למגע בעפעף שלי, ואני קופאת במקום. היא מאיטה את התנועות שלה, וחוזרת שוב עם הנקטרינה, הפעם על השפתיים והגרון שלי. אחרי שהשפתיים שלה עוזבות את הגרון, השיניים שלה ננעצות בו, והגוף שלי מתרפה כולו, כמו הייתי טרף קל, או בובת סמרטוטים.
היא אוחזת בי, כף היד שלה תומכת את העורף, ומשכיבה אותי לאט על החול הרך.
ואז היא נשכבת לצדי, ומהמהמת שיר, והיד שלה מלטפת את הבטן הרכה שלי בעיגולים, מסביב לקמטי הכרס ועד מתחת לשדיים. אני מהופנטת מהמגע, מהקול, מהרוך, טומנת את הראש שלי בשדיים שלה ומתמסטלת מהריח של נקי, ומקשיבה לקונצרט שהיא טווה לי בכל החושים.
"תסכימי לי להפשיט אותך?" אני שואלת, אולי שאלה בנאלית, אבל חשוב לי לוודא.
היא מנסה להתחמק. האויר קריר מדי, מה יקרה אם מישהו יגיע לכאן, ובכלל היא לא מרגישה ממש טוב עם הגוף שלה.
אני עונה על כל הטענות ברציונליות: החמסין עדיין לא נשבר כך שחם פה, ואם יגיע לכאן מישהו הוא לא יראה שום דבר בגלל שאני אכסה עליך בגופי, והגוף שלך מרגיש לי הדבר הכי טוב והכי נכון שקרה לי כבר המון זמן.
ואז, כדי להרגיע קצת את החששות שלה, אני פושטת את החולצה שלי, ואחריה גם את המכנסיים, וגם את התחתונים, ונשארת לבושה רק בעור הבהיר שלי שמבריק מול הירח, כמו פיל לבן גדול שיצא מקרקס. אני מורידה את השרשרת עם התליון, ובזהירות רבה מכניסה אותה לכיס של המכנסיים, שלא תאבד לי. אני רצה לכיוון המים, ונכנסת לתוכם. הם קרים. רק סוף מאי, והים התיכון עדיין זוכר את קור החורף, אני מתחילה לשחות כדי להתחמם, ומתרחקת מעט מהחוף. כשאני חוזרת, מעט חמה יותר, אני מוצאת אותה, טבולה עד המותניים במים, מסתכלת לכיוון שלי.
"דאגתי לך." היא נוזפת בי. "זה מסוכן להכנס לים בחושך. לבד."
"אני מצילה. לא סיפרתי לך?" אני עונה, ואז, כי אני יכולה, אני מציירת עליה באצבעות רטובות פסים שעוברים מהצוואר דרך הכתף ועד לבטן ולמותן. הפטמות שלה נעמדות כשאני מרטיבה ומקררת אותן, והם נראות כל כך יפות באור הירח שאני לא מצליחה להמנע מלטעום אותם.
"אוי. את לא יודעת מה הקור והחום האלה עושים לי." היא אומרת לי, ואז היא אוספת אותי אליה לחיבוק. ונישוק.
הבטן שלי נצמדת לשלה, והירכיים שלי סוגרות סביב המותניים שלה חגורה. היא לוקחת אותנו יותר עמוק בים, למקום שבו ארכימדס אמר שאני מאבדת מספיק מהמשקל שלי כדי לא להיות להכביד כל כך על הזרועות שלה, וכל הזמן הזה השפתיים שלנו לא נפרדות מהנשיקה, גם לא כשהיא טומנת שתי אצבעות שלה בתוך הנרתיק שלי, ומתחילה להניע אותן לאט בתנועת הברגה, גם לא כשאני נעה לעומתה עם האגן שלי ואין לי כבר מושג בכמה אצבעות היא משתמשת כי היא ממלאת אותי בכל כך הרבה רמות. הכוס שלי מלא בה, והפה שלי מלא בה, והעור שלי מלא בה, והנפש שלי מלאה בה כשאני צועקת "מעיייייין."
אחר כך אני בוכה, כי הגעתי לגבול היכולת להכיל, ומחבקת את הצוואר שלה, וככה נתמכת בה אני נגררת אל החוף. נדמה לי שאנחנו אפילו נרדמות שם לכמה דקות, לפני שהרעד בעצמות גובר ואנחנו בורחות אל המכונית שלי המוגנת, לשיחה של עוד שעה בעירום של גוף ונפש.
את הדרך חזרה אנחנו עושות בשתיקה. כבר אחרי חצות, והעייפות מאיימת להכריע אותי.
אני מורידה אותה ליד הקונסרבטוריון, פותחת את החלון ושואלת אותה: "בשבוע הבא ביום שלישי? אותו מקום באותה השעה?"
היא מחייכת אלי. ואז פתאום נלחצת, ופותחת את הדלת של הנהג, נשענת עלי ומכניסה את היד לכיס המכנסיים הימני שלי. אני לא מתנגדת, אבל לא מבינה מה היא עושה. היא שולפת מהכיס חפץ עגול מתכתי, ועונדת את הטבעת על יד ימינה. אני מחזיקה את יד ימין שלה, ונותנת לה נשיקה על האצבע הענודה. אני לא אפגע בגבולות המותרים שלה, רק היא רשאית לשחרר אותם.
היא מלטפת את הראש שלי המורכן, ואז מפנה אותו אליה, ונושקת למצחי.
"יום שלישי, אותה השעה, אותו המקום." ואז היא מתרחקת בריצה, ולא מסתובבת אלי שוב, עד שהיא נעלמת מעיני.
בשלישית
ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן היא לא מגיעה. אני מחכה על מגרש החניה במשך שעה לפני הזמן המיועד, ועד שעה אחרי, והיא לא מגיעה. אני חוזרת הביתה, ומרגישה כאילו שדרכו עלי.
האיש שלי מרים את ראשו מופתע מהמחשב. "איך זה שאת כאן?" הוא שואל, ואני נכנסת לתוך החיבוק שלו, ומספרת לו שהבריזו לי. "אכפת לך ממנה מאד." הוא מסתכל לי בעיניים ומסכם, ואז מנחם אותי. בדרכו.
במשך כל אותו שבוע אני בלולאות אינסופיות.
אולי היא לא באה בגלל שהיא בחרה לא לבוא. אבל היא דאגה לי כשנכנסתי לים, זה אומר שאכפת לה ממני. ואולי היא החליטה לחתוך בצורה הכי נקיה שיש. ואולי קרה לה משהו. אבל למה היא לא ממוצאת דרך להודיע. וקול קטן ורציונלי חוזר ואומר בתוכי שהיא לא יכולה להודיע כלום, כי לא קבענו דרך תקשורת חלופית.
אני שוחה בערך חמישה עשר קילומטר מצטברים באותו שבוע, כדי לעייף את הלולאות שבראש עד שיפתחו, וכדי לתת לעצמי תחושה של מטרה. השחיה עוזרת, היא מצמצמת את המחשבות ומערטלת אותן לשלד ההכרחי בלבד, רק השלד שמצליח להחזיק מעמד בקצב של תנועות החתירה הקצובות. אחרי תימצות המחשבות אני מגיעה להשלמה: זה יגמר מתישהו, אני יודעת. אבל כל עוד זה ימשך, אני אתן לעצמי לשקוע ולחוות עד הסוף.
ביום שלישי בשבוע שלאחר מכן אני מגיעה שוב לקונסרבטוריון, הפעם בדיוק בשעה היעודה. מזהירה את עצמי כל הדרך לשם לא לצפות ולא לקוות כדי שלא להתאכזב.
היא כבר שם, מחכה, יושבת על המדרכה כשרגליה על הכביש, וחיוך עולה על פניה כשהיא רואה אותי.
אני מתקרבת אליה, לאט, מפחדת להאמין.
היא פותחת אלי את זרועותיה, ואני שולחת את עצמי לתוך החיבוק שלה, ובשניה שהידים שלה נסגרות מאחורי הגב שלי אני מתחילה לבכות. היא מלטפת את השיער שלי, ומנסה להרגיע.
"דאגתי לך נורא. התחלתי לדמיין דברים. אני אפילו לא רוצה לספר מה." אני אומרת לה מתוך הבכי, והיא מלטפת אותי, ומנשקת את העיניים, מתנצלת מספרת שהילד היה חולה, והיא הייתה מוכרחה להשאר בבית, מבטיחה שבפעם הבאה היא תתקשר.
אני צוחקת מתוך הדמעות, ונותנת לה את מספר הסלולרי שלי, כדי שיהיה לאן להתקשר.
"כן, זה יהיה די מטופש להתקשר ל 144 ולשאול אותם אם הם יודעים מה המספר של שחר. נו, הסקסית הזו, מה, אתם לא מכירים? תתביישו." היא ממשיכה את הרעיון, מנסה להסיח את דעתי, ועושה עבודה מספיק טובה עד שמערבוב הבכי והצחוק אני בוחרת בצחוק.
"אז מה את רוצה לעשות איתי היום?" היא שואלת, ומרימה את הגבות שלה כהצעה מגונה.
"אני מאד רוצה לגעת בך. אבל אני לא רוצה סקס, זה קצת גדול עלי היום." אני עונה, כמעט בהתנצלות. ואז אני מציעה לה עיסוי.
"עיסוי? כלומר, שאני אפקיר את גופי הענוג בידיך המסוקסות, ואשכב פסיבית ואהנה? טוב, אני אשתדל לעמוד בזה." היא עונה. זה מצחיק אותה כשאני אומרת לה שזה יגרום לי עונג גדול.
"אבל את צריכה להבטיח לי שאת לא נוגעת בי. לא היום. ביום אחר תוכלי. בסדר?"
היא מסכימה.
אנחנו יוצאות לכיוון הבית שלי, ושם פוגשות את כל המשפחה בהכנות לקראת שינה, ואני מציגה את "חברה של אמא, שבאה לקבל עיסוי", לפני שאנחנו מתמקמות בחדר המשחקים. אני פותחת את מיטת העיסוי שלי, מעמעמת אורות ומשמיעה מוזיקה, ומניחה עליה את הידים, מעל למגבת המכסה אותה.
אני נושמת עמוק, מתרכזת בטבור שלי, ומתחילה לעבור על הגוף שלה בסדרת לחיצות עדינות, ואחר כך מסירה את המגבת ומורחת אותה בשמן.
כמעט מהרגע הראשון, העיסוי הזה יוצא דופן לעומת כל העיסויים שעיסיתי עד אותה יום. תמיד עיסוי ממלא אותי באנרגיה, אבל הפעם אני מרגישה שהאנרגיה מפוצצת אותי, כל מגע אצבעות שלי יכול לשלוח ברקים.
זו פעם ראשונה שאני רואה אותה בעירום, אמנם חלקים חלקים מהגוף שלה בכל פעם, אבל בעירום מלא. הגב שלה מתחת לידיים שלי שסובבות על השרירים הזוקפים, לוחצות על השכמות, ומעגלות באיזור הגב התחתון ועד הישבן.
אני ממש יכולה לראות את המרידיאנים שלה, כשאני עוברת עליהם עם האצבעות שלי לאורך הרגליים שלה, והלחיצות בכפות הרגליים מתיישבות בדיוק בנקודות הנכונות, משום שפתאום דברים מתחברים לי באופן טבעי.
אחר כך אני הופכת אותה על הגב, ומתחילה לעסות לה את הבטן, בעיגולים בכיוון השעון. המבט שלי מתהפנט על העור שלה שמבהיק במנורת הלילה הזעירה, ועל האצבעות שלי שזורמות דרכו. מדי פעם כשכף היד שלי עוברת מתחת לטבור שלה ומרגישות את החום שבוקע ממנה, אני נזהרת לא למשוך את מגע כף היד שלי נמוך יותר ורטוב יותר, וחושבת עד כמה זה היה מטופש לומר לה לא לגעת בי, וכשהיד שלי מתרחקת משם אני יודעת שזה היה מעשה חכם.
לקראת הסוף אני מגיעה לאזור הכתפיים והראש. אני יושבת על כסא מאחורי הראש שלה, והידים שלי מעסות את הכתף וצדי הצוואר, את העורף ואת הקודקוד. הראש שלי מוטה קדימה, כמעט נוגע בזה שלה, והאינטימיות שבמעשה כמעט גורמת לי לבכות. אני מסיימת בליטוף מונוטוני על המצח, באיזור של העין השלישית, ומכריחה את עצמי להתנתק, ולצאת מהחדר כדי לאפשר לה להתלבש.
כל הגוף שלי מכווץ מכמעט שעתיים של עיסוי, אבל אני עדיין מרגישה טעונה באנרגיה עד להתפקע. מדליקה את הקומקום, ופוסעת חסרת מנוחה מצד לצד.
כשהיא יוצאת מהחדר היא ניגשת אלי, אומרת תודה, ומחבקת אותי חיבוק ארוך ארוך, הידים שלה תופסות אותי באלכסון, מעל לכתף אחת ומתחת לבית השחי ביד השניה. אני משעינה את הראש שלי על הכתף שלה, והיא משעינה את הראש שלה על הכתף שלי, ללא תנועה ובמגע מלא, ולאט לאט החיבוק הזה פורק אותי מהאנרגיה המוגזמת שלי, ואני יכולה שנית להתייחס אל העולם בגובה העיניים.
"תודה לך. זה היה. מהמם." אני אומרת לה, ומתכוונת לכל מלה.
"אין בעייה מותק. כל פעם שאת מרגישה שאת צריכה להשתמש בגוף שלי למטרות נלוזות – את מוזמנת." היא עונה, ואז מסתכלת ימינה ושמאלה לראות מי עוד שמע את הפלרטוט, אבל רק אני מחייכת לעומתה.
ואז היא מקרבת את הראש שלה לזה שלי, ולוחשת "אבל בפעם הבאה, אני אשמח אם תאפשרי לזה לגלוש."
אני מהנהנת.
אני מהנדסת, נותנים לי משימה, אני אבצע אותה.
שגרה
בשבוע שאחרי כן, אנחנו נפגשות, והפעם אני עוצמת לה את העיניים ולוקחת אותה לטיול במכונית שלי. כשאנחנו מגיעות ליעד, אני פותחת את הדלת ומכניסה אותה פנימה, ואז מורה לה לפקוח את העיניים.
היא מסתכלת סביב, חדר קטן, מטבחון זעיר, שירותים ומקלחת.
"מה זה?" היא שואלת, ומחווה סביבה.
"זה המקום שלנו." אני עונה. שכרתי חדר לשלושה חודשים באחד הקיבוצים הסמוכים. ניקיתי אותו, שמתי פרחים באגרטל ומצעים נקיים על המיטה שבפינה, הבאתי קפה וגם קומקום, הנחתי שטיח על הרצפה.
"זה נראה קצת כמו דירת סטודנטים." אני מוסיפה "אבל זו פינה משלנו." ואז אני מושיטה לה מפתח. שיהיה גם לה אחד.
"זה אומר שאת מאהבת שלי?" אני שואלת אותה בזמן שאני מכינה לנו תה.
"לא." היא עונה, ומסובבת אותי אליה, כדי להבהיר את הנקודה. "זו *את* שמאהבת *שלי*."
אני מסתובבת חזרה אל התה שלי, מחייכת, ואחרי דקה היא שואלת, בקול הכי מורתי שהיא מסוגלת לגייס.
"נו, שחר, מה הבדיחה? אולי תספרי לנו כדי שכולנו נצחק?"
"סתם." אני עונה, ולא מסוגלת להפסיק לחייך "אף פעם לא הייתי מאהבת. זה סמל סטטוס. לא? את צריכה להתחיל לקנות לי פרוות צובל ויהלומים, לא?"
דבר שגורם לה להשליך אותי למיטה הקטנה, להחזיק את מפרק כף היד שלי כדי להכניע אותי, ולשכב עלי בכל משקלה, עד שאני מודיעה חסרת נשימה שאני נכנעת, והיא יכולה לעשות בי כרצונה.
וכמה דקות לאחר מכן, אני מתחילה לעסות אותה פעם נוספת.
הפעם, בפינה שהיא רק שלנו, אני מרשה לעצמי לעשות לה דברים שלא הייתי עושה במקום אחר, שלא עשיתי עדיין מעולם, והיא מרשה לי לעשות אותם, ומבקשת עוד.
השבועות מתארכים.
אנחנו נפגשות. אחת לשבוע. משאירות את הטבעת והתליון על השיש במטבחון בתחילת הערב, ואוספות אותם בסופו.
השבוע נראה לפעמים כאילו הוא נמשך משלישי לשלישי. הציפיה מענגת והעונג נמשך.
אנחנו משחקות בצילומים.
אנחנו משחקות בתחפושות.
אנחנו חוקרות אחת את השניה במדוקדק, סנטימטר אחר סנטימטר של כל הגוף, עם מראות ופנסים, לבדוק היכן נמצאים מוקדי הכוח ונקודות השמחה.
אני מקריאה לה שירה, סתם כדי להרגיז, והיא מראה לי סרטים.
לפעמים אנחנו רק מתכרבלות זו בזו, מתלטפות ומדברות על הכל: על תיאולוגיה ומדע, על פילוסופיה וגידול ילדים, על רצונות ומאווים. אף פעם לא על העתיד.
ועוד שבועות עוברים.
אני לא שואלת אותה איך היא מצליחה לצאת מהבית בכל יום שלישי. אני מפחדת מהתשובה, למרות שאולי זה פשוט כמו אצלי: אמא הולכת לבלות עם חברה כל יום שלישי.
זה נהיה הרגל.
חוץ מאשר כשהילדים חולים, או האיש במילואים, או כשיש ישיבת הורים, או חג, או סתם עייפות בלתי נגמרת.
ההרגל עובר להיות הרגל של פעם בשבועיים, לפעמים פעם בשלושה שבועות.
ואז, אני לא יודעת אם זה קורה כשאני פתאום מתקרבת לטונה והבחילה שתוקפת אותי מבהירה לי שכדאי לי לחפש עריסות תינוק. או שזה קורה כי יסורי המצפון שלה גורמים לה להתחיל להסתובב בלולאות אינסופיות. או שאולי אנחנו פשוט ממצות זו את זו, עד כמה שעצוב זו בדרך כלל תהיה הסיבה.
אני לא יודעת מה מוביל לזה, אבל ערב שלישי אחד אנחנו יושבות בפינה הקטנה שלנו, ויודעות שזה הערב האחרון שלנו יחד. וזה כואב.
היא מוציאה מהכיס שלה מבחנת זכוכית קטנה, עם נוזל סגלגל.
"את יודעת מה יש לי פה?" היא שואלת.
"משהו שקיבלת מפרופסור קתרוס?" אני מנסה, וכבר כשאני עונה לה, אני מבינה שזה לא מצחיק.
"זה משכך כאבים." היא מסבירה "אנחנו נשתה את זה, ואז לא יכאב לנו."
הפנים שלי חרדות והיא ממהרת להסביר.
"לא, לא משהו כזה. זה לא מסוכן לאף אחד. הוא פשוט יגרום לנו לשכוח, ואז זה לא יכאב יותר."
אבל הרעיון נראה לי מרושע ואכזרי.
"לא לזכור? לשכוח את הדברים הטובים ביחד עם הדברים הפחות טובים? איך את יכולה בכלל לחשוב על אפשרות כזו? היית מוותרת על כל מה שעשינו ביחד?" אני מוחה, ולא מצליחה להבהיר עד כמה זה נוראי בעיני, ומנסה שוב להעביר את המסר.
"אילו הייתה לך אפשרות עכשיו לחזור לנקודת המוצא, לעץ התות ולערב הראשון שנפגשנו בו. נניח, שהייתה לך מכונת זמן, והיית מגיעה לעץ התות שוב, והפעם את כבר יודעת כל מה שאת יודעת, אפילו את יודעת שזה נגמר, ואיך זה יגמר. לא היית טועמת מהפרי?"
ומעיין שותקת.
ואז היא מסירה את המכסה מן המבחנה, עוצרת מספיק זמן כדי לתת לי נשיקה, וחיבוק אחרון ביד אחת.
יש לה דמעות בעיניים, אני רואה את זה למרות הדמעות שלי עצמי.
ואז היא שותה.
